פוסט מצולם, חלק שני: זוכרים את פוסט הפרפרים המצודדים משמורות האיגואסו שבשני צדי הגבול ברזיל-ארגנטינה? הם אומנם משכו אליהם את עיקר תשומת לבי ועדשת מצלמתי, אך לא היו חסרים להם מתחרים: ציפורים, חרקים נוספים, לטאות חמקניות והיצור המשונה ביותר שפגשנו בדרום אמריקה, שגופו זרד עץ, לסתו כשל חמור ועיניו עגולות וגדולות. וכמובן, ישנה גם אותה רצועה מהוללת בת 2.7 קילומטר הכוללת כ-275 מפלי מים, הצונחים בשאון מגובה ממוצע של שישים מטר. הפגנה מרשימה של כוחותיו של הטבע, שמולה אינך יכול שלא לחשוב בקנאה שלו רק יכולנו לחבר צינור לזרימה האדירה הזו לעשר דקות ולהזרים לכנרת, מצב משק המים הישראלי היה משתנה פלאים.

למעלה: לטאה בפארק; למטה: "גרון השטן", מהקטעים היפים ביותר של המפלים

המשך…

הארגנטינאים אוהבים לצטט את אשת הנשיא אלינור רוזוולט, שבביקורה במפלי האיגואסו לא יכלה שלא להרהר באייקון האמריקאי המפורסם אל מול הנוף המרהיב שנשקף מולה: "ניאגרה המסכנה". אפשר להבין אותה. אי אפשר להישאר אדיש מול גודלם ויופיים של המפלים האדירים הללו. אבל בעוד אלפי התיירים נשענים על מעקה מרפסות התצפית כדי להנציח את שפע המים הבלתי נתפס, אני התעמקתי בצילום המעקה עצמו. או יותר נכון, בצילומם של אותם יצורים קטנים שעמדו עליו, וכל התיירים הממהרים חלפו על פניהם. נו, כל אחד והשגיונות שלו.

המשך…

כששומעים את השם "ארץ האש" חושבים על הרי געש פולטי עשן, לבה כתומה ומבעבעת וסילוני קיטור מתפרצים מהאדמה. בארץ האש שבקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה אין אף אחד מאלו. זהו ארכיפלג של יערות ירוקים, הרים מושלגים, מזג אוויר קר ובתי עץ צבעוניים ומתוקים בעיר שטוענת לתואר "סוף העולם". פרדיננד מגלן, האירופאי הראשון שהגיע לאזור, ראה מספינתו את המדורות שהדליקו המקומיים כדי להתחמם בלילה הקר, וכך זכה המקום לשמו. כיום תמצאו את האש בוערת רק באסאדו של מסעדות הבשר המצוינות באושוואיה. בקיצור, ל"ג בעומר הוא סתם תירוץ לפוסט מצולם מטיירה דל פואגו המקסימה שבארגנטינה.

ציור קיר ומדרגות באחד הרחובות התלולים של אושוואיה. רק אלף קילומטר מאנטארקטיקה

לקראת נחיתה. הצצה על ארץ האש מהמטוס

הנחיתה בארץ האש עוצרת נשימה. המטוס מנמיך אל תוך שמיכת העננים ובחורים שביניהם צצות פיסות של אגמים ופסגות הרי האנדים. סיבוב מעל האוקיינוס שמתפתל בתוך תעלת ביגל בין איים עטורי יער והרים, ובאופק כבר רואים את אושוואיה הציורית, שבתיה כמו צעצועים קטנים בשלל צבעים שנצמדים לחוף ואז הולכים ונעלמים אל תוך היער שבמורדות ההרים. כמעט נוגעים במים ופתאום צץ מאי שם מסלול נחיתה. ברוכים הבאים לארץ האש.
המשך…

יש תופעות טבע כה יפות ושובות לב, שאגדות ואמונות נרקמות סביבן. קשתות למשל, או הזוהר הצפוני. אלא שבשביל לחזות בקשת צריך לחכות לאותם ימים מעטים בלא-ממש-חורף הישראלי שבהם הגשם והשמש מתלכדים. בשביל הזוהר הצפוני צריך לנסוע הרחק לחורף החשוך והקפוא באזורים הצפוניים של העולם. טל, לעומת זאת, הוא תופעה הרבה יותר שכיחה ונגישה עבורנו – אבל כמה פעמים יוצא לכם בפועל לוותר על המיטה החמה בשעת הזריחה כדי לצאת ולטייל בשדה עמוס טיפות עם עדשת מאקרו, ופתאום לגלות איך רטיבות ולחות הופכות ליופי צרוף?

