אפילו עז


מאיר אריאל: הרביעייה שלי
יום יום שבת, 1 אוגוסט 2009, 15:29
10 תגובות

במלאת עשור למותו של מאיר אריאל, בחרתי (ונימקתי) את ארבעת שיריו האהובים עלי ביותר

b-sa-bri_6689.jpg
"זרעי קיץ נישאים ברוח…" (שדווקא נפקד מהרשימה)

רק פעם אחת פגשתי מחוץ למערכת הסטריאו את מאיר אריאל. זה היה כשנה-שנתיים לפני מותו, בחצר האחורית של בית קפה לא מוצלח בהוד השרון. היתה שם מין במה קטנה חמורת סבר וכמה שורות של כסאות. רובם היו ריקים. היו בערך עשרים איש. אני לא זוכרת שהיו נגנים, אבל אולי אלו פשוט נמחקו מהזיכרון כי היתה זו הצגה שלמה של איש אחד. לא הכרתי אז את יצירתו מעבר לכמה שירים מפורסמים בודדים. אולי בגלל זה, בשל המפגש הראשוני עם כל כך הרבה שירים לא מוכרים בבת אחת, אני זוכרת אותה כהופעה ארוכה. אבל לא יותר מדי. היה בה משהו מאוד שובה לב, אינטימי, כמו לשבת באיזה חדר בקיבוץ ולהקשיב למישהו שזה עתה פגשת מספר סיפורים קטנים, כמה בדיחות, פורט קצת על הגיטרה. בחלק מהסיפורים נתקלתי שוב בהקלטות מהופעותיו שצצו אחרי מותו. אבל לא באותו אחד שבו סיפר: "פעם הוצאתי אלבום בשם 'רישומי פחם'. קשה מאוד למצוא אותו, ובינינו – לא כדאי לכם להתאמץ. האלבום הזה, כשרואים אותו על מדף בחנות תקליטים, הוא כמו אומר לך: 'עזוב אותך, למה אתה צריך את כאב הראש הזה? בשביל מה לך? אל תעשה את זה לעצמך. קנה דיסק יותר מוצלח במקומי". הקהל צחק, והוא הוסיף: "לא, זו לא בדיחה. ברצינות. הנה, אני אנגן לכם שלושה שירים ותבינו".

הוא היה קוסם ולהטוטן של מילים. בזגזוג הזה בין סלנג לעברית צחה וגבוהה, ביכולתו לברוא מילים וביטויים. ביכולת לרגש, לגולל עלילות, להמציא דמויות, וההומור. הומור כזה שתפס אותך לפעמים לגמרי בהפתעה, כששיר אהבה שנחרז ברומנטיקה ליופיה של אישה פתאום מכיל בהגנבה בית ארצי נטול ליריות כמו: "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה שאני זורק עלייך את עול הבית והמשפחה – מה שנכון – אבל מה אעשה, אין לי פנאי, אין לי פנאי, לא יכול להוריד ממך את עיניי". או ההומור העצמי על שפתו העשירה הגדושה בדימויים: "הרעד המתפנק של חיות הבר הקטנות המתרמזות מחולצתה הדקה/ יכולתי להגיד פשוט 'שדיה'". שורה שהיא לא רק מצחיקה ומפתיעה, אלא גם נותנת הצצה קטנה למוחו של המשורר בעת תהליך הכתיבה. והוא חשף אותו לפעמים, כמו ב"לילה שקט" או "תקציר שירי החורף הבא", שהוא כמו רשימות פנקס בעת הליכה רגלית כשהמחשבות רצות ואתה ממהר לרשום המון התחלות ורעיונות לשירים עתידיים, כמעט על סף קופירייטינג, וגם על זה הוא צוחק, מודע לעצמו ("והנה נחיל של אייטמים סלבריטאים, סמול טוק שוארים ביג פארט בלוארים, אגו סטריפרים, בודי טריפרים, במעוף מדרינק לדרינק – זהו שיר בלי שם המתאר את האאוטיות המיידית של איניות כפייתית").

