פינגווינים, קרחוני ענק, פילי ים, עיירות רפאים נשכחות, אלבטרוסים עם אייליינר, סערות בלב האוקיינוס, סיפורים הירואים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי-לב, מחלת ים איומה, סיפורים והרבה תמונות נפלאות מהדרום הרחוק. הכל בפנים. סדרת כתבות על ובהשראת המסע שערכתי לפני שנה לתחתית כדור הארץ, אל אנטארקטיקה, ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד (אל דאגה, הפוסטים הרגילים על מוזיקה, תלונות וכל השאר ימשיכו להתפרסם במקביל).

זה קרה לפני שנה בדיוק. בשעות אחר הצהריים של ה-9 בפברואר 2009 גררנו את תרמילנו לנמל העיר הארגנטינאית אושוואיה שבקצה דרום אמריקה ועלינו לסיפונה של "פרופסור מולצ'נוב" – ספינה רוסית קטנה (50 נוסעים, 27 אנשי צוות). בערב הורם העוגן והתחיל המסע ליעד הכי מרוחק ונידח שחלמתי עליו: אנטארקטיקה.

הרצון לנסוע לאנטארקטיקה ניצת בי ב-1997, בעקבות צפייה בסדרת התעודה "החיים במקפיא" בעריכתו של גיבור הילדות שלי, סר דיויד אטנבורו. היא כל כך ריתקה אותי שמיד הפסקתי את חיפושי העבודה וכל עיסוקיי ופשוט ישבתי יום-יום מולה ובהיתי בהשתאות. אחד הרגעים שנחרטו בראשי יותר מכל היה כשהמצלמה התמקדה על פניו של אטנבורו בעודו נואם ארוכות במבטא בריטי צונן על אורחות חיי הפינגווינים. המצלמה החלה להתרחק וכמה פינגווינים נראו מהלכים ליד אטנבורו. היא המשיכה לסגת ועוד ועוד פינגווינים התגלו. כשעצרה, במבט על, התגלה שהוא עומד בלב מושבה מרהיבה של 30,000 פינגווינים. מיד ידעתי שאני חייבת להיות שם. גם אני רוצה לעמוד לצד 30,000 פינגווינים, או לפחות 5,000. האם הצלחתי במשימה? את זה תגלו בהמשך.

המסלול:
מתחילים להפליג מאושוואיה שבדרום אמריקה דרך תעלת ביגל. עצירה ראשונה באיי פוקלנד, מעוז בריטי קטן בלב ים, ובו המוני ציפורים ופינגווינים.
ממשיכים להפליג אל מעבר לזרם הים האנטארקטי שמקיף את כל היבשת הדרומית, אל היעד העיקרי של המסע: האי ג'ורג'יה הדרומית. יש מי שמחשיבים אותו כחלק מהיבשת ויש אחרים שלא. היות ואטנבורו התמקד בו באותה סדרה מופלאה והוא גם היה קרוב ללבו של חוקר הארצות המהולל ביותר בתולדות היבשת, ארנסט שקלטון המהולל (שגם אל הסיפור המדהים שלו נגיע), אתם יכולים לנחש באיזו דעה אני מחזיקה. מיקומה הצפוני יחסית של ג'ורג'יה הדרומית גורם לכך שיש בה יחסית יותר אדמה חשופה מקרח משאר היבשת ואקלים קצת פחות אכזרי, ולכן היא מצטיינת בריכוז בעלי חיים מסחרר ממש. וכמה אתרים מורבידיים למדי גם כן.
בחזרה ללב ים, דרך סופות הופכות קרביים, עד לים הקרח שבו צפים קרחונים שחלקם בגובה בית קומות או כפר קטן.
כדי להגיע הרחק אל פנים היבשת או אל חופיה המרוחקים צריך למשכן לפחות זוג כליות וכבד, ולכן נסתפק בביקור בחצי-האי האנטארקטי (הפנינסולה), שהוא הצ'ופצ'יק של היבשת, ואז ניאלץ לשוב בלב כבד חזרה לארגנטינה דרך אימת הספנים: מעבר דרייק.

בפעם הבאה, בפרק הראשון בסדרה: יוצאים לדרך! אנחנו נפרדים מארץ האש ויוצאים מאושוואיה אל הים הפתוח דרך נופי תעלת ביגל, מול ירח בצבע ורוד.