6 תגובות
על אלבומים שהורדו מפס הייצור, על החגיגה להוצאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי בתמונע, וכמה מילים על הופעתו החודשית של שלום גד
על אלבום המצעדים שמעתי בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, בשנותיו הראשונות. קראו להחזירו להדפסה, למדפי החנויות, ללבבות של אנשים שלא הספיקו להכיר אותו בטרם נעלם. זמן מה אחר כך, בסוף אחת ההופעות הראשונות בבארבי כפר סבא, חבר הפורום mistral שלף ממגירת הכפפות במכוניתו דיסק צרוב שהכין לי. נסענו להרבה הופעות של אהוד בנאי באותה תקופה, וכמעט בכל אחת מהן התנגן לפחות שיר אחד מהאלבום הזה ממש לפני שהלהקה עלתה על הבמה. כך תמיד ידענו מראש מתי ההופעה עומדת להתחיל – זה לא יקרה לפני שהבחור הרזה ישיר על חור בשמיים כחולים. עוד כמה שנים עוברות. אפריקה. שעת צהריים מוקדמת, ואנחנו עוזבים את שמורת הסרנגטי. מגיל 3 רציתי להגיע לשם, הימים הספורים שלי בסרנגטי היו כמו חלום, וכמוהו, זה היה רגע חטוף שפתאום נגמר. הג'יפ דוהר במרחבים העצומים ואני מזמזמת בלב השבור על חור בשמיים כחולים, לא כמטפורה, אלא כזה שבאמת נקרע ברקיע האפריקאי ההולך ומתקדר מחוץ לזגוגית החלון. גשמים מקומיים נופלים מחורים בשמיכת השמיים, כמו עמודי ענן אפור כהה שמחברים בין השמיים לנקודות מסוימות בקרקע, וכל השאר מסביב יבש וחרב.
בשבוע שעבר, קצת אחרי תום העשור, חגגו בתיאטרון תמונע את צאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. נזכרתי בשיחות בפורום אי שם בשנים הרחוקות ההן, שבהן מנינו כל פעם מחדש את כל הפנינים הנחבאות של המוזיקה הישראלית שכמו הושלכו למעמקי האוקיינוס על ידי חברות התקליטים עם הפסקת ייצורן. נכון, לכל אחד מאותם אלבומים שנעדרו מהחנויות היו שומרי להבה, עדר מעריצים, לפעמים של מאות ולפעמים של מתי מעט בודדים, שעבורם השירים עדיין המשיכו לחיות והם ניסו להפיץ את השמועה במילים נלהבות ובעותקים צרובים. ובכל זאת, כשמפסיקים להדפיס אלבום מסוים שהופץ בעותקים מועטים (או שלא הומר מוויניל לדיסק) זהו חור בתרבות שלנו, זהו גזר דין לשכחה בקרב הקהל הרחב, זהו חוסר אמון ביכולתה של המוזיקה להתגלות מאוחרת, כפי שקרה להרבה אמנים ששמם נישא כיום על שפתינו אך בזמן אמת היו נחלתם של מעטים ונכשלו כלכלית.
הרבה מהאלבומים שהזכרנו אז זכו לשוב אל האור במהלך העשור: "סוס" של יהלי סובול, "סוף המדבר" של שלום גד, האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, הראשון של זקני צפת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", פסקול "מלכת האמבטיה", "אחד מול אחד" של אור כשדים, "תיקיות" של רונן בן טל, שני האלבומים הראשונים של דני סנדרסון, רבים מאלבומיו של שלמה ארצי ועוד ועוד. אבל עדיין יש כאלו שמחכים לגאולה.
בשנים האחרונות יש לא מעט השקות מיוחצנות של אלבומים קיימים שפשוט נעטפו מחדש בתוספת בונוסים ונשלחו לחנויות. למרות שרבים מאותם אלבומים הם אבני דרך ברוק המקומי ויצירות מופת נפלאות שראויות שישובו ויוזכרו בימים שבהם התקשורת מבכרת גרסה כל כך דלה ומצומצמת של מיינסטרים (שכבר לא מנפק עוד ממשיכי דרך ל"אהוד בנאי והפליטים", "פלונטר" או "אפר ואבק"), הם כבר כאן. הבו לנו את אלו שלא.