המשך…

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק ב': תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה. חלק א' בפוסט הקודם.

המשך…

פסטיבל אינדינגב 2, 25-24 באוקטובר. המילים שלי שם, התמונות כאן.
חלק א': תמונות מהבמה.

תרנגול כפרות. איתן רדושינסקי (מידנייט פיקוקס) בפעולה

גבע אלון מכוון

ערן צור בפרצוף של מי שרבץ כל הלילה בבית המרזח של הסבא של ביאליק
המשך…

כשאתה ילד, הכל נראה גדול יותר, צבעוני יותר, מלא פוטנציאל להפוך לסצנת הרפתקאות מדומיינות. אתה יכול לברוא בתוך החדר שלך, מכריות, רהיטים וצעצועים ספינות פיראטיים, מחנה בלב שמורת ספארי או שדה קרב. אז מה יותר כיף מיום שבו מניחים בכף ידך את המפתחות לעיר הגדולה? בכל יום רגיל היא ארצם של המבוגרים. מלאה הגבלות: שלטי איסור, מעברי חצייה, תנועה סואנת. אין בה מספיק שדות ירוקים ללכת בהם לאיבוד או אופק פראי לחלום על המסתתר מאחוריו. אבל ביום כיפור תל אביב הופכת לעיר אחרת, למגרש משחקים ענק לילדים, שבו הכביש המטפס מעלה בשדרות רוקח בואכה נמיר הוא הר עצום שאתה יכול לכבוש ללא הפרעה. ילדים בני חמש עומדים בתחתיתו, ממש על פס ההפרדה, מביטים למעלה בייראה והדרת כבוד, אומדים את הדרך לפסגה. ואז מדוושים ברגליים הקטנות מהר-מהר-מהר, מגיעים למעלה, עוזבים את הברקס ו-וווווווווווווווווווווווייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!
המשך…

יש חוויות שאתה חווה באיחור, אחרי שאלו כבר התקיימו וחלפו להן. איכשהו בזמן אמת לא היית לגמרי שם. אולי המעמד היה סוריאליסטי מדי מכדי להיקלט בתפיסת המוח שלך כשהוא התרחש סביבך. ההגעה לאוסטרליה, למשל. אני ובחורה בריטית הולכות ברגל שעתיים ארוכות מהפרבר הנידח והאלים שבו התגוררנו אל מרכז סידני, מקשקשות כל הדרך, ולפתע מולנו בבת אחת ניצב בית האופרה, מהאייקונים הגדולים של אוסטרליה, ואנו בוהות בו במין תדהמה מופתעת וחוסר אמונה. או היום הראשון בצה"ל. אני מסרבת להתרגש, ונועצת מבטים ציניים ומזועזעים בכל סצנות הפרידה המשפחתיות-בוכיות סביבי (אני באה ממשפחה צבאית – הורידו אותי בשער של הבקו"ם ואמרו לי: "תלכי ישר ושמאלה, יאללה ביי"). כל טלטלות הבקו"ם נראים לי כמו קייטנה מטופשת בהזייה בירוקרטית שתיכף תסתיים ואוכל לחזור ולהשלים שעות שינה. האוטובוס למחנה 80 חולף בצומת רעננה ואני באופן אינסטינקטיבי לוחצת על הפעמון כדי לרדת, והוא לא עוצר.
בזמן אמת אתה קצת במקום אחר. מתעסק בפרטים הקטנים והפחות חשובים של החוויה. למה כל כך חם בעיר הזו, לעזאזל? למה כל האנשים שעומדים לפניי בהופעה הזו מתנשאים מעל מטר שמונים? אם אני אנסה לזוז שמאלה אני אצליח לראות את הבסיסט? זה בכלל בסיסט או בסיסטית? הוא נראה כמו הכלאה בין לינדה מקרטני לבון ג'ובי שנעשתה במעבדה סקנדינבית. והעייפות הזו, להגיע שעות מראש. תמורת כל כך הרבה כסף הגיע הזמן שיוקם אתר פחות מתיש ויותר ממוזג מפארק הירקון. דמיינתי את ההתרגשות העצומה שתהיה מנת חלקי כשפול מקרטני יעלה על הבמה וזה לא קרה כמו שחשבתי. אולי אחרי כל כך הרבה זמן המתנה מייגע המוח ממאן לתפוס שהאדם החביב הזה מולך הוא באמת האייקון הענקי הזה, רבע מהלהקה ההיא, הפרצוף הידוע מעטיפת התקליטים שאתה כל כך אוהב. זה קצת גדול עליך.
המשך…

