גם אני זממתי להשתתף באתגר הופעת החלומות של "עונג שבת", ולו בזכות פרס האוזניות של פיליפס שאולי יצליח להציל אותי מזוועות פלאפונים מנגנים בתחבורה הציבורית. אלא שמסתבר שההשתתפות אסורה על בני משפחת העונג, שבה ה-HTML סמיך מדם (זה אומר שאנחנו לפחות מקבלים משהו בירושה? כסף, דירה, את הבובה של וול-E מהסלון של גיאחה?). היות וכבר רקמתי לי הופעה ובמה הולמת, אספר לכם עליהן כאן

זו תהיה הופעה בשחור-לבן: ארבעת המופלאים יעמדו שם בחליפות בריטיות מעונבות, מאחוריהם תפאורה שאף אדם לא יכול לבנות כמותה, של הרים שחורים אדירים מכוסי שלג וקרחונים תלויים. מולם באופק הרחוק ישתרע אוקיינוס אפרפר המנוקד במעט פיסות קרח תכולות, ולפניו קהל עצום ורב של חצי מיליון מעריצים צווחניים אך בו בעת עטויים חליפות מהודרות. ובכל זאת, אף אחד לא יסתיר לי. איך לא חשבו על זה קודם, לקיים הופעה במקום שבו כולם נמוכים ממטר? שבו הקהל כולו לבוש חגיגית, כולו שורק במלוא גרון, כולו מורכב אך ורק מפינגווינים מלכותיים. ההרמוניות הקוליות היפהפיות יהדהדו באוויר הכי נקי בעולם מתחת לשמי ההמיספירה הדרומית במפרץ סנט אנדרוז. אני אשב שם עם צמרמורת לא רק מקור ודמעות בעיניים לא רק בגלל הרוח המקפיאה והטורדת, ולא אצליח להחליט ממה אני מתרגשת יותר: מהביטלס שמולי או מכך שהצלחתי לחזור בשנית לעוד כמה רגעים שובי לב ביבשת האהובה עליי, אנטארקטיקה?

הדרך הארוכה והמתפתלת

אין במה שבה המילים "הופעת חימום" כל כך מתבקשות כמו באנטארקטיקה הקפואה.

הדרך ליבשת הרחוקה היא מסע ארוך ומתיש בספינה קטנה, החוצה את אזורי הימים הפרועים והאכזריים ביותר בעולם. המראה מעורר יראת הכבוד של כלי שיט מטלטל בין גלים בני עשרה מטרים בסופה משתוללת בלב ים הוא כמו חיזיון שלקוח מסיפורי הרפתקאות ממאה אחרת – אני כמובן אחמיץ אותו לגמרי בשל מחלת ים קשה, ספונה במיטה בתא שלי, חובקת שקית הקאה לשעת צורך, ומשוועת ליבשה או למותי, מה שיבוא קודם.

את ספירת הדקות לסופו המיוחל של הלילה השחור והסוער תלווה הופעת החימום. ברי סחרוף של תחילת 1994, כשבלוריתו עוד היתה שחורה ומתנפנפת (בתיאוריה, בפועל הוא יתכסה בכובע פליס ושש שכבות בגדים, אם הוא רוצה להמשיך בבטחה מאנטארקטיקה אל 2010) והשדים והבלבול עוד בערו בו במלוא כוחם, לפני שהתרככו תחת שיני גלגלי הזמן והאמונה. בקול פחות צרוד ויותר חסר ביטחון. כשהשירים של "סימנים של חולשה" האהוב עליי כל כך היו עוד טריים וחדשים ומרגשים עבורו, לא להיטי עבר רחוק ששויפו בעשרות אלפי ביצועים, אלא רישום מדויק של חייו באותו רגע. זהו האלבום לשמוע כשכל עולמך מתבלבל ומתהפך סביבך, הבחילה בבטן, הטעם היבש והקמחי בפה, החושים הטבעיים הכי בסיסיים מאכזבים אותך וניטלים ממך. כשהקול הלועג ב"יש לי אקדח ואתה לא לבד" נשמע מרגיע ולא כאיוּם. רעש הגלים הניטחים בקירות יתערבב ביבבות הגיטרות, האימה של "רעש לבן" בחרדת הסופה, הרצון לאבד את ההכרה בשינה מתוקה בתחנונים לכדורים ב"תני לי מקום". הוא יישב על הספה הממוסמרת מול המיטה וישיר. גורלם של שאר הנגנים יהיה פחות מוצלח. זרועות ארוכות של ים ירימו באצבעותיהם את הספינה ויטלטלו אותה כנחקר בשב"כ. כל מה שלא חוזק לרצפה יעוף באוויר: בקבוקי מים, כסאות, תופים. הם ירחפו ואז יוטחו בחוזקה בקיר אחד, יתגלגלו כשהרצפה מתחת הרגליים תנטה ב-45 מעלות ויעוטו אל הקיר השני בקול נפץ נורא – והכל ישתלב להפליא בעצב האפל של סערת הים המולחנת בסוף "נפתלי הדג", חיה ואמיתית מתמיד. "בסתיו", הוא ישיר, נאחז בחרדה מבועתת בכל דבר שאפשר להיאחז בו בחדר, "אני מרגיש את זה שוב: הגוף לא רגוע, בידיים רטוב…". כל התא יתרומם לגובה 5 מטרים ואז יצנח במכה לחיבוק נוסף מהים. "מתחת לשכבות גיליתי שחסרים לי רגעים, חסרים לי רגעים" – לו זה רק היה נכון. הלילה עוד ארוך.

