במשרה מלאה, במשרד ללא חלונות, מתיישהו יתעוררו בך שוב הגעגועים לנוף. לפני שנתיים וחודש וקצת צעדנו אי שם בהרי ארץ האש בדרום אמריקה, בשביל כבשים ישן המכונה "פסאו דה לה אובחה", דרך בוץ, יערות, פסגות וסימוני שבילים בלתי יעילים. אלו הם געגועיי למרחבים דרך פוסט מצולם מהנופים הנפלאים של הטרק ההוא.

"השביל הזה מתחיל מכאן", שר אהוד בנאי, "בין סניף בנק למעיין". לו רק ההכוונה שקיבלנו לתחילת המסלול היתה כה ברורה. נהג המונית נראה מבולבל, עשה כמה וכמה פניות פרסה, עד שאחד מתושבי האזור בא לעזרה ואמר שנרד פה, תחילת המסלול היא ביער בכיוון הזה – ואזי עברנו לפניות פרסה רגליות, תוך השארת סימנים סטייל הנזל וגרטל של חצים מענפים, כי כמו שאהוד אמר: אל תסטה, כדי שתוכל לחזור.
בסוף נמצאה האבידה, ואחריה נוף יותר יפה לאבד בו את הדרך.

מתחילים ביער. ירוק, מלא חזזיות וטחבים קסומים, וציפורים קטנות אך יפהפיות (אם תצליח לשמור על שקט ולראותן לפני שיברחו).

מדי פעם מופר השקט ברחש צעדים של מטיילים המופיעים מולנו (מסתבר שכולם מתחילים את המסלול מהצד ההפוך, הקל יותר לאיתור). חלקם מהנהנים לשלום, אחרים עוצרים להחליף כמה מילים. לפעמים אלו מתארכות לשיחות שלמות עם אנשים זרים לחלוטין, שכל המשותף ביניכם הוא הדרך. עם זוג אחד עמדנו ושוחחנו שעה, שבסופה נזרק לאוויר הרצון לפנקייק עם בננות מקורמלות ודבש כארוחת בוקר מפנקת של יום שישי. כמה ימים אחר כך, בבוקר יום שישי, בדיוק כשהתחלנו לערבב את הבצק, הם הופיעו במטבח האכסניה שלנו מחייכים עם צנצנת דבש. זה המשיך לארוחת ערב רבת משתתפים ואוכל, וטיול בעיר עם עצירה לגלידה שאחרי.
זה כל הכיף של מפגשים בדרך – בכל רגע אתה יכול לפגוש פרטנר מלבב לפנקייק בננות מקורמלות, ממש מעבר לעיקול הבא.

ביער אנו מתחילים להתוודע למוטיב חוזר בטרק – שיטת הסימון המשונה והלא עקבית שלו. זו נעה בין מקלות צהובים למגדלי אבנים מאולתרים, פקקי בקבוק שנתלו על עץ (בגובה של שני מטר וחצי), סרטים עם כיתוב 'שביר' הקשורים סביב העצים וכמובן – חוסר סימון מוחלט. החלפת רשמים על המסלול בין מטיילים תמיד תתחיל ב"יו, כמה התברברנו בדרך לשער", תמשיך ל"אחרי שעה בשביל אני קולט שהסימון בכלל על ההר ממול" ותסתיים ב"תגידו, איך לעזאזל יוצאים מכאן? אני הולך במעגלים כבר שעות". אם להשתמש בביטוי שהעניק את שמו לבלוג זה, נדמה ששביל הכבשה נקרא כך משום שאפילו כבשה עיוורת היתה מסמנת אותו טוב יותר.

אין כמו הרגע שהיער העוטף אותך מסתיים לפתע, והנוף נפתח כמו אריזת מתנה לכל הצדדים.

תחושה פלאית, עד הרגע שאתה קולט: אני אמור לטפס עכשיו את כל המדרון הזה?

גדת העמק השנייה תלולה וירוקה, שזורה בפסים לבנים דקיקים של מפלי מים המתחתרים באדמה ובסלע וחורצים אותם. נקודות חומות קטנות משוטטות בנוף – קבוצה של סוסי בר.