(וכאן לא אתאפק ואוסיף: ותתחילו עם ז'אן קונפליקט, בבקשה)
בחזרה לתיאטרון תמונע: היתה סיבה טובה לחגוג, ובאמת היתה איזו הרגשה של "מעמד" שכזה באוויר. אולם צפוף, המון אנשים שמזמן לא פגשתי, הרבה אהבה למוזיקה היתה באולם. פתאום קלטתי שלא ראיתי את פונץ' בהופעה מאז 2002 או 2003. מה לעשות, זו אולי "משפחת פונץ'", אבל אני תמיד הייתי יותר מהצד של הגד(ג'). ההופעה הזכירה והבהירה לי משהו, ואני יודעת שאני די בדעת מיעוט בעניין הזה: אומנם חזרתי מההופעה כשהשירים מתנגנים בראשי למשך כמה ימים, אבל לדעתי האישית, פונץ' ובבליקי עוברים הרבה יותר טוב בגרסה האולפנית. בבליקי הוא קצת אנטי פרפורמר. לפעמים ניכר בו שהוא מתרגש מאוד (שיש מי שמוצא את זה חינני), אולי עדיין לא לגמרי נינוח וטבעי בסיטואציה בשירים הראשונים. פונץ' עצמה מעולם לא היתה יותר מדי להקת הופעות. היא מבליחה פעם בכמה שנים להופעה-שתיים, וכמעט שלא יוצאת מאותה בועה מחבקת, חמימה ומשפחתית של "הופעות חגיגיות" בתמונע. והמעמד הזה הוא לא מתאים ל"אלבום המצעדים", לטעמי. "שירי עם לאנשים שמרגישים שאין להם עם", תיאר בבליקי את שירי האלבום. והוא צודק באיזשהו אופן. אלו שירים להאזנת יחיד. לשים בקומפקט כשבוהים מהחלון בקצוות זיקוקים שעפים באופק הרחוק של העיר ביום העצמאות, לשמוע באוזניות בנסיעה ארוכה, לזמזם לעצמך ביבשת זרה שהשמיים שלה מלאי חורים. לא בישיבה על כסא סביב שולחן עם להקה מלאה וזמרת ליווי, ומלצרית שמביאה טוסט גבינת עזים ואנשים שמוחאים כפיים. אלבום המצעדים הלא הוא אלבום לאלו שנשארו בדד מחוץ לשורת המצעד. לא להופעות חגיגיות תחת כותרת המכריזה על "פסטיבל פונץ'". זה אלבום לימי חול*.
אבל זה בסדר. היה ביצוע יפהפה ל"30X30" של קלידים וכינור וגיטרה שנשמעה כמו צ'לו, תמיד כיף לשמוע את "ונדמה שישוב" ולהיזכר בכל מיני שירים של הלהקה ששכחת בהדרנים, ואמיר צורף. איזה שובה לב אמיר צורף. כל כך נחבא בעולם שלו, תמיד לוקח שני צעדים לאחור משורת הנגנים שסביבו, מתחמק מלהישיר עיניים כשמוחאים כפיים עבורו, אבל מגניב חיוכים מאושרים בהיחבא כל פעם למישהו אחר ונראה כמי שהכי נהנה באותו ערב על הבמה. ובכל אופן, הדבר הכי משמעותי היה שבדוכן מעבר לקיר עמדו לראשונה מזה שנים עותקים מקוריים של "אלבום המצעדים" למכירה, שתוכל לרכוש ולשמוע מתי שתרצה או תצטרך, לבדך, בקומפקט, באוזניות או ביבשת זרה. שם מתקיים החג האמיתי.
* כאן כדאי להזכיר את הופעותיו של החבר שעזב, שלום גד, שמתקיימות פעם בחודש באופן סדיר באוזן בר, ללא עילה מיוחדת, ללא אורחים מפתיעים. במה קטנה, בגובה העיניים, נטול קישוטים. סתם הופעות חול. וכאן בדיוק טמון קסמן: הן צובעות את החיים של האנשים הפוקדים אותם במעט אור, הבנה, הזדהות או שותפות גורל, אם תרצו, לשעה קלה אחת, במוזיקה, וכלום מלבדה. כי ב"בית המקדש" על פי שלום גד אין חגים ואירועים וקודש ושולחנות מסודרים ולחיצות ידיים, רק אנשים רגילים ביום חול שמוצאים את מה שהם צריכים בצבע של הסאונד, במילים, בגיטרה-בס-תופים. בדברים הפשוטים שמהם מורכבים החיים. או בהצטרפות לשירה ב"העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר". זה כל מה שצריך.
(זאת אומרת, כל מה שצריך בנוסף להדרן של "סוף המדבר" ו"רוע לב" היפהפה)
אני ממש אוהבת את הסימונים הללו על הגיטרה שלו (צולם בפסטיבל הלם כרך)
6 תגובות עד כה
כתיבת תגובה
אלבום המצעדים הוא יצירה מעולה וכמובן שהגיע הזמן כבר מזמן להחזיר אותה למדפים. חבל רק שחברת התקליטים לא עשתה שום מאמץ כדי להפוך את ההוצאה המחודשת ל Re-Issue אמיתי בסטנדרטים שכל חובב מוסיקה רציני מצפה להם. בלי שום בונוסים או תוספות מיוחדות, בלי סאונד משופר, בלי השקעה בעטיפה או בחוברת עם כמה Liner Notes רטרוספקטיביים על האלבום. אפילו שנת ההוצאה המודפסת על הדיסק נשארה אותו דבר: 1996. בקיצור, רק הדפיסו מחדש טכנית, לא התייחסו לאלבום ברצינות כ-Re Issue על כל המשתמע מכך. וחבל.
