כשהלילה מנסר את הגיטרה. פסטיבל אינדינגב 3. השעה: חצות ומחצה. על הבמה: מידנייט פיקוקס מארחים את ערן צור. בתפריט: זומבים, גיטרות, רעש, קרבות תרנגולים, פוגואים, חובבי ערן צור המומים וסוף לא טוב לגיטרת הבס של איתן רדושינסקי. פוסט מצולם של הופעה וריסוקה

לפני ואחרי

כן, אני יודעת שהבטחתי פוסט תמונות מסכם מאינדינגב בליל שני. זה היה לפני שצילמתי יותר מאלף תמונות שצריך למיין, ולפני שדלקת הגרון איתה יצאתי לנגב הפכה בעקבות צרחותיי לצרידות כה איומה, שתיכף מגיע הטלפון מגלגלצ לגייס אותי כמלחששת דיווחי שקיעה בינות שירים דלוחים במקומה של לילך ברנע. ולכן, בינתיים, אתחיל עם אחת ההופעות שהכי העסיקו את המצלמה שלי: המידנייט פיקוקס. ולמה? כי איתן רדושינסקי הוא האיש הכי פוטוגני במוזיקה הישראלית. אין אף רגע משעמם איתו ועם פרצופיו המופלאים. רק צריך לכוון וללחוץ.

זהו קרקס ההארדקור של הפיקוקס. בלגן משמח של עוצמה גולמית, הגיטרה הפרועה של בונקר, מכות התופים של שלזינגר, ההעוויות של רדושינסקי וקהל מטורף.

רון בונקר ורקדנית הבטן

ליל המתים החיים של מידנייט פיקוקס: מומייה בקהל, זומבים על הבמה

תמיד מפקירים את המתופפים. הם הלא תקועים מאחור, ללא ספוט תאורה נורמלי, ראשם בקושי מבצבץ מאחורי המצילות, מוסתרים לא פעם על ידי הנגנים בחזית שמקבלים את כל המרחב להתרוצץ. אז הנה, בכל זאת, מבט מהיר על שלז.

איך נשמע השילוב של מידנייט פיקוקס וערן צור? תלוי אם באתם מהצד של החתן, הכלה או רקדנית הבטן. חובבי ערן צור שסביבי היו, ובכן, מעט המומים. ב"מעט המומים" אני מתכוונת לשוק של חוסר מוכנות מוחלט, כעיריית תל אביב מול שכונות הארגזים המוצפות בגשם הראשון באופן שמפתיע אותם כל שנה מחדש. וטווסי החצות הם לא גשם, הם הוריקן. קרבות תרנגולים זה לא שיר, אלא תיאור לא רע למה שהתחולל סביב אותם מעריצי צור אומללים, שלא הבינו מה זה הפוגו הזה, מאיפה הגיעה רקדנית הבטן, ולמה האיש בצד ימין עושה פרצופים משונים. למזלם, השיר הגיע במקום טקס הזרנגול.

מהצד שלי, הפיקוקס שדרגו בהמון רעש, אנרגיה וכפל באסים את השירים של ערן צור, שעם השנים הקצוות המחודדים שלו מימי כרמלה גרוס ואגנר השתפשפו ושוייפו, לטעמי. בלטו במיוחד "Rush Time", שהפך לכאוס מהיר ועצבני במיוחד, ו"עלבון" בביצועו של רדושינסקי – שכאמור, כל כך מושך את העין, שמי זוכר שערן צור עודנו על הבמה בשיר הזה. מנגד, האירוח מיתן מדי את הטירוף המשתולל של הופעות הפיקוקס – כלומר, אם נתעלם מהזומביז המחופשים שעלו לבמה, והסיום הלא מתוכנן של גיטרת הבס.

עצור בטרם תעבור

עושים פרצופים

"היתה הופעה מטורללת", סיכם בונקר אחרי. בניגוד לשאר הופעות הלהקה, כמובן, שנהנות מקהל פילהרמוני קשוב ומיושב. בשיר האחרון קפץ רדושינסקי כהרגלו לקהל, ממש מעל ראשי חובבי ערן צור בשורה הראשונה, שלא האמינו שזה קורה להם. הפוגו השתולל במעגל צורח כשלפתע נשמטה גיטרת הבס ממנו, ותוך שנייה הרים צופה אלמוני את הגיטרה ובלהט הקרב ריסק אותה במרכז המעגל.

הבס מחליף ידיים במעגל הפוגו, ואז מונף באוויר…

…והיישר אל הרצפה (התמונה באדיבות גל בזל)

פתאום הכל נעצר. כולם עמדו המומים בפה פעור סביב שברי הגיטרה, כמו מעגל אבלים. לאט לאט העבירו אותה מעל ראשי האנשים בחזרה למשכב על הבמה, מוטלת כגופה עם חוטים ודברים צבעוניים שיוצאים מצדה הימני. רדושינסקי עשה את דרכו אחריה, בהה בה לדקה, מלמל על הופעה קרובה באוזן בר עם שירים חדשים ("וגיטרה חדשה", צעק מישהו בקהל בתגובה), הביט עליה שוב, ואז כמו אמר לעצמו – נו, זה כבר אבוד, שיהיה – הרים את הגווייה והחל לרסק אותה בעצמו, אלא שדווקא אז גילתה הגיטרה עמידות מפתיעה, בניגוד להצלחתו של המרטש המקורי.

הלם ותדהמה (טוב, לא בדיוק. סתם הבעה הולמת של בונקר שתפסתי כמה שירים קודם לכן)

הסאגה לא נגמרה כאן. כמה אנשים בקהל ניסו לערוך מגבית מאולתרת לתחליף בס. באותם רגעים נדמה היה שרדושינסקי מתייחס לאובדן הגיטרה האהובה בגישת זן מפתיעה, או שמא היה זה ההלם. כך או כך, בחלוף השכרות/ההלם/האדרנלין/אווירת האחווה הפסטיבלית, נפל האסימון ורדושינסקי קלט שבעצם מדובר בבס אהוב שעלותו לדבריו 8,000 שקל. משעות הבוקר הוא מנסה באמצעות הפייסבוק לאתר את המרסק המתודלק לצורך הגשת תביעה. המבוקש האידיוט, שלא רק השחית רכוש לא שלו, אלא גם נעלם במהירות האור כ-Roadrunner מצוי במדבר במקום לקחת אחריות על מעשיו, כנראה מתחבא במחתרת. מעשה מטופש למדי. זו ארץ קטנה שבה כולם מכירים את כולם. תהיה גבר, תרים טלפון להתנצל, ותשבור תוכנית חיסכון בעבור בס חדש. כנאמר, סמים זולים מחיר כבד.

עוד תמונות מאינדינגב בימים הקרובים. זה יגיע, אל דאגה, אפילו בכמה פוסטים.