פינגווינים, קרחוני ענק, פילי ים, עיירות רפאים נשכחות, אלבטרוסים עם אייליינר, סערות בלב האוקיינוס, סיפורים הירואים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי-לב, מחלת ים איומה, סיפורים והרבה תמונות נפלאות מהדרום הרחוק. הכל בפנים. סדרת כתבות על ובהשראת המסע שערכתי לפני שנה לתחתית כדור הארץ, אל אנטארקטיקה, ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד (אל דאגה, הפוסטים הרגילים על מוזיקה, תלונות וכל השאר ימשיכו להתפרסם במקביל).
זה קרה לפני שנה בדיוק. בשעות אחר הצהריים של ה-9 בפברואר 2009 גררנו את תרמילנו לנמל העיר הארגנטינאית אושוואיה שבקצה דרום אמריקה ועלינו לסיפונה של "פרופסור מולצ'נוב" – ספינה רוסית קטנה (50 נוסעים, 27 אנשי צוות). בערב הורם העוגן והתחיל המסע ליעד הכי מרוחק ונידח שחלמתי עליו: אנטארקטיקה.
הרצון לנסוע לאנטארקטיקה ניצת בי ב-1997, בעקבות צפייה בסדרת התעודה "החיים במקפיא" בעריכתו של גיבור הילדות שלי, סר דיויד אטנבורו. היא כל כך ריתקה אותי שמיד הפסקתי את חיפושי העבודה וכל עיסוקיי ופשוט ישבתי יום-יום מולה ובהיתי בהשתאות. אחד הרגעים שנחרטו בראשי יותר מכל היה כשהמצלמה התמקדה על פניו של אטנבורו בעודו נואם ארוכות במבטא בריטי צונן על אורחות חיי הפינגווינים. המצלמה החלה להתרחק וכמה פינגווינים נראו מהלכים ליד אטנבורו. היא המשיכה לסגת ועוד ועוד פינגווינים התגלו. כשעצרה, במבט על, התגלה שהוא עומד בלב מושבה מרהיבה של 30,000 פינגווינים. מיד ידעתי שאני חייבת להיות שם. גם אני רוצה לעמוד לצד 30,000 פינגווינים, או לפחות 5,000. האם הצלחתי במשימה? את זה תגלו בהמשך.
המסלול:
מתחילים להפליג מאושוואיה שבדרום אמריקה דרך תעלת ביגל. עצירה ראשונה באיי פוקלנד, מעוז בריטי קטן בלב ים, ובו המוני ציפורים ופינגווינים.
ממשיכים להפליג אל מעבר לזרם הים האנטארקטי שמקיף את כל היבשת הדרומית, אל היעד העיקרי של המסע: האי ג'ורג'יה הדרומית. יש מי שמחשיבים אותו כחלק מהיבשת ויש אחרים שלא. היות ואטנבורו התמקד בו באותה סדרה מופלאה והוא גם היה קרוב ללבו של חוקר הארצות המהולל ביותר בתולדות היבשת, ארנסט שקלטון המהולל (שגם אל הסיפור המדהים שלו נגיע), אתם יכולים לנחש באיזו דעה אני מחזיקה. מיקומה הצפוני יחסית של ג'ורג'יה הדרומית גורם לכך שיש בה יחסית יותר אדמה חשופה מקרח משאר היבשת ואקלים קצת פחות אכזרי, ולכן היא מצטיינת בריכוז בעלי חיים מסחרר ממש. וכמה אתרים מורבידיים למדי גם כן.
בחזרה ללב ים, דרך סופות הופכות קרביים, עד לים הקרח שבו צפים קרחונים שחלקם בגובה בית קומות או כפר קטן.
כדי להגיע הרחק אל פנים היבשת או אל חופיה המרוחקים צריך למשכן לפחות זוג כליות וכבד, ולכן נסתפק בביקור בחצי-האי האנטארקטי (הפנינסולה), שהוא הצ'ופצ'יק של היבשת, ואז ניאלץ לשוב בלב כבד חזרה לארגנטינה דרך אימת הספנים: מעבר דרייק.
