זהו סיפורו של אי קטן, בערך בגודלה של הכנרת, הנעוץ בבדידות מזהרת בלב מרחבי האוקיינוס השקט, רחוק מכל פיסת אדמה אחרת. הטיסה הקצרה ביותר לאי גומעת 3,700 קילומטר בדרכה, וכשמביטים החוצה אל הכחול האינסופי אי אפשר שלא לחשוב על האקראיות המדהימה שבה גילו המתיישבים הראשונים את האי, ולדמיין את הפתעתם העצומה למראה היבשה אחרי חודשים ארוכים בין גלי האוקיינוס הסוערים.
אך ההפתעה האמיתית היתה נחלתם של המגלים האירופאים הראשונים, ביומו הראשון של חג הפסחא, 1722. את פניהם בחוף הלא צפוי קיבלה שורת פסלים ענקיים, מוזרים וטורדי מנוחה. גבם אל הים, פניהם השחורות אל האי. בעיניהם מוות סתום וקר, מביטים חסרי אונים בתרבות שיצרה אותם ובלי משים לחצה במו ידיה על כפתור ההשמדה של סביבתה ושלה עצמה.
כך המיט המין האנושי באי הפסחא כליה אקולוגית על העולם היחיד שעמד לרשותו. נשמע מוכר?

תמונתו של אי הפסחא יכולה להופיע במילון תחת הערך "נידח". זהו אי וולקני קטן בן 163 קמ"ר בלב האוקיינוס השקט. צורתו משולשת, והר געש מתנשא בכל אחת מזוויותיו. נטוע על רקע הכחול האינסופי, 3,800 קילומטר מצ'ילה, המדינה שתחת חסותה הוא נמצא, וכ-4,000 קילומטר מאיי טהיטי. אתם הייתם מכנים אותו "סוף העולם ימינה", אך תושביו המקוריים חשבו אחרת. הם קראו לו "טה-אנואה" – טבור העולם. רובו שומם, מכוסה שיחים, מערות והרי געש, ביניהם עומדים דומם הפסלים שהקנו לו את פרסומו, ועיירה יחידה ושמה האנגה רואה (Hanga Roa). כאן גרים שרידי אוכלוסייתו, כ-4,000 איש שזיכרונם ומורשתם קבורים בחשכת השכחה, נרדפים על ידי רוחות העבר והמתים המנסים לספר את סיפורם שאבד בזמן.
המשך…

קרוזנשטרן ופרוחוד, פורטיס מארח את מרינה מקסימיליאן בלומין וטל פרידמן. בארבי, 9-10/4

זה היה מהיר, חשבתי לעצמי. רק לפני קצת יותר מ-24 שעות שבתי לארץ, והסטטוס שלי השתנה מהטייטל הנחשק "תרמילאית באי הפסחא" לסתם "מובטלת", והנה כבר מצאתי כיוון אפשרי חדש ומרגש לקריירה שלי. לא עוד עריכת תוכן אלמונית. הנה ההזדמנות שלי לתהילה!

מעולם לא עניתי על דרישות הקבלה לקריירת רוקנרול משגשגת. יש לי פחד במה, קול נוראי, חוסר כישרון מוזיקלי מוחלט, ויש יותר סיכוי שאבין את פיסיקת החלקיקים מאשר את כל העניין המסובך של האקורדים. לא שהבעיה השנייה עצרה את אביב גפן או האחרונה את פורטיס, ובכל זאת, השילוב של כולן קצת מנע את הפיכתי לשק החבטות החודשי של '7 לילות'. לרגע, בתקופת 'מנועים קדימה' של אלג'יר, הסתמן פיתרון. רציתי להיות נערת הפייד-אאוט. נו, זו שהיתה מתגנבת בסוף 'זיקוקים' לבמה אחרי שכל הלהקה כבר היתה ספונה עמוק בחדר האמנים, ואז מסובבת לאט לאט את כפתור הווליום אחורה בלי שישימו לב. זו, חשבתי, משרה המתאימה לכישוריי. לקראת סוף דרכה של הלהקה נדמה היה שיש לי סיכוי ממשי. באחת ההופעות הבחורה נעלמה ושאול מזרחי נאלץ למלא את נעליה הקטנות. אני לא רוצה להשמיץ, חלילה, אבל חוששתני שהוא התקשה מעט בהתגנבות היחידים מאחורי הקלידים בלי להתגלות. אך אז הם התפרקו. כמו שסנדרסון אמר, וכמעט שכבר הצלחתי, ופספסתי.

