עד כמה גבוה האדם שבתוך ביג בירד? האם עוגיפלצת בגד בערכיו לטובת קינואה? איזה להיט של קרמיט הצפרדע אומץ על ידי ריי צ'ארלס ופרנק סינטרה? איזו בובה הוזמנה לנאום בפני הקונגרס האמריקאי? סיפורה של תוכנית, במלאת 40 שנה לרחוב סומסום
מכוני המחקר המפורסמים ע"ש קרנגי תרמו רבות למדע ולאנושות, אך מכל הישגיהם הרבים קשה לחשוב על אחד שיניב אייקון גוגל מוצלח יותר מזה שהנפיקו חגיגות הארבעים לתרומתם המלבבת ביותר לעולם – עוגיפלצת.
הכל החל ב-1966, כשמכון קרנגי פתח במחקר אודות תוכניות טלוויזיה לילדים. הטלוויזיה עדיין היתה מדיום צעיר, והרעיון להשתמש בה כאמצעי לחינוך ולמידה התקבל בביטול. ואכן צוות המחקר, בראשותה של המפיקה ג'ואן גנץ קוני מתחנת הטלוויזיה הציבורית של ניו יורק, גילה שרוב התכנים ששודרו באותה עת היו רדודים וחסרי ערך (וזה עוד טרום עידן יובל המבולבל). עתה נשאלה השאלה – איך משנים את זה ויוצרים תוכנית חינוכית מוצלחת עבור הגיל הרך?
במימונו של מכון קרנגי (ובהמשך תרומות נוספות ותקציב מטעם הממשל הפדרלי), הקימה קוני את ה-Children`s Television Workshop (ובקיצור, CTW), כדי להגשים את הצעתה לתוכנית ילדים מזן חדש, כזו שתפנה אל ילדים צעירים ממשפחות עירוניות קשות יום. מטרת התוכנית היתה לפנות לילדים צעירים, אך בו בעת לא להתיילד ולא לגרום להוריהם לחשב את קצם לאחור. כדי להתמודד עם יכולת הקשב הקצרה של הילדים, התוכנית הורכבה מקטעים קצרים, חלקם באנימציה, אחרים בכיכוכבן של בובות והשאר בהשתתפות צוות שחקנים מעורב (ילדים, מבוגרים, נשים, גברים, שחורים, לבנים וכן הלאה) בתפאורה דמויית רחוב. הלא ילדים אוהבים את הקצב המהיר והאורך הקצר של פרסומות בטלוויזיה – אמרה קוני. מדוע שלא נעשה תוכנית שלמה באותו פורמט, רק שבמקום מוצרים מסחריים נקדם ערכים חינוכיים? במקום פרסומת לאבקת כביסה, ג'ינגל קליט לספירה עד עשר. ברחוב סומסום אפילו שקופיות החסות הודיעו ש-"This episode is brought to you by the letter W" (כאן במפגש נוקב עם לארי קינג).
באחד הסמינרים שנערכו בשלבי גיבוש הפורמט, פגשה קוני את האדם שאי אפשר לדמיין את רחוב סומסום בלעדיו – הבובונאי הגאון ג'ים הנסון. הוא היה איש גבוה, חייכן, מזוקן ורזה, היפי למראה, בעל קול גבוה במעט מלחישה וחוש הומור מטורף. הנסון היסס, מחשש שהתוכנית תמתג את בובותיו כ"בידור לילדים" (מה שאכן קרה, אבל על כך ארחיב מתיישהו בפוסט עתידי על "מופע החבובות"), אך לבסוף קיבל את ההצעה. "רחוב סומסום" זיכתה אותו בפרסום עולמי והיתה לאחת מפסגות הקריירה שלו. במהלך 40 שנה בנתה חברת ג'ים הנסון יותר מ-5,000 בובות עבור התוכנית.
עד הרגע האחרון לא נמצא שם לתוכנית, כשלפתע מישהו הציע את "רחוב סומסום". ג'ון סטון, הכותב הראשי ואחד מהמפיקים, התנגד בתוקף בטענה שהשם קשה להיגוי עבור ילדים צעירים, אך הפסיד בהצבעה. המשך…
אפילו עז היתה קורסת לתרדמת אחרי שני לילות של הופעות שהחלו בשעות הקטנות של הלילה: אביב גדג' בפסטיבל הפסנתר והמידנייט פיקוקס באוזן בר
בנסיעת האוטובוס המאסף הארוכה אל מרכז סוזן דלל, נזכרתי בסופו של פרק ישן של "נשואים פלוס". זו היתה מעין פרודיה על הלייב-אייד, שבה אל באנדי מצטרף לחבורת רוקרים אמריקאים קשישים ומפורסמים לשעבר, המנסים לגייס כספים עבור עצמם לאחר שרואי החשבון שלהם גנבו את כספם והזמן שדד מהם את הרלוונטיות והשיער. בין השאר הם שרים שם:
we need your help
so please, please dig deep
don`t call after ten
cause we`ll be asleep
אצלנו, משום מה, המצב הפוך. נדמה שפתאום אמנים שחצו את גיל 50 (שלום חנוך למשל, או יהודית רביץ) ממהרים לקבוע את הופעותיהם לשעות הקטנות של הלילה – כלומר, לחצות, אבל כולנו מכירים את שילוב המילים האימתני "שעת-פתיחת-הדלתות" – אולי במחשבה לפנות לאיזה קהל צעיר עירני ובועט של חיות לילה, גם כשההופעה יכולה לעבוד באותה מידה ואף יותר ביעילות לו תתחיל שעתיים קודם, ב-23:00. בכל זאת, נדמה שרוב האנשים המחבבים את השיר "ארבע לפנות בוקר" יעדיפו לשמוע אותו הרבה לפני השעה הנקובה בשמו.