בפעם הבאה, בפרק הראשון בסדרה: יוצאים לדרך! אנחנו נפרדים מארץ האש ויוצאים מאושוואיה אל הים הפתוח דרך נופי תעלת ביגל, מול ירח בצבע ורוד.
רשמים קצרים ושלל תמונות מחגיגות 5 שנים ללייבל האלטרנטיבי פית/קית
יוני כדן, ערופי שפתיים מבעד לחלון שרון קנטור, ממלושן
זה היה הביקור הראשון שלי בבית פית/קית. אני די חושדת באירועי אינדי "ביתיים" שכאלו, אולי בגלל הניסיון הרע שלי מפסטיבל פולקלה אחד במלכודת החום המכונה "שור 3" – המקום היחיד בעיר הגדולה שממנו יוצאים לאוויר המזוהם והמהביל להגעיל של אוגוסט תל אביבי ואומרים "איזה כיף! קריר! אפשר לנשום!". הסטיגמה הלא-תמיד-מוצדקת שהתקבעה אצלי מציירת בית מתפורר בדרום העיר, שכדי להגיע אליו צריך לצלוח מבוך של רחובות שמעולם לא ידעת על קיומם, ולפחות אחד מהם חפור בבורות ענק החוסמים את הדרך – וכל זה בסדר גמור מבחינתי, עד שמתברר שטרחת עד הלום בשביל מרתון מונוטוני משמים של גברים נוגים וממלמלים הפורטים על גיטרות אקוסטיות בהופעות די זהות זו לזו. התבדיתי חלקית.
צדקתי בקשר למבוך ולבורות הענק (הגעתי מכיוון יפו). בסוף מצאתי את אותו בית מתפורר עמוס אנשים ומוזיקה רועמת ודברים אמנותיים צבעונים – ומסתבר שהוא רק מתחזה ובית פית/קית בכלל כמה מטרים לידו. שתי הופעות אקוסטיות קיבלו את פניי, אך אחריהם הוצבו תופים ופח זבל ישן שנראה כאילו נגנב מאוסקר מרחוב סומסום, ואז הגיעו ה-Mummies & Puppies והעיפו את הגג. אני לא אגיש כאן פירוט נרחב כי יש יום עבודה מחר ואינשאללה גם פוסט ראשון על אנטארקטיקה אהובתי, ולכן אגיע לשורה התחתונה: היו הופעות טובות יותר, היו הופעות טובות פחות, היו גם משעממות. בסך הכללי, שמחתי שהגעתי. היה קהל כיפי, שנדמה שחציו גם עלה להופיע באיזשהו שלב. הרבה פרצופים מוכרים, וחדשים שהיה מעניין להכיר. הבית אומנם ניחן באותו "שיק של טיח מתקלף", כולל חדר מעבר משעשע עם תקרה פרוצה שחומם באמצעות מדורה בחבית (בשלב כלשהו עלה מישהו לגג להוריד קרשים…), אבל עם כל מיני פיצ'רים קטנים שמעלים חיוך כמו החולצות שנתפרו לתוך היריעה מאחורי הבמה הגדולה, או הברז שפונה לתקרה במטבח. מספיק עמוס כדי לספק אווירה הומה ושמחה אבל לא צפוף מכדי להיות בכל זאת אינטימי וחמים בסופ"ש חורפי. שימוש מוצלח בשתי במות כדי לקצר את המעברים בין ההופעות, תחלופה מהירה בין האמנים, שתייה במחיר זול, ארגון מוצלח בתנאים ביתיים והרגשת אינדי קהילתית משפחתית אמיתית. וכל זה במחיר אטרקטיבי (30 ש"ח ליום או 50 ליומיים), שגם אם כלולות בו כמה הופעות שתשכח בעוד חמש דקות (או כבר במהלכן), האווירה הנעימה ואלו שיפתיעו אותך, ולו תהה זו רק הופעה אחת מעולה, מצדיקות את הגעתך.
