זו אשמתכם. הזהרתי אתכם. אל תעודדו את חיבתי לפרחי הבר של ארץ ישראל ותיעודם בצילום. יש לי ארכיון תמונות שיספיק לפוסטים של קיץ שלם. לא הקשבתם לי, והנה הוא מגיע, פוסט המשך לעכשיו כשבא הזמן הצהוב: פרידה מהאביב. חם כל כך בחוץ בשבוע האחרון עד שאפילו האוויר נראה צהוב, והאביב על פריחתו הצבעונית נראה רחוק מתמיד. אולי זה זמן טוב להיזכר בה, רצוי בלוויית מזגן צמוד ושייק אננס-פסיפלורה (בלנדר מרסק קרח, הקנייה הטובה ביותר שלי הקיץ).

הצצה לתוך הלוע של שושן צחור

סטירית משוישת על דרדר החרחבינה

הנה עובדה שלא ידעתם על פרפרים. הם לא מצודדים כפי שנהוג לחשוב. העניין הוא שכמו מרינה מ'הישרדות', אף אחד לא באמת מעיף מבט על הפרצוף שלהם, ובצדק. למעשה, כשמסתכלים להם בעיניים, מדובר ביתוש מכוער עם כנפיים משודרגות. התמונה שלעיל היא תמונת הפרפר הכי מתוקה שצילמתי. הוא ממש לקוח מהפתיח של 'פרפר נחמד', ומשום מה בזווית הזו נראה שיש לו ריסים מעפעפים מעל עיניו. אל תאמינו לה. כך הוא נראה במבט קרוב יותר (ומדובר בתמונה מחמיאה יחסית):

אמא'לה.

מצלתיים מצויים. אבל כילדים תמיד קראנו לו 'משקפיים'

בתור ילדים חיבבנו במיוחד את ה"סבאים" של הסביון. רצוי מהמינים הגדולים יותר, אלו שנראו כמו להק של מצנחי רחיפה קטנים, שהכי כיף להעיף ב"פוווווווווּ" גדול (אני תוהה כמה ילדים בשנות האלפיים שותפים לאושר הקטן הזה בכלל). אבל בסוף מגיע הגיל הבלתי נמנע שבו מתחילים להקריח:

כולם אוהבים את הקלאסיקות. אולי כי קל יותר לזכור שמות כמו כלנית ורקפת (ודם המכבים בזכות המעברון הזכור מרחוב סומסום). לך תלמד ילד להגיד 'דרדר חרחבינה', או דרכמונית מצרית או עלקת חרוקה. כן, זה שם אמיתי של פרח.

זבוב קטן על כלנית מצויה

יפה בוורוד

אתם בטח יודעים שדם המכבים זכה לשמו בגלל הפריחה המשונה בצבע אדום כהה (במקרה בתמונה הזו הוא בהיר יותר). בצילומי המאקרו גיליתי שלעתים יוצאות מהפרח תפרחות צהובות מיניאטוריות שנראות כמו אבוקות קטנות, האש שעל נרות הזכרון.

דרדר כחול

אבל תמיד בסוף, אחרי כל הצבעוניות המשובבת הזו, הקיץ הצהוב מחכה מעבר לדלת.

Black hole sun. כשהקיץ מתקרב והכל מתחיל להתייבש