ואז, ביום חמישי שעבר, לפתע נגלה האור: לקראת סוף ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד בבארבי עלתה על הבמה בחורה יפה ואצילית. היא התיישבה באלגנטיות על כסא לתשואות הקהל, ואז הוציאה מקומון. מסביבה צווחו הכלים, תופים רעמו, איגור קרוטוגלוב עשה יותר פרצופים בחצי שנייה ממה שקיאנו ריבס עשה כל חייו, אבל היא המשיכה לקרוא, ומדי פעם הרימה מבטה, קימטה מצחה במעין נזיפה מול הרעש ושבה אל העיתון.
הי, גם אני יכולה לעשות את זה! אאוריקה!

אחרי עשר דקות היא קמה ופרצה בשירה אופראית. טוב, את זה לא לקחתי בחשבון. שבתי בצער אל מעגל האבטלה.

הליהוק של קרוזנשטרן ופרוחוד כמופע החימום לשתי הופעות החג של פורטיס בבארבי היה הברקה. הם מתחברים לאוונגרד הגורר הרמת גבות שהוא היה לפני שלושים ומשהו שנה, איגור נראה כמי שסובל מאותן עוויות ותזזית פיזית כתופעת לוואי לתאורת במה, וגם הם סוג של בלגן מופרע אבל מאורגן. אצל פורטיס יש שירים שמספקים לו גבולות, להם יש תווים. עד כמה שהכל נשמע כמו אלתור מטורף ואקראי המומצא במקום, קיומם של מעמדי דפי התווים המתוזמרים בקפידה מסגיר שלא כך הוא.

אז מה הם מנגנים בעצם? יש שקוראים לזה "כלייזמר-הארדקור", כך ראיתי פעם באתר כלשהו. לדעתי, הולמת יותר ההגדרה שאיגור נתן פעם בראיון, כשאמר ש"המוזיקה שלנו היא קצת כמו סרט של טום וג'רי". יש בה הכל: ג'אז, פאנק, רכות, כלייזמר, רוק כבד, קלאסי, רעש נורא, והיא משתנה לגמרי בערך אחת לארבעים שניות – כאילו בזה הרגע התפוצץ מטען חבלה המוסווה כחתולה סקסית או כגבינה צהובה שאחד החבר'ה המצוירים הטמין ושילח באמצע שלוות היום של אויבו המושבע. ואז חיתוך מהיר לסצנה הבאה, ועוד אחת, וחוזר חלילה. מיש-מש מוחלט וצבעוני, מלא חיתוכים ושינויים מהירים ופתאומיים, מגובה בפרצוף הבלתי אפשרי של איגור, גם הוא כמו לקוח מסרט מצוייר. כל הבלגן הזה נשען הרבה על התיפוף המעולה והולם-הרקות של גיא שכטר, בליווי הבס של איגור, קלרינט ואקורדיון. ומסור. בכל זאת – סרט של תום וג'רי בלי נשק? אז יש גם מסור, שאיגור מפליא להוציא ממנו בעזרת קשת כינור יבבות רוח מייללת ומסתורית שכמו הוצאה מפסקול סרטי מד"ב בשחור-לבן משנות החמישים.
המשך…

האם שמעתם על פרויקט 'שורה בציבור' של הבלוג 'עונג שבת'? בפרויקט החביב הזה, שהחל לפני שנים מספר, התבקשו הגולשים לבחור שורה חביבה עליהם משיר לועזי או עברי, לרשום אותה על פתק קטן ולהדביק אי שם במרחב הציבורי – ברחוב, באוניברסיטה, על ספסל בשדירה, לוח מודעות עירוני וכו' – ולתעד בצילום. מעין יצירת אי קטן ומפתיע של מוזיקה בלב המציאות המלאה ברעש לבן, כזה שיהיה כיף להיתקל בו לגמרי במקרה. הנה ההסבר של גיאחה על הפרויקט, והנה כל השורות שניתלו במסגרתו.