על אלבומים שהורדו מפס הייצור, על החגיגה להוצאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי בתמונע, וכמה מילים על הופעתו החודשית של שלום גד
על אלבום המצעדים שמעתי בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, בשנותיו הראשונות. קראו להחזירו להדפסה, למדפי החנויות, ללבבות של אנשים שלא הספיקו להכיר אותו בטרם נעלם. זמן מה אחר כך, בסוף אחת ההופעות הראשונות בבארבי כפר סבא, חבר הפורום mistral שלף ממגירת הכפפות במכוניתו דיסק צרוב שהכין לי. נסענו להרבה הופעות של אהוד בנאי באותה תקופה, וכמעט בכל אחת מהן התנגן לפחות שיר אחד מהאלבום הזה ממש לפני שהלהקה עלתה על הבמה. כך תמיד ידענו מראש מתי ההופעה עומדת להתחיל – זה לא יקרה לפני שהבחור הרזה ישיר על חור בשמיים כחולים. עוד כמה שנים עוברות. אפריקה. שעת צהריים מוקדמת, ואנחנו עוזבים את שמורת הסרנגטי. מגיל 3 רציתי להגיע לשם, הימים הספורים שלי בסרנגטי היו כמו חלום, וכמוהו, זה היה רגע חטוף שפתאום נגמר. הג'יפ דוהר במרחבים העצומים ואני מזמזמת בלב השבור על חור בשמיים כחולים, לא כמטפורה, אלא כזה שבאמת נקרע ברקיע האפריקאי ההולך ומתקדר מחוץ לזגוגית החלון. גשמים מקומיים נופלים מחורים בשמיכת השמיים, כמו עמודי ענן אפור כהה שמחברים בין השמיים לנקודות מסוימות בקרקע, וכל השאר מסביב יבש וחרב.
בשבוע שעבר, קצת אחרי תום העשור, חגגו בתיאטרון תמונע את צאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. נזכרתי בשיחות בפורום אי שם בשנים הרחוקות ההן, שבהן מנינו כל פעם מחדש את כל הפנינים הנחבאות של המוזיקה הישראלית שכמו הושלכו למעמקי האוקיינוס על ידי חברות התקליטים עם הפסקת ייצורן. נכון, לכל אחד מאותם אלבומים שנעדרו מהחנויות היו שומרי להבה, עדר מעריצים, לפעמים של מאות ולפעמים של מתי מעט בודדים, שעבורם השירים עדיין המשיכו לחיות והם ניסו להפיץ את השמועה במילים נלהבות ובעותקים צרובים. ובכל זאת, כשמפסיקים להדפיס אלבום מסוים שהופץ בעותקים מועטים (או שלא הומר מוויניל לדיסק) זהו חור בתרבות שלנו, זהו גזר דין לשכחה בקרב הקהל הרחב, זהו חוסר אמון ביכולתה של המוזיקה להתגלות מאוחרת, כפי שקרה להרבה אמנים ששמם נישא כיום על שפתינו אך בזמן אמת היו נחלתם של מעטים ונכשלו כלכלית.
הרבה מהאלבומים שהזכרנו אז זכו לשוב אל האור במהלך העשור: "סוס" של יהלי סובול, "סוף המדבר" של שלום גד, האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, הראשון של זקני צפת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", פסקול "מלכת האמבטיה", "אחד מול אחד" של אור כשדים, "תיקיות" של רונן בן טל, שני האלבומים הראשונים של דני סנדרסון, רבים מאלבומיו של שלמה ארצי ועוד ועוד. אבל עדיין יש כאלו שמחכים לגאולה.
