באיי פוקלנד, אם הדשא של השכן ירוק יותר זה רק בגלל שיש עליו פחות פינגווינים. עצירה ראשונה בדרך ליבשת הדרומית במושבת פינגווינים לבני אוזן (ג'נטו).

יש אנשים שקוראים לנוף הזה "החצר האחורית שלנו"

בוקר ה-11 בפברואר 2009 נפתח בהתרוממות רוח, כשהתעוררנו בשעת בוקר מוקדמת אל מראה שגרם לך סוף סוף לחוות על בשרך את האופורייה, תחושת הרווחה והגילוי ואנחת הרווחה שקראת עליהן בכל כך הרבה ספרי הרפתקאות בילדותך: הרגע שבו אחרי ימים ארוכים בלב ים מלח בראש התורן מבחין לפתע באותו כתם מיוחל באופק וצועק "יבשה!".
טוב, אף אחד לא באמת צעק, חוץ מהלבבות של כל הנוסעים, בעודנו מביטים בסקרנות ובאושר בגוש החום-ירוק ממול. גם לא באמת עברנו ימים ארוכים בלב ים. רק אחד. אבל מחלת הים הקשה שחטפנו בו גרמה לכך שמעולם לא שמחתי כל כך לראות יבשה (זאת אומרת, עד החלקים הבאים והגרועים עוד יותר של מרחבי ים פתוח בהמשך המסע…). ושם היא ניצבה כמו אור בקצה המנהרה, כמו אגם במדבר, כמו… נו, אי בלב ים, בדיוק. קצת מטושטשת בערפילי הבוקר, אבל מוארת בגוון זהבהב כמו אוצר טהור באופן ששיווה לה מסתורין וקסם, ומעליה לא אחת – שתיים! שתי קשתות צבעוניות! ככה מתחילים מסע אל הדרום הרחוק!
המשך…

סיפרתי לכם מזמן על השריטה שלי. אחרי הגשמים היא שוב עושה קאמבק. מצולם.

מזה כשבוע וחצי שאינני מוצאת זמן לעדכן את הבלוג. החדשות הטובות הן שפה ושם הצלחתי לגנוב כמה שעות חטופות של בריחות קצרות מערי המרכז אל השדות מסביב בלוויית המצלמה. כן, זהו עוד פוסט מצולם שכזה שמנסה להראות את היופי שטמון במבט קרוב יותר בצמחי הבר הישראליים גם למי שלא מזהה צָמָר מפוצל מהו או זיפנוצה מחוספסת (נשבעת לכם שאני לא ממציאה את השמות הללו). אבל הפעם עם טוויסט.

על אף שתמיד מדגדג לי להרחיק אל צמחיית המדבר בבורות לוץ או להצפין אל פריחת החרמון המאוחרת, בשל קוצר הזמן והיעדר שותפים לתחביב, בדרך כלל אני מסתפקת בגיחות צילום קרוב לבית. זה די מגביל את היקף המצולמים. בכל זאת, אחרי עשר שנות משחק בצילומי מאקרו, יש פרחים מסוימים שכבר הקפתי מכל כיוון. אבל בטיול כמו בטיול, ההפתעות מסתתרות שם אם רק תפתח עיניים. ולכן הפוסט הזה מוקדש לכל מיני דיירים, מבקרים ועוברי אורח זעירים, בהם נתקלתי כשכיוונתי פוקוס אל עלה כותרת או ענף פוטוגני.
המשך…

ככה פותחים שנה חדשה ועשור חדש. הייתי מרחיבה ומספרת על הופעתם הפנטסטית של אביב גדג', להקתו ואורחיו באוזן בר במוצ"ש שעבר – אבל נועה מגר עשתה את זה הרבה יותר טוב.

"אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים"

"ובבוא הבוקר לעיני השמש הדקלים זזים ומתלקחים ברוח"

"אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים" (שורה שתמיד שולחת אותי אל "גלוי ונעלם" היפה)

העלאתו והורדתו של הקונטרבס מהבמה עבור האירוח היתה ארוכה כפליים מהשיר של רות

"אש". לא מהשירים האהובים עליי של אהוד, אבל תיאור קולע לאירוח הנהדר שלו

האזרח האחד. השיר הכי טוב של שבן, בביצוע הכי טוב שאי פעם שמעתי

אזהרות לנפש

"חרש חרש, בצעקה"

"מנועים קדימה! וכל האגרופים קפוצים!"

לפני תחילת ההופעה סיפרתי לנועה שלא מזמן ראיתי הופעה של אמן אהוב בהיכל תרבות רחב ידיים ומסודר, וכל כך היה חסר לי בסוף ביצוע טוב לשמוע במקום מחיאות הכפיים של הקהל הישוב איזו קריאת "yeah!" הגונה וספונטנית כתגובה הולמת לסולו נגינה מוצלח. משהו באווירה היה נקי מדי, חסר להבה.
יש יופי מיוחד בהופעות קטנות. כשהבמה בגובה מדרגה ואתה מסתכל לאמנים היישר לתוך העיניים, במרחק נגיעה (עמדתי בשורה הראשונה והזזת מיקרופון מהירה אחת של גדג' כמעט ריסקה לי את המצלמה…), בלי מסך של מכונת עשן. היה חם וצפוף באוזן, קור ינואר בחוץ, ממטרים בלב, רעמים על הבמה, ברקים בעיני כל מי שעמד שמולה. עשור חדש נפתח.