אני שונאת דירוגים. אני מתלבטת יותר מדי. נוכחתי שבמקום להתחבט ארוכות בבחירת, נניח, "עשרים הדיסקים הטובים של העשור", יותר פשוט לבחור אחד או שניים, גג שלושה. כי תמיד יש רק אחד (או שניים, גג שלושה) שבולטים מכל השאר, ומי צריך את סגניהם לכתר? לרגל עשר שנים למותו של מאיר אריאל ניסיתי לבחור את שלושת השירים הכי מרגשים שלו לטעמי. אבל היו ארבעה שהצטיינו במיוחד, אז למה לברור מתוכם. הבחירות שלי אולי צפויות למדי ברובן, אבל כמו שאמר לי מישהו על אתר טבע יפה במיוחד בדרום אמריקה: "הוא מתוייר מדי, אבל כנראה שיש סיבה טובה למה כולם נוסעים דווקא לשם".

b-ei-trk_7919-1.jpg
"הוא יקסום לך אלף גוון בחידת מרחקיו"

לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ

קלאסיקה. איזה טקסט יפהפה. מעין תיעוד של זרם תודעה שמתחיל בעלילה המתרחשת בקובה הרחוקה במלחמת העולם השנייה מתוך ספר ישן, מתנתק בעל כורחו מעולם הדמיון בנחיתה לשמירה צה"לית משעממת בלילה שקט, חוזר לשולחן הכתיבה, נתקע ומחשבותיו נודדות שוב אל הספר ההוא. שיקוף של המוח בלילה חסר ייחוד אחד. כל כך קולח וזורם, כמו להריץ את מחשבותיך שלך על משמרתך בבסיס הצבאי שנקלעת לתוכו. אין אדם ששמר לילה בבסיס ולא הזדהה איתו, אפילו אם כמוני, הבסיס היה בלב העיר הגדולה, ומדי פעם, כשבד היוטה נפל מהגדר בעמדה מאחורי הבניין המרכזי, יכולת לראות מעברה השני אזרחים בדרכם לבילוי יום שישי. היתה מכונה של קפה דלוח ורעש מהטלוויזיה בבנייני מגורים סמוכים מהעבר השני של הכביש, אבל כולנו הבטנו בירח, נתנו למחשבות לשוטט, נצמדנו לפזמונים שעברו בסך בלי שום דבר וחיפשנו בהם משהו שיאיר עלינו, אבל הם לרוב לא היו לצדנו. "ו'לך לך' שרים לי במצעד הפזמונים, הייתי טס, לא רק הולך מכאן, כעת". לכל דור חיילים יש איזה "לך לך" שכזה שנטפל אליך ברדיו בליל שמירה. האל יודע למה, בדור שלנו התרפקו העורכים על רטרו ל"הבלדה על חדווה ושלומיק". איתי, אותו חבר שבא ואמר לי "זמנך עבר", סיפר לי שבלילה אחד השתעממו כל כך בליל השימורים הצה"לי הזה – שאין בו את מי לצחק, ואין חוליות אויב, סיניות בהונג קונג או אפילו תה פלחי תפוח, רק קפה דלוח מהמכונה – עד שספרו כמה פעמים חוזרת מירי אלוני על מילים מהשורש ה.ל.כ לאורך השיר. כולנו היינו שם, והיינו מוכנים לטוס, לא רק ללכת משם, כעת.

פלוגה בקו (או לגמרי במקרה)

עזבו להטוטי ומשחקי מילים. לפעמים מספיק רק רעיון הכי מקסים ופשוט: "אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל/ אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה/ ילדה קטנה אהבתי בגליל". יש בעיבוד של השיר הזה משהו מיושן, בעיקר בגלל הסקסופון, שדווקא הולם אותו. הטקסט הוא מין שברי זכרונות ישנים מאהבה קטנה מעורבבים בדמיון שמחפש פגישה מקרית לא-מקרית ובעיקר רוצה לשכוח כליל כדי להיזכר. המחשבות רצות ונקטעות בין אלו לאלו, משפט אחד מהעבר ואחד מחלום על פגישה עתידית, ומקפים ביניהם: "היא לא באה לנשיקה כמו יתר הבנות – גם תור לכרטיסים יכול להיות". והמון פגישות של כמעט, החמצות קטנות: "פתאום התחיל הקיץ רגעים למנות – ואז כבר באו המשאיות" (ואני תמיד מתה לדעת מה היו המשאיות הללו, את מי לקחו, לאן ומדוע). מאז ומעולם דמיינתי אותו נכתב בנסיעה ארוכה באוטובוס מול נוף מתחלף, מאלו שבהן אתה טובע שלא בטובתך במחשבות מדכאות שמפקפקות בכל החלטותיך, כשתוקפים אותך געגועים למה שחלף בחטף מחייך ותקוות אבודות להשיבו. כי הרי את מי שאנחנו באמת רוצים לפגוש פתאום במקרה לא נשכח כליל בכזו קלות.

