אני שונאת להכין סיכומי שנה/עשור מוזיקליים.

כי לרוב הם יותר רשימת מכולת מנימוקים מעניינים.

כי אחרי 500 סיכומים כאלו בעיתונות, בפורומים, וכיום גם בבלוגים, אתה לא באמת זוכר מי בחר באיזה אלבום. הכל הופך למיש-מש אחד גדול.

כי נדרשות שעות ארוכות, וגם ייסורים, להחליט מי כן ומי לא ייכנס לרשימה. אני אדם לא החלטי. התקליטייה שלי נעדרת סדר קבוע ("נעדרה", בעצם – כבר שנתיים היא שוכבת בארון מפאת היעדר דרך לנגן מוזיקה, אל תשאלו). היא מורכבת מערימות על פי מידת השימוש. כך לכל אלבום יש הזדמנות לכבוש את הפסגה לראשונה או מחדש בהחלטה של רגע.

כי אי אפשר לדרג במדויק אלבומים שאתה אוהב. בעוד שבועיים החיים שלך יקחו תפנית ופתאום כל שורה באלבום-השמיני-הטוב-ביותר-של-השנה תקלע לך עמוק אל תוך הלב ולא תוכל להוציא אותו מהמערכת במשך חודשיים. או להיפך, בעוד חמש שנים תתבגר ולא תבין מה לעזאזל מצאת באלבום מס' 3, שבהווה הוא עבורך כאמת ויופי מגולמים בצליל, אבל מי יודע, לכל דור יש את ההיי-פייב/מודרן טוקינג שלו.
(אפרופו, בתוכנית שנערכה בגלגלצ לכבוד עשור למצעד שנות השמונים בגל"צ, סיפר תמיר קמחי, יוזם המצעד, שהם "טעו קצת בספירה" בכוונה תחילה כדי לקדם את Bico של פיטר גבריאל, ובדיעבד הוא לא מבין למה)

כי אם אתה בוחר לסכם את האלבומים הטובים של השנה אתה מפספס כמה מהשירים הבודדים שהכי קימטו לך את הלב גם אם מעולם לא קנית את האלבום, או רכשת אותו וגילית שרובו מורכב מפילרים. אם תסכם את השירים, מה יהא על ההופעות שלא הכילו אף אחד מעשרים הגדולים אבל חזרת מהן טעון בכל כך הרבה אדרנלין שיכולת להקיף איתו בריצה את איצטדיון בלומפילד 15 פעמים בשלוש בבוקר?

כי אי אפשר להספיק לשמוע הכל בזמן ולא תמיד נופל האסימון בעשור ש…נו, שעוד היו בו אסימונים. האלבום הישראלי הטוב ביותר שלי לשנת 2008 המבאסת יצא בכלל ב-1996 ("דיואלט"), אבל לאוזניי הוא הגיע באיחור ניכר. באופן משעשע, אחד השירים המוצלחים בו כולל את השורה העתידנית "מה יעלה בגורלנו באלפיים ושמונה? חוביזות בחלל או שואה בירוחם?" (כן, זה הצליח כמעט כמו הנבואה של "בחזרה לעתיד" על המכוניות המעופפות ב-2015).

כי גם באשר לכל מה שכן שמעתי בעתו, אני סנילית מדי לזכור את כל מה שיצא בשנה האחרונה, כל שכן בעשור האחרון. חמש דקות אחרי סיום הכנת הרשימה למצעד שנה או עשור אזכר שהותרתי בחוץ חמישה מהאלבומים הכי בלתי נשכחים השנה – או לפחות כאלו שהיו בלתי נשכחים עד שהתחלתי לכתוב את הרשימה.

כי יש אלבומים שנופלים בין הכסאות כשהם יוצאים בדצמבר או באלול ואתה לא מספיק להתאהב בהם בשבועיים האחרונים של השנה הלועזית/עברית כדי להכניס אותם לסיכום השנה, אבל כן מספיק לשכוח מהם עד סיכום השנה שאחרי.

כי יש את המתחכמים שמוציאים את אלבומיהם בדיוק על הסילבסטר (מה שלומך, ברי?).

כי למוזיקה טובה באמת אין תאריך התיישנות. היא לא תחמיץ, תעלה עובש או תמלא את המקרר בארומה משונה אם תכתוב עליה ברגע הכי מתאים, כשהמילים המדויקות יושבות לך על קצה הלשון ובוער לך לשתף אותן עם העולם, גם אם הרגע הזה יגיע באיחור של שנתיים.

כי אם מתחילים לתת זכות הצבעה לקהל הרחב זה עוד ייגמר עם "למבדה" כשיר היובל ברשת ג', או חמור מזה, עם ביבי כראש ממשלה.

כי כדי לסכם "אלבומים חשובים" צריך פרספקטיבה, והיא מגיעה בחלוף הזמן. יש לנו כזו לגבי שנת 1999, קורות 2010 אפילו לא חלפו מחיובי כרטיס האשראי.

כי בכל הקשור בתאריכים, אני לרוב מאחרת את זמני. עצם העובדה שהרשימה הזו מתפרסמת שבוע אחרי תחילת ינואר אומרת הכל.

כי האמת שאני מאחרת הרבה יותר מכפי ששיקרתי בסעיף הקודם. כתבתי את הרשימה הזו כפתיח לרשימת הרהורים על העשור שחלף בדצמבר 2009, שאותה לא טרחתי להמשיך מעולם. שונאת לכתוב סיכומי שנה/עשור מוזיקליים כבר אמרתי?