פוסטים נוספים באותו נושא:
פעמיים אביב – אביב גדג' ואביב ברק, בהופעות בבארבי וברשת ג'
כבר אחרי חצות – הופעות בשעות הקטנות: גדג' בפסטיבל הפסנתר, מידנייט פיקוקס באוזן בר

בפאתי שכונת לה רקולטה בבואנוס איירס שוכן האתר היפה ביותר בעיר. יש בו בתי שיש מפוארים, עטורים פסלי מלאכים, צריחים כנסייתיים-גותיים, שערים של פרזולי ברזל שנעשו ביד אומן, חלונות ויטראז' צבעוניים, פיתוחי ארט-דקו, עיצובי אר-נובו, גילופי אבן, תחריטי ברונזה ושדרה שלווה נטועה שתי שורות עצים. רק דבר אחד חסר: בכל הפאר הזה לא מתגורר ולו בן אדם חי ונושם אחד

אז מי מתגורר בשיכון יוקרתי זה, פרט לחתולים משוטטים? ובכן, כל שמנה וסולתה של ארגנטינה. אחרי מותם, זאת אומרת. ברוכים הבאים לבית הקברות רקולטה (Recoleta Cemetery).
המשך…

אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה

בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים.
המשך…

כשהלילה מנסר את הגיטרה. פסטיבל אינדינגב 3. השעה: חצות ומחצה. על הבמה: מידנייט פיקוקס מארחים את ערן צור. בתפריט: זומבים, גיטרות, רעש, קרבות תרנגולים, פוגואים, חובבי ערן צור המומים וסוף לא טוב לגיטרת הבס של איתן רדושינסקי. פוסט מצולם של הופעה וריסוקה

לפני ואחרי

כן, אני יודעת שהבטחתי פוסט תמונות מסכם מאינדינגב בליל שני. זה היה לפני שצילמתי יותר מאלף תמונות שצריך למיין, ולפני שדלקת הגרון איתה יצאתי לנגב הפכה בעקבות צרחותיי לצרידות כה איומה, שתיכף מגיע הטלפון מגלגלצ לגייס אותי כמלחששת דיווחי שקיעה בינות שירים דלוחים במקומה של לילך ברנע. ולכן, בינתיים, אתחיל עם אחת ההופעות שהכי העסיקו את המצלמה שלי: המידנייט פיקוקס. ולמה? כי איתן רדושינסקי הוא האיש הכי פוטוגני במוזיקה הישראלית. אין אף רגע משעמם איתו ועם פרצופיו המופלאים. רק צריך לכוון וללחוץ.
המשך…

פסטיבל חוצמזה 3 בתמונות: יהוא ירון, אטליז, קרוסלה, Les Trucs, טרמפולינה, קולולוש, Mambo Mambas ומאיה דוניץ, האחים רמירז ויעל דקלבאום, אסף אמדורסקי, גלעד כהנא, עמיר לב, אדם קומן, רגאייסטן, ברמלאי, נעם רותם, תמונות בצבע, תמונות בשחור-לבן, והרבה קוצים

אחרי הרבה ניסיונות נפל, יצאה תמונה למופת: תמר אפק (קרוסלה) בפעולה.
המשך…

יום שישי אחר הצהריים, הפארק הלאומי עין חמד, 7 באוגוסט. מסביב לבמה מתוח וילון בורדו כהה, כמו מנסה לחצוץ בינה לבין אור השמש ("זו הופעה שמתאימה לחורף", אומר לי ברי בסופה), לתחום את ההופעה שבאוויר הפתוח ולשוות לה קצת מאינטימיות המועדונים בהם היא בדרך כלל נערכת. זה לא ממש עובד. קשה לטעות באכסניה ובאווירה שהיא משרה: עצים ירוקים מסביב, על הדשא פרושות מחצלות, ועליהן ערבובייה של ילדים, תינוקות, סלי פיקניק, כלבים, משפחות וחובבי מוזיקה. אוסף אקלקטי של קהל שהתקבץ לראות את ברי סחרוף וזוהר פרסקו. המטרה שלי היתה אחרת: לנצל את אור היום כדי לבדוק – איך מצלמים סולו גיטרה בתמונות סטילס?

