שתי הופעות ללא מכנה מוזיקלי משותף על שתי במות פסטיבל אינדינגב 2010: בצהרי שישי אינגה דינגו מספקים מנת רעש גדולה בבמה הקטנה, כמו גם "פוזות תיפוף" נפלאים למצלמה. כמה שעות אחר כך, דניאלה ספקטור ומיכל לוטן נהנות משמש אחר הצהריים הענוגה בבמה המרכזית.
ונתחיל בבמה הקטנה, בצהרי היום:
המשך…
עד שאסיים את כל מיון התמונות האינסופי מהפסטיבל, הרי טעימה קצרה משתי הופעות צהריים בשמש הנעימה של הנגב – רוצי בובה מארחים את רם אוריון, ומופע הלהקה של אבי עדאקי.
יש הופעות שאתה אומר לעצמך "הלוואי וישירו את…" או "איך הוא לא שר את…?". בניסיוני לשחזר לאחור, אין לי מושג קלוש מה רוצי בובה ורם אוריון שרו או לא שרו באותו צהריים. למי אכפת. מה שזה לא היה, זה היה משמח, מקפיץ, ויושב נהדר על אווירת שבת בצהריים בשמש, ו"חיוך קטן" היה הקטע השני. חיוך קטן! אחרי היעדרות כפויה של חצי יממה מהפסטיבל לחזור לשורה הראשונה, לקפוץ באוויר ולצרוח: "פו-קא-קי-קו-קי!" כשמאחור קהל שלם משתולל בתוך ענני רסיסים נוצצים של ממטרי מים מהמטפים – ומיד הכל נראה טוב יותר.
המשך…
אתם מכירים את התרגולת: זהו פוסט תמונות ראשון מפסטיבל אינדינגב 2010, אותו אחד שבו מופנה המצלמה הרחק ממרכז הבמה, אל הקהל, הנוף, מחנה האוהלים, העפיפונים – הפרטים הקטנים שבלעדיהם זה לא היה אינדינגב.
תמונות מההופעות וביקורת יופיעו כאן בהמשך השבוע.
בשלהי הפסטיבל, שתיים-שלוש להקות גדולות של ציפורים קטנות עפו מצד לצד בגושים מעל העצים שבקצה אזור הקמפינג, יוצרות מעין ציור נע בתנועה, מכושף ורב קסם, כמו מנורת פלסמה מן הטבע. מסוג הדברים שאי אפשר לצלם, רק להיות שם, להתיישב על החול, ולהביט בשקט. על הופעות קל יותר לספר, אבל למרחבים יש קסם שחורג הרבה מעבר למוזיקה בלבד.
המשך…
כבר אחרי חצות. LCD Soundsystem
ג'יימס מרפי. למטה: ג'וני ליידון.
יש לי הרבה לספר על כנס המוזיקה של הייניקן שנערך השבוע, והיה לי פחות מדי זמן או עירנות מספקת כדי להיות קוהרנטית מכדי לעשות זאת. במהלך הסופ"ש, אחרי שנת לילה נורמלית ראשונה השבוע, אספר לכם על הפאנלים המוצלחים בהם הייתי, ואילו כעת אפנה את המקום לדבר החשוב באמת: תמונות.
המשך…
אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.
את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.
אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.
ואז, לפתע, קרה הנס.
היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.
שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:
וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:
החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.
שישי בבוקר, אזור הכרמל.
פירות יבשים של תגית מצויה
"הגביע הקדוש" של חובבי הפריחה בעונה הזו, השושן הצחור
זקן-התיש הארוך
קיפודנים הם הקוצים החביבים עליי
…ובמיוחד כשהם פורחים
כל השטח מלא בכוכבים קטנים ותכולים של חרחבינה מכחילה
הנוף כבר יבש ברובו. מזל שהלוטם מספק כתמים של צבע
כמו מלכודות בסרטים מצוירים, גם סחלב הדבורנית מתחפש לדבורה נקבה כדי למשוך מאביקים
טיפות הגשם האחרון של האביב על חרק חסר מטריה
אני אוהבת את התמונה הזו. כנראה הפעם הראשונה שצלף קוצני יצא לי פוטוגני
פוסטים דומים:
אל תסתכל בקנקן אלא במה שהולך בתוכו / יוחזר האביב! / עכשיו כשבא הזמן הצהוב
לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!
חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
המשך…
כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.
הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.
המשך…
…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.
האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.
המשך…
כי גם חיות הג'ונגל חושבות שיש להן טעם של דיקט.
או זו לפחות היתה האסוציאציה הראשונה שלנו כשנתקלנו בשלט הארגנטינאי הזה כשבוע לפני ליל הסדר של השנה שעברה:
נזכרתי בשלט הזה הבוקר בגלל החג, וכשחיפשתיהו בבלגן התיקיות במחשב מצאתי עוד כמה שלטים דרום-אמריקאים שעוררו את פרשנותינו. למשל:
המשך…