שדות גולדברג (ילדתי שלי)

"את תלכי בשדה", כתבה לאה גולדברג. "ונשמת, ונשמת את ריחו של התלם, נשום ורגוע, וראית את השמש בראי השלולית הזהוב, ופשוטים, ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע, ומותר לאהוב". מספרים שמאיר אריאל כתב את שירו כתגובה לשירה של לאה גולדברג. עבורי הוא מתכתב עם שיר אחר של גולדברג, "הילדה שרה לנחל", שנתי כתב עליו כל כך יפה בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet לפני שנים ארוכות. ברגע שיצא השיר ממחברתו אל העולם הרחב, ניתנת לכל מאזין או קורא הזכות למצוא בו משמעות משלו. השדות המוזהבים שלי שונים מאלו שמאיר אריאל התכוון אליהן, אך כוחן של יצירות הוא ברגע שבו הן הופכות עבורך לשלך יותר משל מי שכתב אותן.

השדות המוזהבים שלי שרירים וקיימים. הם מתפרשים באי הדרומי של ניו זילנד. שעות ארוכות וימים רבים עמדתי לצדם, מחפשת טרמפים. לא מיהרתי. לעתים היתה רוח מלטפת ואור שמש רך, הכביש היה שומם מתנועה, ויכולתי להלך באמצעו ולזמזם שירים, נהנית מהחופש, השקט, הלבד. הנחיתה חזרה בישראל היתה כואבת. חיידק הנדודים הוא מחלה קשה ומציקה, כזו שבכל משב רוח כמהה להפליג על גבה אל מעבר לאופק, ששונאת ביטויים איומים כמו "נוף אורבני" ורוצה להזיז את הבניינים מקו האופק ולהתיישב בקצה בו הם מסתיימים ומשם לתפוס טרמפ אל הלא ידוע. לקח לי הרבה שנים להרגיע במעט את האי-שקט הטורדני הזה, ואז, יום אחד, יצאתי שוב לדרכים. ומאוד פחדתי ממנו, מהחיידק הרדום, שתיכף יתעורר מחדש ולא ייתן לי מנוחה. פחדתי, אבל יותר חששתי לפספס את ההזדמנות לעוף באותם שמיים אפריקאים עליהם חלמתי. "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב", הזהיר מאיר, "הוא יקסום לך אלף גוון בחידת מרחקיו… הוא לעינייך זב כזב, זב אכזב… רק ליבך הנמרץ נמרט נשרט ונמחץ". אני הקשבתי, נאנחתי בהשלמה, והחלפתי את הדיסק ל"עוד חוזר הניגון".

בצהרי היום

למרות שהן לא כוס השוקולטה שלי, קל לחרוז שירי הלל לפריז וניו יורק. אבל ליצור שיר שיגרום לך לרצות להיכנס לרכב ולנסוע ל… ירוחם?! זו כבר הברקה של ממש.

אני לא חובבת אלכוהול במיוחד. בארץ כמעט ואיני שותה. רק באוסטרליה הבנתי את המשיכה למשקה. כמעט כל פני היבשת הם מרחבים עצומים ומונוטוניים של מדבר כתום ושטוח ברובו. ימים שלמים של נסיעה חדגונית כשהשמש הלוהטת דופקת על גג הרכב, וסימני החיים היחידים שניבטים מבעד לשמשת החלון הן מושבות טרמיטים בקיני ענק, וכמה קנגורואים מקפצים וציפורי אמו דוהרות באופק. בערב עוצרים בנקודה שמסומנת במפה. יש בה כמה אוהלים של נוודים אחרים, שבעה עצים ועליהם להקת תוכים ענקית שתעיר אותך בקשקושיה מוקדם מדי בבוקר. באמצע תחנת דלק זעירה עם פאב קטן ומצ'וקמק. בתוכו שני מקומיים, יפנית אחת, בריטי ואני. ההנאה הזו של לצאת מהרכב אחרי שעות אל האוויר הפתוח (גם אם מאובק להפליא), למתוח את השרירים בעודך צונח עייף אל מושב הבר, ולשטוף את האבק והיובש בגרון במשהו קר וצונן שגורם לך להרגיש כמו אדם חדש. הללויה. "הי, הי! כל העניין הוא לשתות משהו קר בלב מדבר".