בשנים האחרונות יש לא מעט השקות מיוחצנות של אלבומים קיימים שפשוט נעטפו מחדש בתוספת בונוסים ונשלחו לחנויות. למרות שרבים מאותם אלבומים הם אבני דרך ברוק המקומי ויצירות מופת נפלאות שראויות שישובו ויוזכרו בימים שבהם התקשורת מבכרת גרסה כל כך דלה ומצומצמת של מיינסטרים (שכבר לא מנפק עוד ממשיכי דרך ל"אהוד בנאי והפליטים", "פלונטר" או "אפר ואבק"), הם כבר כאן. הבו לנו את אלו שלא.
(וכאן לא אתאפק ואוסיף: ותתחילו עם ז'אן קונפליקט, בבקשה) המשך…
לכבוד יום אוסטרליה שנחגג ביום שלישי האחרון, "אפילו עז" מגישה לקט עובדות טריוויה על היבשת הדרומית: על התעלומה המסתורית ביותר בפוליטיקה האוסטרלית, על האדם שגנב את הכתר של בורגר קינג, על שיאן היונקים בכמות כרומוזומי מין, ואיך מטפחת אף אחת סידרה לג'יימס ברדלי אזרחות אוסטרלית לכל החיים. ראשית, הרי הפסקול המתבקש לקריאת הרשימה:
גם אני זממתי להשתתף באתגר הופעת החלומות של "עונג שבת", ולו בזכות פרס האוזניות של פיליפס שאולי יצליח להציל אותי מזוועות פלאפונים מנגנים בתחבורה הציבורית. אלא שמסתבר שההשתתפות אסורה על בני משפחת העונג, שבה ה-HTML סמיך מדם (זה אומר שאנחנו לפחות מקבלים משהו בירושה? כסף, דירה, את הבובה של וול-E מהסלון של גיאחה?). היות וכבר רקמתי לי הופעה ובמה הולמת, אספר לכם עליהן כאן
זו תהיה הופעה בשחור-לבן: ארבעת המופלאים יעמדו שם בחליפות בריטיות מעונבות, מאחוריהם תפאורה שאף אדם לא יכול לבנות כמותה, של הרים שחורים אדירים מכוסי שלג וקרחונים תלויים. מולם באופק הרחוק ישתרע אוקיינוס אפרפר המנוקד במעט פיסות קרח תכולות, ולפניו קהל עצום ורב של חצי מיליון מעריצים צווחניים אך בו בעת עטויים חליפות מהודרות. ובכל זאת, אף אחד לא יסתיר לי. איך לא חשבו על זה קודם, לקיים הופעה במקום שבו כולם נמוכים ממטר? שבו הקהל כולו לבוש חגיגית, כולו שורק במלוא גרון, כולו מורכב אך ורק מפינגווינים מלכותיים. ההרמוניות הקוליות היפהפיות יהדהדו באוויר הכי נקי בעולם מתחת לשמי ההמיספירה הדרומית במפרץ סנט אנדרוז. אני אשב שם עם צמרמורת לא רק מקור ודמעות בעיניים לא רק בגלל הרוח המקפיאה והטורדת, ולא אצליח להחליט ממה אני מתרגשת יותר: מהביטלס שמולי או מכך שהצלחתי לחזור בשנית לעוד כמה רגעים שובי לב ביבשת האהובה עליי, אנטארקטיקה?
ככה פותחים שנה חדשה ועשור חדש. הייתי מרחיבה ומספרת על הופעתם הפנטסטית של אביב גדג', להקתו ואורחיו באוזן בר במוצ"ש שעבר – אבל נועה מגר עשתה את זה הרבה יותר טוב.
"אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים"
"ובבוא הבוקר לעיני השמש הדקלים זזים ומתלקחים ברוח"
"אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים" (שורה שתמיד שולחת אותי אל "גלוי ונעלם" היפה)
העלאתו והורדתו של הקונטרבס מהבמה עבור האירוח היתה ארוכה כפליים מהשיר של רות
"אש". לא מהשירים האהובים עליי של אהוד, אבל תיאור קולע לאירוח הנהדר שלו
האזרח האחד. השיר הכי טוב של שבן, בביצוע הכי טוב שאי פעם שמעתי
אזהרות לנפש
"חרש חרש, בצעקה"
"מנועים קדימה! וכל האגרופים קפוצים!"