מה שבטוח, רבע לאחת בלילה זו לא שעה טובה להופעת פסנתר בישיבה. בטח לא לקהל של אנשים עובדים, בוודאי לא עם מקדם עייפות בדמות נסיעה בת שעה ועשרים באוטובוס מאסף. מזל שאביב גדג' וההרכב המשובח שלו הם סיבה טובה להילחם בעייפות. המשך…
עכשיו כשגיאחה עז-הלב סיים למגר את כל הוירוסים שהשתלטו על הבלוג, זמן לפוסט אינדינגב אחרון בהחלט.
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. על ההופעות של רות-יהוא-האחים-רמירז ואדם קומן כבר סיפרתי לכם, את הבס המנותץ של מידנייט פיקוקס כבר הראיתי לכם, על חשיבותו של הפסטיבל והאווירה הנהדרת ששררה בו פלוס תמונות להדגמה כבר הרחבתי – אז מה נשאר? הו, טוב ששאלתם: גבע אלון ולהקת Tree, אטליז, בום פם, עוזי נבון ומכרים, דויד פרץ, אביב גדג', מיכל לוטן, שני/אחרון/אוקטובר, Wet Bendits ודיויד בלאו, אביב מארק, רם אוריון ואלקטרה, Oxygen, חיה מילר ו… טוב, תכנסו ותראו
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. שתי הופעות, שלוש מילים. ההופעה המשותפת של האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון היתה מרגעי הקסם הגדולים של הפסטיבל. זמן קצר אחר כך, בבמה הקטנה – ובעצם, גם בגבעת הפסלים, דוכני המזון, סוף רחבת הבמה הגדולה, עמדת הסאונד וכל שאר אתרי מסלול הריצה שלו – ההופעה של אדם קומן זכתה לתואר ההזויה ביותר באינדינגב. ככה זה נראה.
מההופעה של הרמירזים-ירון-דולורס יצאתי בחיוך ענקי. מיהרתי לתפוס את אדם קומן בבמה הקטנה, אך לפני כן הייתי חייבת לעשות עצירה קטנה בשולחן הפיקניק שבו התמקמה עמדת האינדילייב – פרויקט הדיווחים החיים מהשטח של אתר האינטרנט של הפסטיבל. הלא בדיוק בשביל רגעים כאלו היא נמצאת שם, כשאתה יוצא מהופעה וחייב לומר למישהו: "יו, היה כל כך כיף!". לא הספקתי לכתוב. למען האמת, לא היה צורך ביותר מדי מילים. העלאתי ארבע תמונות ומעל רשמתי בדיוק את מה שהרגשתי: עונג שבת אמיתי. המשך…
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה
בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים. המשך…
כשהלילה מנסר את הגיטרה. פסטיבל אינדינגב 3. השעה: חצות ומחצה. על הבמה: מידנייט פיקוקס מארחים את ערן צור. בתפריט: זומבים, גיטרות, רעש, קרבות תרנגולים, פוגואים, חובבי ערן צור המומים וסוף לא טוב לגיטרת הבס של איתן רדושינסקי. פוסט מצולם של הופעה וריסוקה
לפני ואחרי
כן, אני יודעת שהבטחתי פוסט תמונות מסכם מאינדינגב בליל שני. זה היה לפני שצילמתי יותר מאלף תמונות שצריך למיין, ולפני שדלקת הגרון איתה יצאתי לנגב הפכה בעקבות צרחותיי לצרידות כה איומה, שתיכף מגיע הטלפון מגלגלצ לגייס אותי כמלחששת דיווחי שקיעה בינות שירים דלוחים במקומה של לילך ברנע. ולכן, בינתיים, אתחיל עם אחת ההופעות שהכי העסיקו את המצלמה שלי: המידנייט פיקוקס. ולמה? כי איתן רדושינסקי הוא האיש הכי פוטוגני במוזיקה הישראלית. אין אף רגע משעמם איתו ועם פרצופיו המופלאים. רק צריך לכוון וללחוץ. המשך…
כאילו לא היה די בחדשות מזג האוויר שבישרו על שרב של 37 מעלות צלסיוס בפסטיבל אינדינגב מחר בבוקר, הגיעה גם ידיעה זו מוואלה: "מתגוררים בדרום? בדקו אם עבר לידכם תנין"
מסתבר ש"באזור הנגב נפתח מרדף אחר תנינים שנמלטו מחוות גידול. אחד התנינים צולם אתמול סמוך לקיבוץ צאלים". נו, הבטיחו לכם הפתעות בפסטיבל, לא?