כתבתי הרבה על הטקסטים, כאן יש לדבר גם בזכות שילוב הקולות של דיויד ברוזה ואריאל שנשמע כמו שני בוקרים שמזמזמים בעת רכיבה בהילוך אטי בשעת דמדומים, והלחן העצל, הלום השמש, שהופך עלילה שאפשר לסכם ב"נסענו לירוחם, נכנסנו למרכז המסחרי לקנות פחית קולה וחזרנו למכונית" למערבון נוטף סקסאפיל וגדוש בקלוזאפים מעוצבים בשחור-לבן. רק מקומית אחת מעיזה לנפץ את פנטזיית המערב הפרוע שרוקמים השניים, מלגלגת במשפט הזה שכל כך כיף להרים בו את הקול, ושאריאל וברוזה נשמעים כל כך נהנים למתוח אותו ולעכב את מילותיו עוד קצת על הלשון: "תראו, תראו את ה… גארי קופרים האלה, קלינט איסטוודים דמיקולו, יענו בזים לשרב, הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב!". איפה עוד תמצאו מילים כמו "דמיקולו" ו"יענו" צמודות כל כך זו לזו, תגידו לי. לעצום את העיניים, להקשיב, ולחלום על מכונית מלוכלכת מאבק דרכים בכבישים ארוכים וצרים בנוף הכלום הגדול, כשהלב מתרחב עם התרחבות האופק מחוץ לעיר והנופים היבשים מפילים נמנום על עיניים עייפות, ובסופם גם ירוחם נראית כמו נווה מדבר ציורי לגמוע בו פחית של צהריים מלאה משהו-כלשהו קר בלב מדבר.

תודו שציפיתם שהבחירה הראשונה שלי תהיה "טרמינל לומינלט". שיר נהדר, אבל שאני אצהיר ז'ה טם לשדה תעופה?! הגזמתם.

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 10 תגובות

 10 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

אחלה פרויקט. כל הכבוד על הבחירה ועל הנימוקים. ואם אפשר להוסיף את הבחירה הפרטית שלי (אם כי לא היחידה, יש עוד), שבדרך כלל פחות מוכרת אפילו בקרב אריאליסטים שרופים: "דומם עם זוג אוהבים". זהו שיר על רומן חפוז עם ציירת צרפתיה, והוא אנושי מאוד, אפילו בתיאור של חוסר היכולת שלו לבצע את המעשה עד סופו. המנגינה מלטפת. האיזכור של שיר צרפתי ישן של אלאן בארייר עושה מסאז' לזיכרון התרבותי של מי שמכיר את המוסיקה הזו. נפלא. חבל שאין קישור ליוטיוב של השיר הזה.

הנה המלים:

צרור של ציפורנים שחורות באגרטל
ובקבוק של יין, חתיכת גבינה
עוד רגע ואתם רואים את גבריאל
ציירת מפריז כה עדינה.

היה לנו רומן בקיץ שעבר
בעברית בצרפתית עם תרגום הגוף
היה לה מודליאני אורגינל של צואר
ושיער של רנואר אדום אסוף.

כשהיתה מתמלאת עד לאין הכילה
אז פיה היה באזני מפכה
צלילים מתוקים לא הבנתי מילה
אך הייתי צוחק ודומם מבכה

פלח של מלון, אגס, שני תפוחים
אור כה צנוע בחשכת הצריף
חזרנו מהחוף חמים ומלוחים
וזמר מהרדיו אותנו הטריף:

"היא היתה כה יפה"
שר הרדיו הער –
שהאיר את גופה
הלבן הסוער.

פסל של מלחין, פינה של שולחן
אור הרדיו רושם: בקבוק אגרטל
מלבושים זרוקים על הכסא המסוגנן
של ואן גוך, גבריאל, גבריאל…

לא היה לה חזה
ולי לא עמד
רק מילמולים באנגלית
נבר מינד, נבר מינד
לא היה לה איכפת
אולי הייתי נחמד
אז שימשנו מודלים
לשיר אחד

זמר אהבה שכאילו ידע
שאנחנו שומעים ועלינו זימר
איך שהתחלנו באקראי להיוודע
ואיך שזה ודאי ייגמר…

"היא היתה כה יפה"
שר הרדיו הער
שהאיר את גופה החלק הסוער

"היא היתה כה יפה"
שר הרדיו הער
ויותר מזה לא רוצה
לא זוכר

תגובה מאת ‏אורי ‏08.01.09 @ 17:22

בגללך אני מאחר לעונג לייב !!