משהו בסתיו תמיד מעורר נוסטלגיה. אולי בגלל שבאזור המרכז העונה הנפלאה הזו מסתכמת בפרק זמן חמקמק של שבוע וחצי לערך, ואילו בהמשך השנה יהיו לך לפחות ארבעה וחצי חודשי קיץ להתגעגע אליה. הטמפרטורות ירדו בכמה מעלות בודדות (לפני שיטפסו שוב בעוד יומיים), וכבר מתחילים להרגיש את ההקלה בקרבתו ומתחשק לחפש תקליט ישן של גידי גוב שלא שמעתם לפחות 15 שנה, לשיר איתו ובאמת להתכוון בידיעה שזהו, "תם השרב הגדול".

הסתיו עוד לא כאן, אך מבשריו הראשונים כן. ראשוני השליחים שנועדו להכריז על בואו – החצבים. שמורת חרוצים ליד בצרה-בני ציון נראית כשדה קרב עזוב לאחר שתמה מלחמת הקיץ והטבע. הכל יבש ומת, גם מהקוצים של ראשית הקיץ נותר רק שלד מתפורר וחורבות אחרונות. על הרקע הצהוב-חום הקמל הזה בולטים החצבים כמו מאורות הבוהקים בלבן, גדוד הסיור שלפני בוא המחנה הירוק של הפריחה המחודשת בחורף.

את צמד התמונות העליונות בפוסט אפשר להגדיל בלחיצה עליהן.

החצב גם הוא פרח נוסטלגי. כמה כבר יוצא לכם לראות אותו בימינו אנו כשכל שדות הבר במרכזי הערים נכבשו על ידי קניונים ובתי דירות? השיר של תיסלם תמיד מזכיר לי את הרדיו ברכב בנסיעות ילדות לבית של סבא וסבתא בטבריה, שדות קוצים צהובים שפופים ונמעכים מסביב, שמעליהם מתנשאות האבוקות הלבנות הגבוהות של עמודי הפריחה הראשונים בעונה.

כמו ציור אבסטרקטי, מגבעולים ושדרת עצים

עכשיו רק נותר לחכות לנחליאלי. הוא קצת מתעכב. לאור תחזית מזג האוויר ליום שני, קשה להאשים אותו.

תמר אפק (קרוסלה), מארגנת הפסטיבל

איסר טננבאום

הגיטרה של אסף אבידן. נטול מוג'וז, אבל עם הרבה קסם

בסוף השבוע האחרון נערך פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית חוצמזה 2 בפאתי קיבוץ פרוד. מקום מקסים, עם עצי זית ותאנה, שיחי פטל וצבר, הרים מסביב, ואביב מארק אחד על עמדת הסאונד באמצע. על אף המיקום הצפוני, שוב התגלה שאפשר (במאמץ מה) להוציא את הסצנה האלטרנטיבית מתל אביב, אך מסובך יותר להוציא את התל אביביות ממנה. רוב הקהל היה מורכב מאותם אנשים שממילא פוקדים הופעות באופן תדיר במרכז, ואם כבר צץ פרצוף לא מוכר, סביר להניח שזה רק כי לא חייבו בכניסה לענוד תג עם שם בלוג המוזיקה שלך או כינוייך בפורום המוזיקה הרלוונטי. כצפוי, וחבל שכך. נו, מילא. אני נהניתי. אומנם יותר מהנוף, האווירה והצד החברתי מאשר המוזיקלי (הראש קצת טרוד לאחרונה מכדי להתרכז בצלילים), אך כל עוד ישנן כמה הופעות טובות ופגשת לפחות הרכב אחד שגורם לך לרצות לרוץ להופעה הבאה שלו, המשימה הושלמה. סקירות של האירוע יופיעו בשפע ברשת ברגע שהבאים יסיימו להשלים שעות שינה ולהוציא את הקוצים מהציוד, אני אשאיר להם להרחיב במילים ואסתפק ברשימת מכולת ובצילומים שצילמתי בקומץ מההופעות (העצלנות…).
המשך…