אל דאגה, התושבים המקומיים כבר נערכו לפעולות הגנה ומאבק:
כן, קיבוץ גבולות הוא בירת חיפושיות הזבל של העולם.
מעבר לרשימת ההופעות הארוכה, המארגנים מבטיחים שהרכב חלקי של להקת אטליז יצוצו להופעות באסקינג מפתיעות במקומות לא צפויים. למשל:
(אני יודעת שזה בכלל שיר של מידנייט פיקוקס. נו, אל תהיו קטנוניים – שתיהן להקות שננטשו על ידי מאיה דוניץ, וזו שורה מתבקשת כשאתם עומדים על סף לועו של קרוקודיל)
בעקבות ההתפתחויות, גלעד כהנא יציג פרויקט המשך לאלבומו האחרון:
כמו שאמרתי כבר בשנה שעברה: הכל היה נראה טוב יותר לו היו חותמים את הליין-אפ עם נקמת הטרקטור.
סופ"ש אינדינגב שמח ומהנה לכם. אם אתם נשארים בבית, קפצו לעדכוני ה"אינדי-לייב" באתר הפסטיבל – פרויקט שבמסגרתו יעלו תמונות, רשמים וביקורות און ליין ממצפה גבולות, שבו גם אני אשתתף (אם לא אאבד את ההכרה בחום). ביום שני יעלה פה פוסט תמונות ארוך מהפסטיבל, ובהמשך השבוע גם רשמים מתאחרים מאוד מפסטיבל הלם כרך. וכן, אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה שאני מנסה לצייר קומיקס. שיהיה לכם שרב קל!
הכותרת אומרת הכל. ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר היא הכי כיף שבעולם. אורן ברזילי מלך. נקודה. זו השורה התחתונה של כל מה שכתוב למטה. אתם יכולים לוותר על הקריאה ולרוץ לרכוש כרטיס להופעה הבאה.
שמתי לב שאין לי יותר מדי מה לומר בסיומה של הופעה של הקספרים. כדי לכתוב ביקורת ממצה, קולעת, שמנמקת היטב מדוע כדאי לכם לבוא להופעה הבאה, כל מה שצריך הוא לכתוב פסקה המכילה את המילה "כיף" חמישים פעם, מלווה ביותר מדי סימני קריאה. בעצם, לא בטוח שזה מספיק. היאח להמצאת הקופי-פייסט שיעשה ממנה גם פסקה שנייה. חברים, מדובר במופע הכי שמח בארץ. קפצתי בו אתמול יותר ממה שעשיתי בהופעות של שנה תמימה, ובלי שנייה של קוצר הנשימה הצפוי אצל פדלעה אסמטית שכמותי. אולי היתה כזו אבל הייתי עסוקה מדי בלהמשיך לקפוץ מכדי לשים לב. כמו להיכנס למכונת זמן ששולחת אותך לשעתיים בחזרה לגיל 16, רק בלי החצ'קונים והתסביכים (זה בסדר, פיתחתי חדשים מאז). וזה הלא מצרך נדרש בלילה שבו אתה מאבד את היכולת לעגל את גילך כך וכך חודשים כלפי מטה, וכבר נמצא כמה שנים בטווח שבו את ה"מזל טוב" מחליף "משתתפים בצערך". אין שיר אחד שהוא אתנחתא פחות מוכרת (טוב, חוץ מהקאבר ל"מאמי" של ארנון צדוק), כל אחד ואחד מהם הוא להיט הופעות סוחף שידאג שלא תצליחו לעמוד לרגע במקום. השירים החדשים עושים את העבודה באותה יעילות כשל הוותיקים, בלי לאבד טיפת אנרגיה, ויש להם אוקיינוס שלם ממנה. המשך…
…של כדור הארץ, זאת אומרת.
לשנה הבאה בגג העולם!
(מטפורית. אלא אם אזכה במפתיע בכמה אלפי יורו מיותרים לקפיצה לקוטב הצפוני)
1. זה לא איחור אופנתי. כולנו חובבי הופעות. התאריך של ערב ראש השנה הוא הלא רק "שעת פתיחת הדלתות".
2. ובשנה החדשה אפילו תזכו לראות את התמונות הנהדרות שצילמתי באנטארקטיקה יפת התואר, שטעימה מהן אתם רואים בפוסט זה. איזה כיף!