תגובה מאת ‏שמוליק כץ ‏08.01.09 @ 19:26

רשומה נהדרת, ושירים נהדרים. אני לא בטוחה שאלו השירים שאני הייתי בוחרת (אי לא חושבת שבכלל הייתי יכולה לבחור ארבעה), אבל זה בהחלט אוסף קטן ומרהיב, והרהורי המסע שלך שובים את הלב כל פעם מחדש

תגובה מאת ‏ענת ‏08.02.09 @ 20:43

רשומה נהדרת.

מאיר ניחן בכשרון כ"כ ייחודי.
לתפוס רעיון או מחשבה, לתפור לה חוט שדרה, ולשבץ אותה על משפט שיושב בול ואתה לא יודע מאיפה להתחיל לתפוס את הלסת.
מאיר ידע לשים את עצמו כצופה מן הצד שמסתכל בראייה רחבה על החיים ועל ייחודם.
לכן, הרבה משיריו הם בני אלמוות.
מלבד זאת, תשוקתו הבוערת לתשוקה ולתפיסת הדברים החשובים בחיים, אך גם את הקטנים ופחות חשובים, גדולה.

תגובה מאת ‏יוסי ‏08.02.09 @ 22:37

רשימה מופלאה. ולא מפתיעה. בערוב ימיי הקצרים נוכחתי לדעת כי לכל אחד סיפור על איך הוא נחשף למאיר אריאל, אצלי זה היה בנסיעת לילה לאילת באחת הרגילות האחרונות שהיו לי בצבא. ויש את אלו שעוד לא נחשפו – אני מחכה לשמוע מה להם יהיה לספר.

כך או כך, אלו ארבעת השירים שלו שאני הכי אוהב (בסדר יורד):

לא תתפוס אותי
מים מתוקים
אולה בבו
שיר הקומבינה

תגובה מאת ‏עידו ‏08.03.09 @ 0:43

פוסט שעושה חשק לרוץ ולשמוע את מאיר אריאל בלופ 🙂
מאד נהנתי מהתיאורים שלך והנופך שהוספת לשירים..
אני לא חושב שאפשר לעשות דירוגים כאלו כי בכל תקופה אתה שומע דברים שונים, וכך גם עם אומן אהוב בעל היקף יצירה מרשים.. עד כמה שהסכמתי עם כל בחירה שלך, לא יכולתי שלא לתהות איפה "מזכרת למאוננים" שכאילו נכתב ללעוג לכל אדם שאי פעם הייתה לו מערכת יחסים עם משהי מעיר/אזור חיוג/מדינה אחרת, "דאווין של שיר מחאה", "תת מודע זמני" שמתחיל עם המילים שלא יעזבו אותך לעד אם היית בצבא "עולה נגמ"ש על קו רקיע ומתנמנמת הדובה על בטן מלאה קליע, או ארץ ארץ חבובה" בקיצור אני יכול להמשיך עוד הרבה שירים (צריך לקטוע את זה איפשהו שכן זוהי רק תגובה)… תודה לך על הפוסט 🙂

תגובה מאת ‏נימרוד ‏08.03.09 @ 22:33

כמה שאני אוהב איך שמאיר אריאל כותב! וגם את מוצלחת מאוד, מצליחה להוציא עוד מחשבות על שירים שחשבתי עליהם כל כך הרבה פעמים.
בהקלטה של הופעה שלו (שלמיטב ידיעתי לא יצא בדיסק) הוא מספר ש"לגמרי במקרה" היה בחורשת טל, בתקופת ההמתנה במלחמת ששת הימים. בנות הקיבוצים הסמוכים באו להתרועע עם החיילים שהשתעממו…. ויש עוד הרבה, אבל זה מצריך בצק אפוי היטב לדבר עליו:-)

תגובה מאת ‏אלקנה ‏08.04.09 @ 21:57

נהדר. "בצהרי היום" הוא שיר מצוין. בזמנו לא הערכתי אותו כראוי

תגובה מאת ‏איתמר ‏08.05.09 @ 19:16

לא שומע מאיר אריאל (אלא אם כן משמיעים ברדיו). הוא היה גזען והומופוב, ולא צריך לוותר לאנשים כאלה רק בגלל שהוא גם אמן.

תגובה מאת ‏רואי ‏09.04.09 @ 15:19

אצלי בין המועדפים שמור מקום של כבוד ל-"מים מתוקים".

ובקשר ל"פלוגה בקו", נראה לי שהמשאיות הן משאיות של חיילים, כאלה עם ספסלים, שאמורות להעביר את הפלוגה למקום אחר. לא?

תגובה מאת ‏משה ‏06.13.10 @ 20:01



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)