על אלבומים שהורדו מפס הייצור, על החגיגה להוצאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי בתמונע, וכמה מילים על הופעתו החודשית של שלום גד

על אלבום המצעדים שמעתי בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, בשנותיו הראשונות. קראו להחזירו להדפסה, למדפי החנויות, ללבבות של אנשים שלא הספיקו להכיר אותו בטרם נעלם. זמן מה אחר כך, בסוף אחת ההופעות הראשונות בבארבי כפר סבא, חבר הפורום mistral שלף ממגירת הכפפות במכוניתו דיסק צרוב שהכין לי. נסענו להרבה הופעות של אהוד בנאי באותה תקופה, וכמעט בכל אחת מהן התנגן לפחות שיר אחד מהאלבום הזה ממש לפני שהלהקה עלתה על הבמה. כך תמיד ידענו מראש מתי ההופעה עומדת להתחיל – זה לא יקרה לפני שהבחור הרזה ישיר על חור בשמיים כחולים. עוד כמה שנים עוברות. אפריקה. שעת צהריים מוקדמת, ואנחנו עוזבים את שמורת הסרנגטי. מגיל 3 רציתי להגיע לשם, הימים הספורים שלי בסרנגטי היו כמו חלום, וכמוהו, זה היה רגע חטוף שפתאום נגמר. הג'יפ דוהר במרחבים העצומים ואני מזמזמת בלב השבור על חור בשמיים כחולים, לא כמטפורה, אלא כזה שבאמת נקרע ברקיע האפריקאי ההולך ומתקדר מחוץ לזגוגית החלון. גשמים מקומיים נופלים מחורים בשמיכת השמיים, כמו עמודי ענן אפור כהה שמחברים בין השמיים לנקודות מסוימות בקרקע, וכל השאר מסביב יבש וחרב.

בשבוע שעבר, קצת אחרי תום העשור, חגגו בתיאטרון תמונע את צאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. נזכרתי בשיחות בפורום אי שם בשנים הרחוקות ההן, שבהן מנינו כל פעם מחדש את כל הפנינים הנחבאות של המוזיקה הישראלית שכמו הושלכו למעמקי האוקיינוס על ידי חברות התקליטים עם הפסקת ייצורן. נכון, לכל אחד מאותם אלבומים שנעדרו מהחנויות היו שומרי להבה, עדר מעריצים, לפעמים של מאות ולפעמים של מתי מעט בודדים, שעבורם השירים עדיין המשיכו לחיות והם ניסו להפיץ את השמועה במילים נלהבות ובעותקים צרובים. ובכל זאת, כשמפסיקים להדפיס אלבום מסוים שהופץ בעותקים מועטים (או שלא הומר מוויניל לדיסק) זהו חור בתרבות שלנו, זהו גזר דין לשכחה בקרב הקהל הרחב, זהו חוסר אמון ביכולתה של המוזיקה להתגלות מאוחרת, כפי שקרה להרבה אמנים ששמם נישא כיום על שפתינו אך בזמן אמת היו נחלתם של מעטים ונכשלו כלכלית.

הרבה מהאלבומים שהזכרנו אז זכו לשוב אל האור במהלך העשור: "סוס" של יהלי סובול, "סוף המדבר" של שלום גד, האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, הראשון של זקני צפת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", פסקול "מלכת האמבטיה", "אחד מול אחד" של אור כשדים, "תיקיות" של רונן בן טל, שני האלבומים הראשונים של דני סנדרסון, רבים מאלבומיו של שלמה ארצי ועוד ועוד. אבל עדיין יש כאלו שמחכים לגאולה.
בשנים האחרונות יש לא מעט השקות מיוחצנות של אלבומים קיימים שפשוט נעטפו מחדש בתוספת בונוסים ונשלחו לחנויות. למרות שרבים מאותם אלבומים הם אבני דרך ברוק המקומי ויצירות מופת נפלאות שראויות שישובו ויוזכרו בימים שבהם התקשורת מבכרת גרסה כל כך דלה ומצומצמת של מיינסטרים (שכבר לא מנפק עוד ממשיכי דרך ל"אהוד בנאי והפליטים", "פלונטר" או "אפר ואבק"), הם כבר כאן. הבו לנו את אלו שלא.
(וכאן לא אתאפק ואוסיף: ותתחילו עם ז'אן קונפליקט, בבקשה)

