פרת משה רבנו על מוצית קוצנית

אני לא רוצה לפרסם את הפוסט הזה. ימי שרב באו וחלפו, חטפתי כבר את כוויות השמש הראשונות (מחצי שעה בים! ארורים תהיו, הגנים של הרבע הפולני שלי!), אבל אני עדיין מהססת. לפרסם זה כמו להודות שחור על גבי לבן: זהו, הקיץ כבר כאן.
אני שונאת את הקיץ. מעבר לחום ובלחות שמוציאים כל חשק לחיות, חסרונותיו רבים הם: אין יותר מיץ תפוזים טרי בבוקר, עונת תות השדה מסתיימת, סף הסובלנות של אזרחי ישראל יורד יותר מהר ממפלס הכנרת, התוכניות בטלוויזיה עוד יותר מטומטמות מהרגיל, זאטוטים יוצאים לחופשה ארוכה מדי מהגן ובית הספר, שיטוט רגלי ברחובות הופך למשימה בלתי אפשרית, וכל הצבעוניות היפהפייה של פריחת האביב מצהיבה ונעלמת.

סחלב פרפרני

זה הרגע, חוששתני, שבו עליי להתוודות: יש לי חיבה עזה מילדות לפרחי בר ישראליים. כן, אני מסוג האנשים שיודעים לזהות בן חצב יקינטוני, אזוביון דגול ונזמית לופתת. אני מסוג האנשים שיודעים שיש דבר כזה שנקרא 'עלקת חרוקה', וזה לא שם של מחלה חשוכת מרפא. אני יכולה להסתובב שעה ארוכה בשדה מיניאטורי בעונת הפריחה ולפרוץ בזעקות אושר משונות נוסח "יו! חומעה ורודה!". כפי שמיה למדה על בשרה, גם לכלוא אותי ברכב לא עוזר, ואני מיידעת אותה על כל סייפן תבואה שחלפנו על פניו במהירות של 90 קמ"ש. כן, כן.

ארוחת צהריים: פרפר ססמבריק אדמוני על פרח עכובית הגלגל

בכל אשם אבא. בחורף ובאביב הוא היה לוקח אותנו מהמטפלת לדירתנו דאז דרך שדה הבר שהשתרע מול בית חולים מאיר, ומסביר לנו על הפרחים השונים. היינו מתחרים מי יגלה את המינים המיוחדים והיפים יותר. בחוג טבע אחד כילדה מצאתי עשרות זנים שונים על החלקה המיניאטורית אך העשירה הזו, שעד ל"ג בעומר היתה מצהיבה, נכבשת מהקוצים שעליה, והופכת לאתר מדורות עד הפריחה של השנה הבאה. היום אין בה ולו זן אחד, רק בניין דירות סטנדרטי. השדות הרבים והפרדסים שהיו סביב שכונתי הישנה נעלמו עד האחרון שבהם. מהר מאוד כל ישראל מתכסה בטון ואספלט. פרחים כמו סביון, ציפורני חתול או מקור חסידה שכל ילד ידע בעבר לזהות, הפכו להיות מחזה נדיר יותר ויותר בתחומי הערים. עכשיו כבר אי אפשר להגיע לטבע ברגל, אלא במכונית. למרבה המזל נותרו בשרון כמה מובלעות זעירות של פריחה בין רצף היישובים. כל האתרים בהם צילמתי נמצאים במרחק של לא יותר מחצי שעה נסיעה מהבית.


תגית מצויה. בילדותנו אהבנו את הפירות (בתמונה) שמלאו את השדה ליד הבית של סבא וסבתא בטבריה, בגלל צורתן ככדור קראנצ'י למגע

הרס"ר: המחושים השעירים של פרפר אינו הגפן (על פרח התגית) נראים כמו שפם צה"לי

אבל עכשיו הכל צהוב. אחר כך חום, אחר כך מתייבש ונעלם. פוסט פרידה לעונת האביב הנוכחית עם קצת מהשלל של מצלמתי משנה זו. צילום המאקרו שידרג להפליא את ההנאה שלי מהפריחה. הוא גם מאפשר לפעמים לגלות פרטים קטנים שלא שמת לב אליהם במבט רגיל. למשל, משפחת המורכבים, שנקראת כך כי כל פרח השייך אליה נראה כאילו הוא מורכב במלאכת מחשבת מפאזל של חלקים קטנים – כפי שאפשר לראות במבט קרוב בחרצית או בהגדלה של התמונה מראש הפוסט.

משפחת המורכבים: שימו לב איך מרכז פרח המוצית נראה כעשוי מעשרות פרחים זעירים

שלושת הגמדים: מצילות, בשלבים שונים לפני פתיחת הניצנים

אני אוהבת את הפירות של הסירה הקוצנית, שנראים לי כמו ממתקים יפנים מצודדים

חץ וקשת: הזרעים של מקור החסידה בשלים ומוכנים לתעופה

פשתה שעירה

ניצנים נראו בארץ

קשה לי לבחור אילו תמונות לשים. יכולתי למלא בקלות עוד שלושה פוסטים רק מהשלל של השנה הזו, אבל בטרם אייגע אתכם למוות עם לשון הפר המצויה ודבורנית דינסמור, אפרד בתמונה אחרונה: ים השיבולים, רגע לפני שהכל קמל ונעלם. עד עונת הפריחה הבאה.