Pet Shop Boys, Tel Aviv. תמונות וקוביות.

מ' הביטה בבמה הריקה בספקנות. היא לא התרשמה ממנה במיוחד, בלשון המעטה. היא נראתה קטנה למדי, חסרת עומק, ובאמצעיתה ניצבו שתי חומות רבועות לבנות המורכבות ממה שנראה כקוביות קרטון או קלקר מגודלות ממדים. איפה הן ואיפה מסכי הענק המשוכללים של פול מקרטני ודפש מוש, או עשרות הרקדנים ובמות הענק המגודלות של מדונה. אבל אלו הם הפט שופ בויז, אני חושבת. המינימליות הזו, והיכולת ליצור דווקא ממנה עושר גדול רב צבעים. כי בסופו של דבר, מאחורי כל הצבעוניות והגרנדיוזיות הזו עומדים שני גברים בגיל העמידה שללא העציץ לראשם ומעיל שברי המראה לגופם נראים לחלוטין כמו שני בריטים מאופקים בגיל העמידה, רגילים לגמרי באופן משעמם למדי. אבל הם אף פעם לא היו משעממים, וגם השיר שלהם שמעיד זאת, המרגש ביותר בדיסקוגרפיה הארוכה שלהם, גם הוא מאופק להפליא, מינימלי, כמעט רגיל, אבל כל כך יפהפה ומיוחד.

אנשי הבמה לא נטמעים ברקע דרך קוד הלבוש הרגיל של שחור וג'ינס, אלא לבושים בסרבלים לבנים עם קסדות לראשם. נראים כמו בובות בנאים בפליימוביל עצום, שעוד רגע יערמו את הקוביות למגדלים עצומים.

הבמה לא נשארת לבנה וריקה לזמן רב: עם הצלילים הראשונים ובוא החושך לבני החומות מהבהבות בשלל צבעים, כמו צמד קוביות הונגריות עצום. לואו על העמדה שלו, גם היא מכוסה נורות מרובעות מחליפות גוונים, טננט מול המיקרופון שר את "Heart" בעוד לב פועם מופיע על הקירות מאחוריו – אבל אי אפשר להבחין בין שניהם לרקדנים: ראשי כולם מסתתרים תחת קופסאות קוביה כמעין רובוטים.
הדימוי של קוביות המשחק מצדיק את עצמו: עם חלוף השירים הקוביות נערמות ומפורקות שוב ושוב. פעם הן יוצרות מגדלי ענק, כקו רקיע של עיר מלאה גורדי שחקים, בעוד וידאו-ארט של נופים אורבניים מתחלפים מוקרן עליהם ויוצר רב שכבתיות נהדרת, כשלרגליהם רקדנים המחופשים לבניינים ניו-יורקים. בפעם אחרת הן הופכות לגרמי מדרגות שהרקדנים מטפסים ויורדים מהן. ב-"Jealousy" הנפלא הצבעוניות מוחלפת לגווני לבן-אפור-שחור, טננט בחליפה מעונבת שר מאופק כהרגלו וזוג רקדנים בלבוש אדום לוהט מציג את השיר ומשתמש באותן קוביות כרהיטים המושלכים באוויר בעת מריבה סוערת. הסוף מתקרב, וכמו החומה של פינק פלויד (דימוי שקפץ לי לראש למראה הבמה לפני שכבו האורות) גם זו של הפט שופ בויז מתמוטטת ומסולקת מהבמה, אך חתיכות ממנה נמשכות מיד למעלה בחוטים נסתרים והופכות לכוכבי לכת מרובעים בשמיים אדומים של יקום גיאומטרי ביזארי. עיצוב גאוני באמצעים פשוטים. ועוד לא הזכרתי את הכובעים המתחלפים, הווידאו-ארט, הקונפטי והבלונים הכסופים.

למען האמת, עליי להודות שנהניתי יותר בהופעתם הקודמת בארץ, לפני כעשור. הארט היה אז הרבה פחות מרשים, היה חם (המזגן בביתן 1 אתמול היה מהסוג שהלוואי וכל הופעת קיץ תתברך בו, למעשה, הלוואי שכל הקיץ כולו היה נערך תחת כנפיו), והקהל היה דליל למדי אמפי רעננה יחסית להופעת הסולד-אאוט אמש. אבל דווקא באינטימיות ההיא היה משהו שיותר ריגש אותי – ובינינו, גם היו פחות אנשים שהסתירו. מי שזכה בגנים יותר משובחים משלי לא מבין את המצוקה לנסות לחפש שברירי שדה ראייה לעבר הבמה בין ההמון במקום שטוח מגובה מטר שישים. די מדכא כשמדובר בהופעה מרשימה מאוד ויזואלית.

ובכל זאת, גם אתמול היה כיף. אי אפשר אחרת מול נבחרת השירים המנצחת. אין שום סיכוי לא להיות מאושר כשהם מציגים את גרסתם (המוצלחת יותר מהמקור לטעמי) ל-"You are always on my mind" של אלביס, אי אפשר להימנע מלצרוח את השורות בפזמון של "Love etc", ואיש לא יכול לעמוד במקום מול יצירת הפופ המושלמת It's a sin. יממה חלפה והמסיבה הזו עדיין ממשיכה לנגן בראשי.

וכשמגיע "Being boring", אוזלות המילים. בדרך כלל, המוזיקה עם הצליל האלקטרוני של הפט שופ בויז נשמעת פחות כמו הופעה חיה ויותר כמו פסקול של מסיבה. אך בשיר הזה, כשהקהל כולו שר כל איש לעצמו ביחד עם טננט, זו לא רק חומת הקוביות שנסדקת ונופלת. לרגע, בתוך המסיבה הנהדרת, הכל עוצר. אנחנו כבר בצד השני של האלף, הרחק מה-"nineteen-twenties" וה-"nineteen-seventies", אולי חכמים יותר, לבטח מנוסים יותר, אבל מקווים ומתרגשים מאותן כמיהות והבנות מהשיר ששמענו לבד באוזניות לפני שנים רבות. עתה, עם גמר שנות האפס, אני מקווה למפגש חוזר עמו בהופעה חיה גם בעשור הבא.

אחד הדברים שתמיד חיבבתי בפט שופ בויז הוא שטננט ולואו אף פעם לא נראו ככוכבי פופ. בתוך הז'אנר הם שיחקו את המשחק – ופעמים רבות ניצחו בו – בקליפים ובתמונות ששידכו למוזיקה שיצרו, אבל בניגוד לכוכבי פופ אחרים, מעולם לא היו הטיפוסים שיככבו בפוסטר. האישיות או הדימוי שלהם לא היו אף פעם במרכז, אלא המוזיקה שיצרו, והם נטמעו בתוכה, ככלי שמעביר אותה להמון. הם היו אנשים אפורים ורגילים, בתוך בגדים צבעונים ואקסטרווגנדים.
מבט בקהל חשף שגם הוא מורכב מאוסף של אנשים רגילים וסטנדרטים לגמרי, בניגוד גמור לדימויים המטורפים, הנוצצים, החדים והמעוצבים שעוטפים את המוזיקה של הפט שופ בויז. כנראה שכולנו כאלה: אנשים רגילים בהמון שמחביאים עמוק בתוכם מסיבה שרק מחכה להתפרץ עם הינתן הצליל הנכון.

(כרגיל, נא לא להשתמש בתמונות ללא רשות בכתב)