לפני תחילת ההופעה סיפרתי לנועה שלא מזמן ראיתי הופעה של אמן אהוב בהיכל תרבות רחב ידיים ומסודר, וכל כך היה חסר לי בסוף ביצוע טוב לשמוע במקום מחיאות הכפיים של הקהל הישוב איזו קריאת "yeah!" הגונה וספונטנית כתגובה הולמת לסולו נגינה מוצלח. משהו באווירה היה נקי מדי, חסר להבה.
יש יופי מיוחד בהופעות קטנות. כשהבמה בגובה מדרגה ואתה מסתכל לאמנים היישר לתוך העיניים, במרחק נגיעה (עמדתי בשורה הראשונה והזזת מיקרופון מהירה אחת של גדג' כמעט ריסקה לי את המצלמה…), בלי מסך של מכונת עשן. היה חם וצפוף באוזן, קור ינואר בחוץ, ממטרים בלב, רעמים על הבמה, ברקים בעיני כל מי שעמד שמולה. עשור חדש נפתח.
פוסטים נוספים באותו נושא: פעמיים אביב– אביב גדג' ואביב ברק, בהופעות בבארבי וברשת ג' כבר אחרי חצות– הופעות בשעות הקטנות: גדג' בפסטיבל הפסנתר, מידנייט פיקוקס באוזן בר
אפילו עז נתקפת רעב לפעמים, ובפרץ של ספק נוסטלגיה ספק אי שפיות זמנית, מכינה עוגיות חמאה של ילדים, דוקטור הו סטייל. גזרו את המתכון ושמרו ליום פנאי גשום.
אתם לא יודעים מיהו "דוקטור הו"? בושו לכם. קפצו מיד אל הפוסט הזה
כשאני מציצה בבלוגי אוכל נפלאים כמו בצק אלים, אוכל זה טעים, ביסים או Room For Dessert, תמיד מתחשק לי לפתוח בלוג שכזה בעצמי ולצלם אליו מנות מושקעות פרי מטבחי. אלא שלמרות שנושא הצילום הנ"ל זמין להפליא, אף פעם לא יצא לי לצלם אוכל. כשאני בתנופת קיצוץ ירקות מהיר למרק הירקות-מיטבול שלי או מקציפה חומרים לעוגת פרג-שוקולד-תפוחים (רררר…) אין לי חשק לעצור ולתעד. כשהאוכל מוכן, זה נראה בזבוז זמן מוחלט להתעסק עם תאורה והעמדה כשאפשר לנעוץ מזלג באוכל החם. או כמו שאומרים במשפחתי הרעבה תמידית: למתמהמהים נשארים רק פירורים.