(יש לקוות שברי עצמו לא רגיש למחלת ים… אם כן, מגירה שנייה מימין. תתכבד בשקית)

It's been a long, cold, lonely winter

סופה של כל רוח להיחלש. השמש מתחילה להפציע. שיווי המשקל חוזר. יוצאים לסיפון. אוויר טרי וצלול כקרח (וקר באותה מידה) מחזיר את הצבע לפנים. It seems like years since it's been here, אני מזמזמת לעצמי, כבר מחכה להופעה המרכזית. במסך העננים הכהים הולך ומתרחב חור שדרכו בוקעות קרני שמש מזהב טהור. ממול קירות הצוקים הנישאים של האי ג'ורג'יה הדרומית, שלרגליהן רצועת חוף מבטחים צרה שהשמש צובעת בכתום. על החול המון נקודות זוהרות, כמו נרות דולקים או פרחים לבנים שנפתחים. אך לא, זו למעשה ועדת קבלת הפנים.

(צולם בדרך אל סנט אנדרוז, ג'ורג'יה הדרומית, פברואר 2009)

אני יורדת לחוף בסירת גומי. מפלסת את הדרך בינות הפינגווינים הנרגשים המתרוצצים המקבלים את פניי. ברוח נישאות הפריטות הראשונות של ההופעה, הלחנה מדויקת של זריחה מיוחלת שמגיעה אחרי חודשים ארוכים של חורף חשוך. מעולם לא היה רגע מתאים יותר לשמוע את הביטלס מנגנים את "Here Comes the Sun". אני הולכת לאטי, סופגת את חמימותה המועטה אך כה משיבת הנפש של השמש האנטארקטית ואת המראות: אוקיינוס של פינגווינים מלכותיים בגובה מטר עם קולרים כתומים כאש, הקרח, ההרים, פילי הים, הרחש הבלתי פוסק של קרקורים ורוח, המקום שאהבתי ותמיד משכיח את התלאות בדרך אליו. באמצע מושבת הפינגווינים עומדים ג'ון, פול, רינגו וג'ורג', כמו מוקפים במעריצות קולניות. היום מתבהר עם השיר. כל משפט הכי פשוט פוגע בנימי הנפש. "Little darling, I see the ice is slowly melting" או "It's been a long, cold, lonely winter". אפילו "It`s Alright" מהדהד בך כרגע יותר מעשרות שורות ליריות מנוסחות לעילא.

זהו זה. הרגע המושלם. מבחינתי הם יכולים לא לנגן ולו תו אחד נוסף. שישאירו אותי לשוטט שעתיים בחוף לבדי וזה יספיק. אבל אם כבר הטרחנו אותם במסע בזמן… שימשיכו. אייבי רוד, כל הצד השני, שהוא מחצית הוויניל האהובה עליי מכולן. מצדי אפילו ("דברי כפירה!", צועקים כמה מהגולשים) שרינגו ישיר את "Octopus`s Garden" – תשמעו, זה יכול להישמע מצחיק בשילוב המולת הפינגווינים. ו-"I am the Walrus" כמובן. פילי ים במשקל טונות שרובצים על החוף כמו סלעי ענק מחייכים יצקצקו בלשונם למה לשיר על חיות שיש רק בקוטב הצפוני בהופעה במקום הכי רחוק משם בעולם (אולי כי קשה לשלב במנגינה שם כמו "הידרורגה נמרית"?).

החלק מ-"Golden Slumbers" והלאה הוא הכי טוב. מתחיל כמו שיר ערש יפהפה, ממשיך לשירת האחים הסוחפת של "Carry That Weight" עם כל התזמורת ומסתיים נפלא בשורת הסיום של "The End". נגמר. השקט הנפלא של אנטארקטיקה, שאין לו מקביל בעולם, הוא ההדרן המתאים. הכי צלול, בלי רעש לבן, שלווה מוחלטת. רק להקשיב. אני אתחיל ללכת בחזרה לחוף, שותקת, מסתכלת לכל הכיוונים בניסיון נואש לצרוב כמה שיותר על ההארד-דיסק של המוח לפני שאעזוב לתמיד. מאחוריי כמה פינגווינים מלכותיים זכרים אולי ימשיכו לזמזם לבנות זוגם בפינגווינית מדוברת "Her Majesty is a pretty nice girl, Someday I`m gonna make her mine".
Oh yeah.

סירת הגומי תתניע, החוף ילך ויתרחק, הפינגווינים המצחיקים יקטנו ויהפכו שוב לנקודות לבנות ואחר כך יעלמו. ברי דווקא ירגיש הקלה מהשיבה לסיפון (אסור לעשן ביבשה!). אני ארגיש חלל. שוב השארתי פיסה קטנה מהלב מאחור, פיסה שלא תחזור. בכל זאת, לך תמצא אותה מתגלגלת לה בין חצי מיליון פינגווינים.

ב-9 בפברואר אחנוך בבלוג סדרת פוסטים על המסע לאנטארקטיקה: תמונות, פינגווינים, סיפורים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי לב, חוויות מהדרך והרבה קרח

פוסטים נוספים בנושאים דומים:
אהבתי את לנון, אהבתי את פול, אהבתי גזר יותר מהכל – התרגום העברי המטופש ביותר לביטלס
And in the end – צילומים ורשמים מאוחרים מפול מקרטני