כשהגעתי לאנטארקטיקה החלטתי להפתיע את גיאחה ולצלם עבורו את השורה בציבור הכי מרוחקת ונידחת על פני כדור הארץ (הנה היא כאן). היו מי שצחקו שכדי לתלות פוסט-איט במקום יותר רחוק מזה אצטרך לטוס לחלל. שטויות. המעבורות משייטות בגובה של כמה עשרות, מקסימום מאות, קילומטרים מכדור הארץ. זה כמו לנסוע לבאר שבע, רק במאונך. ואין שם ולו פינגווין אחד לרפואה כדי להצדיק את המאמץ. ועל כן, אחרי שהגענו לקצה של העולם בו אנו חיים, חשבנו שיהיה זה הולם אם נגיע בדיוק אל האמצע שלו.

אי הפסחא מכונה על ידי תושביו "טבור העולם". יש בזה משהו. מדובר בחתיכת אדמה בגודל של פחות מ-180 קילומטר רבוע שנעוצה במרכז בטן הכלום הגדול והכחול של האוקיינוס השקט בבידוד מוחלט. הטיסה הקרובה חוצה 3,700 קילומטר כדי לנחות במסלול הטיסה היחיד של הפופיק של כדור הארץ, שהתפרסם בזכות פסלי ענק של ראשי אבן מסתוריים שמנקדים את נופיו הגעשיים-ירוקים. הצטיידנו בכמה שורות עבריות, ויצאנו לדרך.
המשך…

חזרתי ארצה, וגם הבלוג שב ומתחדש.

סוף מרץ. שביל קטן ביער מוביל לפסגת הר ג'או ג'או שליד העיר ברילוצ'ה, ארגנטינה. גוש אבן ענק בלט מהצוק שהיה רחוק כל כך מעדרי המטיילים שהסתובבו בין האגמים והיערות שהתפרשו לרגליו. לפניו השתרעה תצפית יפהפייה אל העמק שתקופת הקרח האחרונה חצבה בנוף לכשהקרחונים נסוגו ואגמים תכולים עם שולי יער ירוק תפסו את מקומם. התיישבנו עם מעט עוגיות ופירות ובהינו במראות שעה ארוכה, לעתים בשתיקה ולעתים בלוויית הנגן הנייד, נהנים מהשלווה. מאיר אריאל שר לי באוזניות שיר של טרום העונה החמה, כשקר ואתה כמה לשמש, מדחיק את הלחות התל אביבית של יולי-אוגוסט: "זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זכרונות, מעוררים ערגונות, זרעי קיץ באים בנחיריים, ורומזים איזה קיץ הולך להיות". הקיץ בפטגוניה היה בשלהיו. עדרי המטיילים מיהרו צפונה לארצות חמות יותר, החשיכה הקדימה לבוא מדי יום וזרעי קיץ – של שערות של דמויי סביון מקומי – התעופפו כמו מצנחי רחיפה דואים ברוח באוויר הצלול. אבל הקיץ שלי עמד להתחיל: תוך ימים ספורים עזבתי את הקרירות אל החום והלחות הטרופיים של אי הפסחא, אחד משני היעדים העיקריים שלי במסע הזה. אחריו, משהמשימה הושלמה, כבר לא הרגשתי שיש לאן להמשיך. ממנו התחילה להתפתל הדרך הארוכה הביתה, לישראל, היכן שהחום ילך ויתגבר לקול תלונותינו בחודשים הקרובים. הקשבתי למאיר אריאל והבנתי. המסע תיכף נגמר. זמן לשוב.

חזרתי. יש לי המון מה לכתוב וכנראה זמן אבטלה ארוך כדי להספיק לעשות זאת… אנצל את חג הפסח כדי לספר לכם את סיפורו המסתורי והעצוב של אי הפסחא, וכשתתקרב ותגיע העונה החמה נצנן אותה בסדרת פוסטים על המסע לאנטארקטיקה: תמונות, פינגווינים, קרחונים ועלילותיהם המרתקות של חוקרי היבשת. לפני כן, אני מקווה לכתוב על הדרך המשונה בה התחלתי להבין ולאהוב את האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים, על ההופעה של קרוזנשטרן ופרוחוד שראיתי הערב, ועוד ארבע שורות בציבור מהאמצע של העולם. קריאה נעימה.

(התמונה, למתעניינים, לא צולמה בהר המדובר אלא במסלול 'מעבר הכבשה' בארץ האש)