טעים מ-אוּד (סליחה, אבל זה היה כל כך מתבקש)
אלא שבסופ"ש האחרון עם הגשם ועם העצלות הנעימה והשקט של שישי אחר הצהריים, נתקפנו קצת נוסטלגיה להכנת עוגיות של פעם. סבתא שרה ז"ל היתה מכינה את הבצק כשבאנו לבקר בחופשות, ואנחנו היינו עומדים וקורצים צורות במשך שעות בחותכני העוגיות שחלקם משמשים אותנו עד היום. אלו לא העוגיות הכי טעימות שאנחנו מכינים – יש טובות, מושקעות ומרשימות מאלו (ובכלל, אני בגישה שאם כבר טרחנו להפעיל את התנור עדיף לתקוע בפנים דג אמנון במעטפת או עוף שלם בלימון וירקות שורש). אבל לאלו יש את הטאץ' הנוסטלגי המיוחד שאין לאחרות, שבזכותו הן טעימות אפילו כשאנחנו שורפים בטעות את הנגלה הראשונה (מה שקורה תמיד, וטעים מאוד), והכיף הטמון בחזרה לילדות דרך ההכנה הכיפית בעיצוב ובחיתוך כל הצורות המשונות. המשך…
בפאתי שכונת לה רקולטה בבואנוס איירס שוכן האתר היפה ביותר בעיר. יש בו בתי שיש מפוארים, עטורים פסלי מלאכים, צריחים כנסייתיים-גותיים, שערים של פרזולי ברזל שנעשו ביד אומן, חלונות ויטראז' צבעוניים, פיתוחי ארט-דקו, עיצובי אר-נובו, גילופי אבן, תחריטי ברונזה ושדרה שלווה נטועה שתי שורות עצים. רק דבר אחד חסר: בכל הפאר הזה לא מתגורר ולו בן אדם חי ונושם אחד
אז מי מתגורר בשיכון יוקרתי זה, פרט לחתולים משוטטים? ובכן, כל שמנה וסולתה של ארגנטינה. אחרי מותם, זאת אומרת. ברוכים הבאים לבית הקברות רקולטה (Recoleta Cemetery). המשך…
והרי החדשות: לא רק שכולם מתים בסוף, אלא שכולם נפטרים – גם יהודים וגם גויים. הגיע הזמן לחסל אחת ולתמיד את התיקון הלשוני השגוי והמעצבן לפיה "יהודי נפטר, גוי מת"
הפעם הראשונה שנתקלתי בשטות הזו היתה לפני כשנה וחצי, בתגובה לאחד הפוסטים בבלוג זה. באופן מנומס תיקן אותי המגיב והסביר שהמילה "נפטר" היא למעשה "נפטר מעול מצוות". לפיכך, כך טען, אי אפשר להשתמש בה לגבי מי שאינו יהודי, ואינו חייב כל חייו במצוות האל. ההערה נשמעה לי מוזרה. התעלמתי. אלא שבשנה האחרונה אני נתקלת שוב ושוב בקביעה המרגיזה והגזענית הזו – בהתחלה בעיקר מכיוון טוקבקיסטים אלמונים ומתלהמים ברחבי הרשת, אבל בהמשך נפלו ברשתו של התיקון הגזעני רבים וטובים (כמה מחבריי הקרובים, כמו שנאמר) שהאמינו בנכונו ובהיותו מעוגן מימי ימימה במקורות בלי לערער על הקביעה המשונה. לבסוף, המילה "נפטר" הוחלפה בעריכה במאמר שכתבתי במסגרת עבודתי. זהו זה, גמרתי אומר בלבי. הבה נחסל את החארטה הזו אחת ולתמיד.
והרי העובדות:
מעולם, עד התקופה של השנתיים האחרונות לערך, לא היתה אבחנה לשונית במילה "נפטר" בין בני דת שונים. הן בספרות מתורגמת והן בספרות הישראלית תמצאו את שתי המילים, "נפטר" ו"מת", בהקשר של בני אדם מכל דת ומין, ואפילו בעלי חיים. זו המצאה מאוחרת, שאיני יודעת אם נולדה מבורות גרידא, ממניעים פוליטיים או מקנאות דתית. מעולם לא נתקלתי בשום מוסד חינוכי בהפרדה הזו בין מתים, ובצדק: עולה ממנה ריח לא טוב של גזענות במסווה.
פיתחו מילון. המילה "נפטר" על פי מילון אבן שושן פירושה: "1, השתחרר, נחלץ, סר מעליו החיוב. 2, נפרד, הלך מן-. 3, מת, נסתלק". בנוסף מופיעים הביטויים "נפטר מן העולם" ו"נפטר לגן עדן". שום מילה על עולן הכבד של מצוות ישראל.