למעלה: צופה נלהבת. למטה: בכפיים, בכפיים

המשך…

מבין כל התמונות הרבות שצילמתי במסעותיי בעולם, זו בראש הפוסט הזה – שקטע ממנה מככב באופן תדיר בחלק העליון של הבלוג כולו – היא מהאהובות עליי. בגלל חיבתי לצלליות, צבעי צעיף העננים והקומפוזיציה שהסתדרה מולי ברגע אחד כבמטה קסמים, וכי היא מזכירה לי שני שירים. כשאני מביטה בה אני מזמזמת באופן כמעט אינסטיקטיבי "אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי, מבעד לחלון פתוח…". כשראיתי מבעד לאותו חלון פתוח את הכבשים הללו, מצב רוחי היה די דומה למנגינה של "ממשיך לנסוע": עייף וכבד, קצת מהורהר, מרגיש שהנופים מזדחלים מול עיניו ונעלמים לאט לאט לתוך חשיכה מבין הערביים לסוף השקיעה. כשקוראים את הטקסט של אהוד בנאי בנפרד מהלחן, התחושה שבו שונה לגמרי, הרבה יותר אופטימית, מין משא כבד שיורד מעליך ככל שאתה מתרחק מהעיר. אבל הלחן משדר אווירה הפוכה, בערך כמו המצב בו הייתי באותו ערב.

זה היה כמעט הסוף של 1998. ניו זילנד. לא נסעתי באוטובוס עייף אלא במכונית ישנה וחבוטה בצבע חום, שהיה בה ריח טחוב מחניק עם ארומה דקה ולא שייכת בעליל של לימון (כתוצאה מתאונה ביזארית שעברה, כשנפלה לנהר ואבקת כביסה בריח לימון שהיתה בה התפזרה על כל חלקה הפנימי). בניגוד לבנאי, השארתי מלפניי עיר מתכת, עד כמה שאפשר לכנות כך את כרייסטצ'רץ'. המסלול שלי בניו זילנד התקרב במהירות לסיומו והרגשתי עצב גדול מהמחשבה על פרידה מהמדינה המופלאה הזו שכבשה את לבי, וגם חוסר וודאות מטריד מה הלאה. היתה לי תחושה מטרידה של פספוס לא ברור, משהו שעליי לעשות ואינני יודעת מהו. למחרת אגלה במה מדובר, וזהו סיפור בפני עצמו, שקשור גם הוא לצילום יפה, של בקתה תלויה בין עננים. אבל זה יקרה רק מחר. בינתיים ישבנו, לוק החביב שנתן לי טרמפ ואני, ושתקנו, תוהים היכן לחנות ללינת לילה.

יש תמונות שקיימות באלבום של כולם. כל מטייל בניו זילנד יצלם את אותו פריים מושלם של השתקפות הרי האלפים הדרומיים במים של אגם מתיסון – יש תצפית מסודרת, צריך רק להגיע בשעה הנכונה וללחוץ על הכפתור. פריימים כמו בתמונה שלעיל הם סיפור אחר. הם חמקניים וחולפים בין רגע, וצריך למהר ולתפוס איתם בשנייה שהם מופיעים בזווית העין. זה מה שהופך אותם ליקרים יותר בעיניי.

וכך נסעתי באוטו הטחוב בריח לימון בעפעפים כבדים, ופתאום בזווית העין ראיתי אותה – שיירת כבשים, הצועדת על חוד התער של גבעה מרוחקת בשעת שקיעה. "עצור!!!!!", צרחתי לנהג, שבלם בבהלה. פתחתי את הדלת ורצתי במהירות, חוצה את הכביש, קופצת מעל גדר, מטפסת במעלה גבעה אחרת, מותחת במהירות את הפילם ומקליקה. חזרתי מתנשפת.
"מה קרה?", שאל לוק המזועזע. "כבשים", הצבעתי על הגבעה, שכעת השקיפה ממנה צללית כבש אחרונה ומיד נעלמה מאחוריה. הוא קימט את מצחו והביט בי בהפתעה. "mate, זו ניו זילנד. כל המדינה הזו היא כבשים!".

בניו זילנד יש פחות מארבעה וחצי מיליון תושבים, אבל כ-70 מיליון כבשים. תשע מהן מציצות בתמונה שלי, שאולי הערב שבה התחיל כמו הלחן של "מתחיל לנסוע" אבל בזכות המראה השליו והקסום הזה הסתיים כמו הטקסט של "מתחיל לנסוע". וכמו שסיפרתי לכם בתמונת המסע הקודמת, היופי נשאר, הרגעים הפחות טובים מתעמעמים. והתמונה הזו תמיד גורמת לי לחייך, כי יותר מכל היא מזכירה לי את השיר הכל כך קסום הזה:

כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).

העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.

כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי…

אך כשמגיע הכבש הששה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו:
"נו כבש? תזוז! תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל הכבש שאיתו אני נרדם.

לילה טוב.

פוסטים קודמים בנושא: תמונת מסע: קרקרים עם קטשופ, רגעי ה"למה?!" וה"אה, כן"

Pet Shop Boys, Tel Aviv. תמונות וקוביות.

המשך…