בחזרה לתיאטרון תמונע: היתה סיבה טובה לחגוג, ובאמת היתה איזו הרגשה של "מעמד" שכזה באוויר. אולם צפוף, המון אנשים שמזמן לא פגשתי, הרבה אהבה למוזיקה היתה באולם. פתאום קלטתי שלא ראיתי את פונץ' בהופעה מאז 2002 או 2003. מה לעשות, זו אולי "משפחת פונץ'", אבל אני תמיד הייתי יותר מהצד של הגד(ג'). ההופעה הזכירה והבהירה לי משהו, ואני יודעת שאני די בדעת מיעוט בעניין הזה: אומנם חזרתי מההופעה כשהשירים מתנגנים בראשי למשך כמה ימים, אבל לדעתי האישית, פונץ' ובבליקי עוברים הרבה יותר טוב בגרסה האולפנית. בבליקי הוא קצת אנטי פרפורמר. לפעמים ניכר בו שהוא מתרגש מאוד (שיש מי שמוצא את זה חינני), אולי עדיין לא לגמרי נינוח וטבעי בסיטואציה בשירים הראשונים. פונץ' עצמה מעולם לא היתה יותר מדי להקת הופעות. היא מבליחה פעם בכמה שנים להופעה-שתיים, וכמעט שלא יוצאת מאותה בועה מחבקת, חמימה ומשפחתית של "הופעות חגיגיות" בתמונע. והמעמד הזה הוא לא מתאים ל"אלבום המצעדים", לטעמי. "שירי עם לאנשים שמרגישים שאין להם עם", תיאר בבליקי את שירי האלבום. והוא צודק באיזשהו אופן. אלו שירים להאזנת יחיד. לשים בקומפקט כשבוהים מהחלון בקצוות זיקוקים שעפים באופק הרחוק של העיר ביום העצמאות, לשמוע באוזניות בנסיעה ארוכה, לזמזם לעצמך ביבשת זרה שהשמיים שלה מלאי חורים. לא בישיבה על כסא סביב שולחן עם להקה מלאה וזמרת ליווי, ומלצרית שמביאה טוסט גבינת עזים ואנשים שמוחאים כפיים. אלבום המצעדים הלא הוא אלבום לאלו שנשארו בדד מחוץ לשורת המצעד. לא להופעות חגיגיות תחת כותרת המכריזה על "פסטיבל פונץ'". זה אלבום לימי חול*.

אבל זה בסדר. היה ביצוע יפהפה ל"30X30" של קלידים וכינור וגיטרה שנשמעה כמו צ'לו, תמיד כיף לשמוע את "ונדמה שישוב" ולהיזכר בכל מיני שירים של הלהקה ששכחת בהדרנים, ואמיר צורף. איזה שובה לב אמיר צורף. כל כך נחבא בעולם שלו, תמיד לוקח שני צעדים לאחור משורת הנגנים שסביבו, מתחמק מלהישיר עיניים כשמוחאים כפיים עבורו, אבל מגניב חיוכים מאושרים בהיחבא כל פעם למישהו אחר ונראה כמי שהכי נהנה באותו ערב על הבמה. ובכל אופן, הדבר הכי משמעותי היה שבדוכן מעבר לקיר עמדו לראשונה מזה שנים עותקים מקוריים של "אלבום המצעדים" למכירה, שתוכל לרכוש ולשמוע מתי שתרצה או תצטרך, לבדך, בקומפקט, באוזניות או ביבשת זרה. שם מתקיים החג האמיתי.

* כאן כדאי להזכיר את הופעותיו של החבר שעזב, שלום גד, שמתקיימות פעם בחודש באופן סדיר באוזן בר, ללא עילה מיוחדת, ללא אורחים מפתיעים. במה קטנה, בגובה העיניים, נטול קישוטים. סתם הופעות חול. וכאן בדיוק טמון קסמן: הן צובעות את החיים של האנשים הפוקדים אותם במעט אור, הבנה, הזדהות או שותפות גורל, אם תרצו, לשעה קלה אחת, במוזיקה, וכלום מלבדה. כי ב"בית המקדש" על פי שלום גד אין חגים ואירועים וקודש ושולחנות מסודרים ולחיצות ידיים, רק אנשים רגילים ביום חול שמוצאים את מה שהם צריכים בצבע של הסאונד, במילים, בגיטרה-בס-תופים. בדברים הפשוטים שמהם מורכבים החיים. או בהצטרפות לשירה ב"העולם יהיה מקום גבוה יותר כשאני אשתחרר". זה כל מה שצריך.
(זאת אומרת, כל מה שצריך בנוסף להדרן של "סוף המדבר" ו"רוע לב" היפהפה)

אני ממש אוהבת את הסימונים הללו על הגיטרה שלו (צולם בפסטיבל הלם כרך)