אפילו עז


עוד רגעי אינדינגב: סופ"ש בחולות (פוסט מצולם)
יום יום שישי, 23 אוקטובר 2009, 23:22
10 תגובות

אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה

b-inD3_4349.jpg
b-inD3_4313.jpg
b-inD3_4296.jpg

בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים.

אנחנו תמיד מתגעגעים ומתקנאים למה שהיה בדור הקודם. הקהל של שנות האלפיים מתרפק על ימי רוקסן, הקהל של רוקסן מצטער שהוא לא נולד בימי הפינגווין, קהל הפינגווין כנראה היה מוכר כמה ניטים כדי לחזור לימי המועדונים של רמלה. אין צורך להתגעגע לפסטיבל ערד. הייתי שם, מ-1991 ועד האסון ההוא, חיכיתי לו כל שנה, כל השנה. אבל אינדינגב הוא-הוא הפסטיבל שערד באמת היה צריך להיות. כמו בפסטיבל ההוא, יש בו את האהבה האמיתית למוזיקה, את אוויר הנגב, את החשיבות של תרבות על פני מסחריות, את המחירים שבאמת מצדיקים את המונח "שווה לכל נפש", את המבחר העצום של הופעות, אמנים וז'אנרים. ולאלו מצטרפים תחושת קהילתיות אמיתית, אינטימיות (בשיא של ערד, ב-1992, הגיעו לפסטיבל חצי מיליון איש), צבעוניות ואמנות ושלטים מצחיקים בכל פינה, והתאמה מוחלטת למי שאני היום – גם בטווח הגילאים הבוגר יותר, שרובו בני עשרים ועד משפחות שלמות על צאצאיהם, וגם בבחירה לדבוק במוזיקה אלטרנטיבית ועצמאית, כזו שלא מתנגנת במכשיר הרדיו שפעם עיצב את אהבותינו המוזיקליות וכעת מקסימום גורם לנו להטיח ראש בזגוגית כשהוא מנגן לנו באופן בלתי רצוני באוטובוס.

אבל ההצלחה האמיתית של אינדינגב בעיניי כממשיך דרכו של פסטיבל ערד של ילדותי היא דווקא במקום שאף חברה סלולרית לא תצליח לעצב, לרכוש ולייצר – התמימות. עברו יותר מ-15 שנה מאז שעמדנו בתורים הארוכים לטלפונים הציבוריים עם האסימונים בערד, בעידן ללא סלולריים, ללא אינטרנט, ללא מאבטחים בכניסה. והנה באינדינגב פתאום התמימות ההיא התעוררה לחיים. עם החיוכים על פני כל הנוכחים, החבר'ה מהאוהל ליד שמציעים לך לטעום מארוחת הערב שבישלו או משהו קר לשתות בלב מדבר, אנשים שנותנים זכות קדימה לחיפושיות זבל, האדיבות והקסם שבאווירה.

b-inD3_4306.jpg

אל תתגעגעו לאגדת עבר שלא היתה מנת חלקכם. ההווה נראה (ונשמע) הרבה יותר מוצלח.
ובינינו, גם בחום של 37 מעלות ביום אוהלי אינדינגב מזמינים יותר משינה על אי תנועה בפסטיבל ערד 1992, שכאשר הצלחת סוף סוף להמיר אותה בפיסת דשא ריקה ושלווה למנוחת אחה"צ, כמה מטרים משק השינה שלך מתחיל הבלאנס של שלמה ארצי ומעיר אותך באכזריות.

