אפילו עז היתה קורסת לתרדמת אחרי שני לילות של הופעות שהחלו בשעות הקטנות של הלילה: אביב גדג' בפסטיבל הפסנתר והמידנייט פיקוקס באוזן בר

בנסיעת האוטובוס המאסף הארוכה אל מרכז סוזן דלל, נזכרתי בסופו של פרק ישן של "נשואים פלוס". זו היתה מעין פרודיה על הלייב-אייד, שבה אל באנדי מצטרף לחבורת רוקרים אמריקאים קשישים ומפורסמים לשעבר, המנסים לגייס כספים עבור עצמם לאחר שרואי החשבון שלהם גנבו את כספם והזמן שדד מהם את הרלוונטיות והשיער. בין השאר הם שרים שם:
we need your help
so please, please dig deep
don`t call after ten
cause we`ll be asleep

אצלנו, משום מה, המצב הפוך. נדמה שפתאום אמנים שחצו את גיל 50 (שלום חנוך למשל, או יהודית רביץ) ממהרים לקבוע את הופעותיהם לשעות הקטנות של הלילה – כלומר, לחצות, אבל כולנו מכירים את שילוב המילים האימתני "שעת-פתיחת-הדלתות" – אולי במחשבה לפנות לאיזה קהל צעיר עירני ובועט של חיות לילה, גם כשההופעה יכולה לעבוד באותה מידה ואף יותר ביעילות לו תתחיל שעתיים קודם, ב-23:00. בכל זאת, נדמה שרוב האנשים המחבבים את השיר "ארבע לפנות בוקר" יעדיפו לשמוע אותו הרבה לפני השעה הנקובה בשמו.

מה שבטוח, רבע לאחת בלילה זו לא שעה טובה להופעת פסנתר בישיבה. בטח לא לקהל של אנשים עובדים, בוודאי לא עם מקדם עייפות בדמות נסיעה בת שעה ועשרים באוטובוס מאסף. מזל שאביב גדג' וההרכב המשובח שלו הם סיבה טובה להילחם בעייפות.


רמאות לשמה. לא צילמתי בפסטיבל כלל וכלל. התמונה לקוחה מהופעת ההשקה של האלבום

הוא סיפר שהוא כותב בדרך כלל את שיריו על פסנתר ולא על גיטרה, ולכן זו הזדמנות עבורנו להציץ אחורה בזמן ולשמוע איך נשמעו השירים כחומר גולמי ראשוני. כצפוי, זה היה מעניין יותר דווקא בשירים הפחות שקטים – קל לדמיין איך יישמע "נחש בעשב" בעיבוד לפסנתר בלבד (נהדר, אבל הוא מרגש תמיד, בכל גרסה), הרבה יותר מעניין לגלות איך יתמודד גדג' בהופעה שכזו דווקא עם שיר כמו "הגולם", שהקצב והגיטרות והעוצמה ברעש הם חלק בלתי נפרד ממנו.

"הגולם", השיר הכי יפה באלבום החדש, היה גם משיאי ההופעה, וכמה טוב שדווקא בו ירדה כל הלהקה מהבמה והותירה רק את גדג' והפסנתר. דווקא שם, בשוני הגדול כל כך מהעיבוד המוכר (והטוב) היה כוחו. ב"עיר בלי זיכרון", לעומת זאת, נדמה שרון בונקר עם החשמלית בצד מת כבר שמישהו יצלצל ויעיר את אביב ברק הנעדר כדי שייכנס עם התופים וייתן לגיטימציה ללחוץ על הדיסטורשן. הייתי בעיקר סקרנית לגבי "תפילה ליחיד" ולא התאכזבתי. רונן שפירא עלה לנגן בשיר הזה, ולפתע מתח קו ברור בינו לבין כל אדם אחר שאייש את הפסנתר בהופעה לפניו (גדג', רות ורון). למה החביאו אותו מאחורי הקלעים עד עכשיו? ביצוע נהדר, שהייתי שמחה לפגוש שוב בשעה קצת פחות מנומנמת משתיים וחצי בלילה.

הקול של רות דולורס וייס הוא קצת, ובכן, טעם נרכש. אני כנראה לא קפיטליסטית במיוחד (עד הזכייה בלוטו לפחות). הקול שלה עובד בפאזות מסוימות, למשל בהופעה הנהדרת עם הרמירזים ויהוא ירון באינדינגב, או בשירים כאלו ואחרים בהופעות שלה. אבל בבתים של "בלוז לראש חודש" זה לא התאים. השיר פשוט הזדחל וצרם – ואז, בבת אחת, כשפתאום אביב גדג' הצטרף אליה בפזמון ושניהם שרו ביחד בקול גדול, משהו שם התהפך לחלוטין. איכשהו המגרעות בשירה של כל אחד מהם פיצה על השני, שני קולות שבורים שנשמעו ביחד כמשהו מושלם ובבת אחת אש ניצתה על הבמה מהשילוב הזה. יפהפה. (את הביצוע אפשר לשמוע כאן)

"יש טרנד כזה, שכולם חוזרים לפיוטים עכשיו, לבית אבא, לבית סבא", אומר אביב. הלהקה מתפזרת והוא מתיישב על הפסנתר בחלקה השמאלי של הבמה הגדולה. אוי, לא, אני חושבת לעצמי. "אז גם אני אשיר לכם עכשיו פיוט מבית אבא". עוד לפני שהספקתי לפהק בתגובה הוא מפתיע ושולף את אותו משפט תפילה שמדבר אליי יותר מכל ניגון עתיק מימי הביניים: "בסוף המדבר יש ים, יש ים בסוף המדבר". איזו הפתעה משמחת. רק היה חסר ששלום יעלה לבמה וישלים את ההמשך בקולו החם. טוב, גם לזה נגיע לקראת סוף החודש באוזן בר, והפעם, אפילו בשעה סבירה.