תגובה מאת חן 02.07.10 @ 10:59אפשר וכדאי היה להקליט את ההופעה החיה של "אלבום המצעדים" ולהוציא רה-אישיו של האלבום המקורי 1996 + אלבום ההופעה עם צורף בתמונע. זה היה הופך את זה לאייטם ממש ממש שווה לכולם
תגובה מאת אנבל 02.22.10 @ 18:47כתבת יפה, אבל את טועה, טועה בענק.
פונץ' להקת הופעות מצויינת. אין מה להשוות בין האלבומים לבין ההופעות החיות. כל מי שאוזניו בראשו והאזין לאלבום הכפול שיצא לאחרונה, או היה באחת מההופעות שלהם לאורך השנים, שמע את זה ויודע את זה.
יש הבדל בין להגיד "לא מתאים שמלצרית מסתובבת בין השולחנות" לבין לקשור את זה בצורה הכי מוזרה שיש ל'האם האלבום הוא להאזנת יחיד או להופעה חיה'.
תסלחי לי אבל מה הקשר? תיכף תגידי לי שגם מוסיקה קלאסית מתאימה יותר להאזנה בסלון בבית מאשר באולם, כי מה פתאום שאנשים יבואו עם חליפות או לבושים יפה ולא יעשו כלום כל הערב חוץ מלהסתכל על התזמורת על הבמה?
הייתי מבינה אם היית כותבת שהחומר של "אלבום המצעדים" לא מתאים להופעת עמידה, אבל לא מתאים להופעה בכלל? את בטוחה?
עוד שני דברים:
1. דנה בקר אינה זמרת ליווי. היא חלק מהלהקה, כמו כולם, כבר כמה שנים, ויש שירים שהיא שרה כסולו.
2. כשאת כותבת "זמרת ליווי" את מנסחת את זה בצורה מזלזלת, כאילו מדובר פה על זמר חתונות שהגיע עם הלהקה שלו שכוללת נגנים שבאים רק אם משלמים להם, וזה לא הוגן. המבנה של להקת פונץ' רחוק מלהיות פלסטי ומנותק כמו שאתה מתארת אותו בטקסט הזה.
להקת פונץ' היא להקה שכל חבריה מעורבים בעיבודים, אף אחד לא נמצא שם כי משלמים לו להגיע, הם כולם חלק מהיצירה, ואגב- גם יש להם שמות. זה לא רק בבליקי. יש פה גם אלי שאולי, ובועז כהן, ושימי בן לולו, ודנה בקר ואיתי מאור. הטקסט שלך מתעלם מהלהקה כלהקה יוצרת שעובדת במשותף ומזכירה רק את בבליקי, וזה לא ממש לעניין. אגב, גם למי שמנגן על כינור יש שם: קוראים לו גיל פדידה, וגם הוא חלק ממשפחת פונץ' כמה וכמה שנים.
תרגישי בנוח לתקן ולדייק בעובדות.
מריליןX
תגובה מאת מריליןX 02.24.10 @ 19:08הויכוח נראה לי מיותר. אין כאן "נכון או לא נכון". זה עניין של טעם. אני חושבת שהשירים של פונץ' נשמעים טוב יותר בגרסת האולפן (בדומה לחברים של נטאשה, למשל). זכותך לחשוב אחרת.
וככתוב, אני בעד הופעות חול, נוסח אלו של גד. הן הולמות יותר שירים כשל "אלבום המצעדים" מחגיגה בתמונע.
באשר לשתי ההערות הנוספות: אין שום דבר מזלזל ב"זמרת ליווי", נא לא להכניס לי מילים לפה. אין בכך גם הפחתה במעמדה – כפי שאלי שאולי הוא גיטריסט, כך היא קול נוסף לבבליקי. עובדה. זה כלי הנגינה שלו וזה שלה.
באשר לפירוט חברי הלהקה, הטקסט שלי ממילא התמקד יותר בנושא אלבומים שיצאו ממחזור הדפוס וקצת על אלבום הסולו של בבליקי, כך שלא נראה לי מהותי לתת במסגרת הזו רשימת קרדיטים מלאה.
את שוב נותנת פירוש למילותיי (או להיעדרן) שאין להם, כי מפריע לך כנראה שאני אישית פחות התחברתי להופעה ממך. כל אחד וטעמו. סה טו.
לא, זה לא מה שמפריע לי, מפריע לי רק חוסר דיוק בעובדות.
תגובה מאת מריליןX 02.25.10 @ 12:29כתיבת תגובה