"שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא"
(דאגלס אדאמס)

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מחבבים שדות תעופה. נשגבת מבינתי הרומנטיזציה סביב אותם תחנות מרכזיות דמויות קניונים לאוטובוסים מעופפים, עם דוכן של אלאיטליה במקום קסטרו. מבחינתי, שדה תעופה אינו יותר מעוד הליך בירוקרטי הכרחי אך מעייף בדרך למחוז חפצך. שווה ערך להליכה לקופת חולים כדי להסדיר את הביטוח הרפואי לחו"ל, ותו לא. הלא לאהוב שדות תעופה זה כמו שחובב הופעות רוק יהלל את חוויית התור לקופת הכרטיסים. שער כניסה, זה הכל. העלייה לרגל לדיוטי פרי? – כולה עוד מרכז קניות מוכה תאורת ניאונים מדכאת, אלא שבניגוד לקניון הסמוך לביתך שבו אתה עוד עלול להתפתות לאיזו עוגת מוס שוקולד משמחת, כאן המחירים בדולרים (או חמור מזה, באירו) ועל כיסך רובצת תעוקת ה-1,500 דולר שהשקעת בכרטיס הטיסה שלך.

אם כך, מדוע אנשים מסוגו של מאיר אריאל מצהירים על אהבתם הנצחית לטרמינל? מהסיבה הפשוטה: הם לא נוסעים לשום מקום. הם לא זקוקים לתור המתארך מול בקרת הדרכונים, הם לא עשו חניית ביניים של שש שעות באדיס אבבה. הם רק צופים המביטים בעוברים והשבים ומנסים לתפוס איזו פיסת הרגשת חוץ לארץ שנושבת מהמדבקות שעל ידיות המזוודות, בעודם נוסכים דמיונות ורגשות לפניהם של הטסים, שבעצם היו שמחים להחליף את כל התהליך המייגע בשנייה אחת של "בים מי אפ, סקוטי".

ביום חמישי הייתי אחד מאותם צופים במתרחש. עבר יותר מדי זמן מאז טיסתי האחרונה, לעזאזל, וכך יצא שמעולם לא פקדתי את הטרמינל החדש. נדמה שמי שתכנן אותו היה חובב מבוכים. יותר מכל הוא הזכיר לי את הפיסקה הפותחת את "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדאמס (והמוצלחת ביותר מתוכו):

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן הכלל לכלל הברזל הזה נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.
הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונלים כל עיקר.

גם בנתב"ג 2000 הפונקציונליות נפקדת. היא כנראה איבדה את דרכה לטרמינל כשניסתה להבין איך לעזאזל מגיעים מהחנייה ל… ובכן, כל מקום אחר. באולם מקבלי הפנים של הטיסות הנוחתות לא היה ספסל אחד שממוקם מול הדלתות מהן יוצאים הנוסעים. היחיד שיכול היה להבחין ממקום מושבו בנוחתים היה פסל מכוער של בן גוריון שדמה מעט לפרצופו של רונלד מקדונלד. אומרים שמטרת התקרות הגבוהות בכנסיות היא להבהיר את אפסיותו של האדם בפני האל. לא ברור מה המניע מאחוריהן בנתב"ג. עמודי ענק תומכים בהן (ומסתירים בדיוק את אותה דלת מבין השתיים שממנה יצאו הורייך השבים ארצה), ואם תביטו מעלה – דבר שאף אחד מהאנשים השפופים בטרמינל בשלוש וחצי בבוקר לא עושה – תיווכחו שהן זכו לעיטור משעשע בדמות עשרות בלוני הליום בכל הצבעים והצורות שהשתחררו מידי מקבלי פנים עייפים ואיש אינו יכול לטפס כדי להורידם. דגים, לבבות, באגס באני, כלבים צוהלים ודורה משייטים להם בהילוך איטי על התקרה, מחייכים כשמחים לאיד כמי שמצאו את מקום הישיבה היחיד שממנו אפשר להשקיף כהלכה על התנועה.

שדה התעופה הבינלאומי היחיד שחיבבתי שוכן באי זנזיבר שבאפריקה. הוא הזכיר לי מגרש חנייה ספק מקלט ספק מחסן בבית דירות בקרית ביאליק, עם "מכונת שיקוף" בדמות איש ששאל אותי לתכולת תרמילי הנעול. "בגדים, בעיקר", עניתי. התשובה ריצתה אותו והוא סימן עליו V בגיר לבן. הדיוטי פרי הכיל שולחן עץ אחד שעליו נערמו תבלינים וכמה סרונגים שנראו כעודפים מהקאו-סן בבנגקוק. הפקידה נעצה בי מבט מוזר כשביקשתי מקום ליד החלון. הבנתי את פשרו כשנחת המטוס הקטנצ'יק, ובו אך כסא אחד ליד כל חלון. החנייה בחוץ היתה קטנה מדי לבואינג. אפילו ברוורס.

הזכרתי כבר שאני שונאת טיסות? אם נחזור למשל ההופעה והקופה, טיסה היא כמו אותו אוטובוס אגד בו תיסע בדרך למועדון דרום תל אביבי. סביר להניח שמהר מאוד המזגן ישבוק חיים והנהג מכור לזהבי עצבני או גלגלצ. בטיסה אומנם אין חשש לטעם רדיופוני רע במערכת הכריזה, אך המזגן יקפיא אותך עד סף דלקת ראות, ויהיה פחות מקום לרגליים מבאגד ופחות שטח חלון מכדי שתוכל להטביע בנוף את דכאונך.
אותה טיסה מזנזיבר היתה הטובה ביותר בחיי. במקום עננים סטטיים בגובה עשרות אלפי רגל זכית לפיסות איים מצודדות הטובלות בים תכול. היא נמשכה רק דקות ספורות יותר מהזמן שבו הדיילת הסבירה על יציאות החירום. תוך פחות מרבע שעה היית ביעדך, שמח ורענן וללא שרירים עייפים מחוסר תזוזה.

ואז, כמובן, נדרשו לנו עוד 16 שעות נוספות של המתנות בטרמינלים משמימים, טיסות קישור מייגעות ושלושה שדות תעופה, עד הנחיתה בנתב"ג.