אתם, שקיבלתם את ההפרדה הזו כמובן מאליו כמעוגנת במקורות, הטרחתם אי פעם לבדוק האם יש לה סימוכין בתנ"ך, במשנה או בלשון חז"ל? גם אני לא, כי למזלי גיגול מהיר גילה לי שרן הכהן מעיתון "הארץ" עשה עבורי את העבודה. למתעצלים ללחוץ על הלינק, הנה התקציר: בתנ"ך אין נוכחות כלל וכלל לפועל "נפטר". הוא מופיע לראשונה בלשון חז"ל, וגם אז רק כמילה נרדפת ל"מת", ללא שיוך ספציפי ליהודים או לעול מצוות. גם במשנה ובקיצור שולחן ערוך אין כלום. נאדה.
למען הלא משוכנעים האחרונים, פניתי למוקד הפניות של האקדמיה העברית ללשון באינטרנט. הם מאוד נחמדים ומגיבים במהרה, ואפילו מציעים באתר שלהם לעבור על שירים שכתבתם כדי לבאר מתוכם טעויות לשוניות, לתשומת לב המוזיקאים שביניכם. וזו תשובתה של ד"ר קרן דובנוב:
"נפטר" משמעו העיקרי 'הלך', 'עזב'. בחלק מסידורי התפילה כתוב בסוף כל תפילה ותפילה "ונפטרים לבתיהם", כלומר "הולכים הביתה". הצירוף "נפטר מן העולם" במשמע 'מת' עתיק הוא, ו"נפטר" הוא קיצורו.
לא נודעה כל סיבה לייחד את הפועל "נפטר" – לשון נקייה ל'מת' – דווקא לישראל. מכאן שאפשר להשתמש בו גם לגוי.
הבנתם? אפשר להרוג באופן סופי את האגדה האורבנית הזו? ברוך שפטרנו.
אם מנת המורבידיות הזו לא הספיקה לכם, חכו לפוסט הבא הגדוש בקברים פוטוגנים בחמישי.
הופעה בפנטומימה: זו חווייה מוזרה לצפות בהרכב המשובח של אביב גדג' מופיע באולפן רשת ג' כשאין לך אוזניות. מצד שני, אפשר לומר שכך קיבלנו בעצם מעין הצצה להופעת הסולו שתמיד רצינו לראות של אביב מספר 2: אביב ברק. את הערוצים החסרים כבר השלמנו שלושה ימים אחר כך, בהופעתם בבארבי
נותרה עוד שעה שלמה לתחילת הקלטת תוכניתם של אבי משולם ויוסי כסיף, "רוק בישראל", אך אביב גדג' ושות' כבר היו בעיצומו של הבלאנס כשארז ואני התייצבנו מעברה השני של הזכוכית להציץ. מין "טעימה מוקדמת" לקראת הופעתם בבארבי בשבת. את מרכז החדר תפסה קונסולה עצומה עמוסת כפתורים, אבל באורח משעשע בכל זמן ביקורנו במקום רק שניים מהם, למטה מימין, דלקו, כאילו כל השאר הושמו שם רק למראית עין של עבודה מאומצת. הטכנאי דווקא עשה עבודה מצוינת. הסאונד היה ללא רבב, מושלם. זהו ללא ספק יתרונו של ג'אם באולפן רדיו על פני הופעה מן המניין, ומנינו עוד כמה כאלו: אף אדם המיתמר לגובה מטר תשעים לא יסתיר לנו (על מי אני עובדת, במקרה שלי גם מטר שישים וחמש מספיק כדי לחסום את שדה ראייתי הנמוכה), אין מכונת עשן, אין איחורים, כרטיס הכניסה היה במחיר ללא תחרות ואפילו קיבלנו בירה. מנגד, בינינו לבין הלהקה הפריד במפריע קיר זכוכית. אז חצינו לצד השני, אל הלהקה.
התכוונו לתעד בצילום את האירוע, אך הלהקה הצביעה נגד תאורת הפלורוסנט של האולפן והחליטה שיהיה יותר כיף לנגן בחושך. אם לשפוט על פי התוצאה הסופית, הם כנראה צדקו. הם נשמעו נפלא. "ככה זה כשאנחנו באים חרמנים לנגן", הם יגידו אחר כך, מרוצים. המשך…