b-inD3_5241.jpg
אני צופה ביובל שצופה בשני/אחרון/אוקטובר
b-inD3_5252.jpg
כל מסיבה חייבת מנת נצנצים, לא? שאריות מליל אמש על הבמה המרכזית
b-inD3_5164.jpg
השנה היו הרבה פחות חיפושיות זבל מבשנה שעברה. אני תוהה האם זה כי האוכלוסייה טרם התאוששה מהטבח באינדינגב הקודם, או שהן הכריזו על הפסטיבל כעל ה"נכבה" של החיפושיות ונשארו במקלטים
b-inD3_4308.jpg
b-inD3_4305.jpg
משנה לשנה רמת הטארדיס בפסטיבל הולכת ומדרדרת
b-inD3_4304.jpg
לכיוון הבמה המרכזית
b-inD-lotan_5183.jpg
הדור הבא: הקהל של אינדינגב 10 עורך היכרות עם השטח
b-inD3_5277-1.jpg
גם זה סוג של וודסטוק: שלולית בוץ קטנה באינדינגב
b-inD3_4301-1.jpg
חלונות 2009
b-inD3_4331.jpg
b-inD3_4311.jpg
כל אחד והתמכרות הקוקה קולה שלו: היצירה הכי פוטוגנית בתערוכת האמנות של אינדינגב
b-inD3_4317.jpg
לבושתי לא רשמתי את שם האמן – אם אתם יודעים, שתפו בתגובות
b-inD3_4321.jpg
כמעט שקיעה בשדה הקוקה-קולה
b-inD3_4327.jpg

b-inD3_4354-1.jpg
השקיעה היא ההופעה הכי טובה מחוץ לעיר
b-inD3_4345.jpg
נגעת בצמרות העצים
b-inD3_5163.jpg
ולפעמים החגיגה נגמרת: 3 בלילה, הקהל הולך לישון, המטאטאים מתחילים לעבוד
b-inD3_5206.jpg
יאללה, תתחילו לנגן!
הפוסט הנוסף, של התמונות מההופעות, השונות יעלה בקרוב


פוסטים קודמים באותו נושא:
רגעי אינדינגב 2009 – מידנייט פיקוקס וערן צור, מותו של בס
תמונות אינדינגב 2008, חלק א' – על הבמה
תמונות אינדינגב 2008 – תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה


 10 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

היי היי, הגב שלי מככב כאן!

כרגיל-יופי של תמונות, וכרגיל יופי של מילים.

תגובה מאת ‏מילימילים ‏10.24.09 @ 1:13

כתבת יפה וצילמת נהדר 🙂
אני יכול להעיד שהתמימות והשימחה היו שם עוד מהרגעים הראשונים בהם ננעץ המסמר בקרש, או נמתח הברזנט על קלונסאות והדבר מקרין את עצמו בכל טפח של הפסטיבל.
בלי נוסחאות קסם או טריקים – כשעושים משהו מתוך אהבה ושמחה גדולה זה מקרין הלאה.

תגובה מאת ‏מורפלקסיס ‏10.24.09 @ 1:20

פשוט מקסים.

תגובה מאת ‏פרנק ‏10.24.09 @ 3:25

נדמה לי שלאומן קוראים יהודה. מירושלים.

תגובה מאת ‏אדם ‏10.24.09 @ 16:01

תמונות מעולה, ממתקים לעיניים 🙂

תגובה מאת ‏candy ‏10.24.09 @ 19:33

תמונות יפות וכתיבה יפה – וגם צודקת. אכן עם כזה הווה, אין סיבה לשקוע בגעגוע, כמו בשיר – These are the good old days.

תגובה מאת ‏דודי ‏10.24.09 @ 20:25

תמונות מדהימות!

תגובה מאת ‏רוני כהן ‏10.25.09 @ 0:20

תמונות מצויינות, תפסת את החצר האחורית של הפסטיבל במיטבה. וואו, צללית הקולה מול השמש…

תגובה מאת ‏שאולי ‏10.25.09 @ 16:59

‏מילימילים, את היא המחפשת טרמפ?

ותודה לכולם. לקח מלא זמן להחליט אילו תמונות להכניס. רק מהקולה בשקיעה צילמתי לפחות 7…
מחר פוסט תמונות אחרון מהפסטיבל, אינשאללה.

תגובה מאת ‏יעל ‏10.29.09 @ 2:13

תמונות נהדרות, יופי של רגעים.

תגובה מאת ‏אסף ‏11.10.09 @ 20:17



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)