אביב גדג' מארח את רות דולורס וייס, פסטיבל הפסנתר, סוזן דלל, 12/11.

עבור המידנייט פיקוקס, שעת חצות היא הרבה יותר טבעית, במיוחד בליל שישי ה-13. קודם כל, זו הופעה בעמידה, רועשת, ואם תנמנמו בה בחוסר עירנות משווע אתם מסתכנים בגורל דומה לזה של גיטרת הבס תנצב"ה של איתן רדושינסקי בפסטיבל אינדינגב האחרון. למקרה שהייתם בשנת חורף או בתרדמת בחודש האחרון ואינכם יודעים במה מדובר, הסיפור המלא כאן.

ולשאלת השאלות: האם הוא למד מהניסיון? למרבה השמחה, תוך דקות ספורות רדושינסקי קפץ אל הקהל. הוא אומנם נסוג בחזרה תוך חצי דקה, כמעין בדיקת שטח, אבל עד מהרה חזר לסורו. הקהל, לעומת זאת, הפנים את הלקח. בניגוד למהומות הרגילות ו"העזרה" בנגינה שמנדב הקהל השולח בדרך כלל את ידיו אל מיתרי הגיטרה, הפעם באופן משעשע נדמה שכולם לקחו צעד אחורה כדי לפנות לברנש מקום – כנראה מהפחד להיות מטרת המצוד הבא בפייסבוק…

ידידי י' סיכם שהוא אוהב הופעות כאלו, שמובטח לך מראש שתצא מהן במצב רוח מרומם. צודק. היה כיף. במיוחד "Die" שכל כך כיף לצעוק בו עם כולם, הרעש המשמח של התופים והגיטרה, פלאפון אבוד שאומץ כמעין סלייד חדש לבס, "Indian Sun", כל רגע עם חזי שוחט על הבמה, וההדרן על הרצפה בלב הקהל, כולל רקדנית הבטן בסוודר (בכל זאת, קר שם בחוץ) לצלילי "פורט סעיד". וכמובן, החלק האמנותי.

בתמונה העליונה: יאללה כפיים לרקדנית בטן! בתמונה התחתונה: יאללה שלז!

באמצע ההופעה נתבקשנו לסור אל אולמות ההקרנה, כדי לצפות בתיעוד נדיר של ליל הטבח באינדינגב. אלא שעל המסך הופיעו כמה אבנים מוכרות. "זה לא… אמפי קיסריה?", תהיתי בקול. "השתגעת?!", ענה קול מאחור, "חזי שוחט בקיסריה?!". אז כן, חזי שוחט באמפי קיסריה, לבוש ב… ובכן, משהו אדום על תקן חולצה וגרביונים שחורים שקופים, ותו לא. התגובות בקהל נעו בין הלם ל"זה בסדר, עברנו באינגה דינגו דברים גרועים מאלו". במשך כמה דקות ניהלו חזי, הגרביונים ובחורה בשחור מיצג בדמות מלחמת שוורים, ואנו יכולנו רק לדמיין באיזו אמתלה הם השיגו אישור צילום באמפי, וכמה חבל שלא התנהלה באותם רגעים עוד הופעה של אייל גולן או של -הכנס כאן שם אקראי- פרץ כדי להשלים את חוויית הביזאר.

אחר כך החל הסרט שלשמו התכנסנו. מגורען למדי, ביד לא יציבה, אבל מדהים לראות שוב את אותם רגעי אינדינגב על מסך, וגם מצחיק במיוחד לעשות זאת עם הערות הביניים והפרשנויות של הנוכחים, שזיהו את עצמם בסרט: בלגן הפוגו שבו איתן נעלם בהמון, הגיטרה לפתע מתרוממת ואז מוטחת בכל הכוח ברצפה ("סרק! סרק!" צעק מישהו בשורה מאחור), ג'ק המרטש שרוקד לו בעליצות על השברים בעוד הקהל נעצר המום, ואז מרים שוב את הבס ומנפץ אותה שנית מול הפרצופים שמוטי הלסת (חוץ ממני. אני עסוקה בצילום בחיוך רחב). כל הזמן הזה ערן צור ממשיך לנגן מרוצה מעצמו בחוסר מודעות מוחלט למתרחש.
בסיום ההקרנה יצאה תהלוכת ההלווייה בליווי תוף ושופר, כששרידי המיוזיקמן נחים על בד לבן, הקיפה את הבר, עצרה על הרצפה לכמה דקות התייחדות עם המנוחה, ואז בחזרה לבמה, יאללה בלגן, כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. אם רק תנסו, כבר ייצא עליכם חוזה בפייסבוק.

בתמונה העליונה: היי שלום, גיטרה; בתמונה התחתונה: אני מתכבד להדליק משואה זו

מידנייט פיקוקס, האוזן בר, 13/11.

בפוסט הבא נעבור לנושאים אחרים. טלוויזיה או מסעות, תלוי במוזה שתיפול עליי בהמשך השבוע.