בגדה שבה אנו צועדים יש רק צמחייה אלפינית זעירה וממזרית, שנדבקת בכוח לסלע כדי לא להינתק ממנו עם משבי הרוח. בין הפרחים הזעירים אנו מוצאים גם סוג של צמח המזכיר אלמוגים שחורים.

צריך לזכור להביט מדי פעם לאחור, כי מאחורי הגב מסתתר נוף אחר לגמרי.

ופתאום, כמו נווה מדבר בהר, פלג קטנטן של מים זורמים צובע פס ירוק בעובי מטר או שניים, החוצה את הדרך.

בהמשך הנוף הירוק מתחלף בחום, עם כמה כתמי לבן של שלג וקרח על פסגות ההרים המשויפות לעילא מרחוק.

השמיים מתחילים להאפיר. כבר שבע בערב (השמש שוקעת מאוד מאוחר בעונה הזו), הסימון הופך דליל ומבלבל, והעייפות מתגנבת. איפה הפיצול לאתר הקמפינג המיועד? עוד הרבה, דרדסבא?
באמצע הדרך פתאום שוכבת לה חתיכת קרח עצומה. קיבלנו כל כך הרבה הסברים מבולבלים על הדרך, נוסח "אחרי העיקול השלישי של הנחל תספרו שלושה עצים, ואז יש אבן, וממנה שני עצים שמאלה". אף אחד לא יכול היה לומר: "יש חתיכת קרח אדירה באמצע הדרך, שם שמאלה"?!
הירוק חוזר להשתלט על הדרך, ואז, כמו פטה מורגנה של סוף היום, מופיע הטורקיז.

בזוויות מסוימות, בשעות מסוימות, הגוון היפהפה של האגם נעלם ושטחו נהפך למראה גדולה המכוונת לשמיים.

מקימים אוהל על החוף. זהו אתר קמפינג מורשה. אין בו כלום – לא ברז, לא שירותים. אבל יש מפל יפה, שנשפך והופך לנחל, שצריך לחצות בזהירות על גזע עץ שכוב (וגם הרבה הרבה בוץ).

מעט אוהלים מתחבאים בין העצים. מאחד מהם בוקעת מוזיקה, ואני מעירה בשקט בינינו שצריך לקנוס נודניקים שטורחים ללכת שעות על גבי שעות למחבוא מבודד ופלאי שכזה, ואז סוגרים בפניו את הדלת ופוגעים בשלווה המקסימה הזו עם השמעת מוזיקה קולנית שאיש אינו רוצה בה. אנחנו מתרחקים מהאוהל המנגן ומגלים שבקצה השני גרוע יותר – על השמעת אריק ברמן במקום כזה יתאים יותר עונש מוות.
מקימים את האוהל באמצע השקט בין שני המפגעים, מכינים ושואבים בן רגע לקיבה סיר של 400 גרם פסטה וכשהשמש שוקעת ומעלימה איתה את מראה הנוף, מתחפרים בשקי השינה.
לילה טוב.

בתמונה שמלמעלה כבר מתחיל הבוקר. דרך ארוכה מצפה לנו בחזרה לעיר. יום אביבי ויפה בחוץ.

ומתיש, מתיש לאללה. אבל בינתיים אנחנו עוד מלאי מרץ, השמש זורחת, והנוף מחייך אלינו.

ושוב אנו נכנסים אל היער. אור השמש מתעמעם דרך עלוות העצים. הנוף כבר לא פתוח, אלא נחבא – ולפעמים מציץ לרגע מבעד לחור הצצה מזדמן בגג הצמחיה.

קול פכפוך מסתורי נשמע מדי פעם. פה ושם אנחנו מתפתים לעקוב אחרי צליליו ומגיעים בדרך-לא-דרך תוך טיפוסים וחיפושים אל מפלי מים קטנים החבויים בפנים היער.

חלקו האחרון – והארוך מדי – של המסלול הוא צעידה אינסופית ביער משעמם (אפילו מכדי להנציח בתמונה) על דרך עפר לרכבי שטח. זו מכוסה בוץ טובעני, שיש לדלג עליו במלאכת מחשבת של תכנון מהלכים בין גזעי עץ מרקיבים ואבנים חלקלקלות, מנוקדות בגללי סוסים. זה תמיד נגמר ברגל אחת לפחות ששוקעת פנימה. בשלב הזה התחלנו לפנטז ולשיר שירי הלל לנקודת הסיום שעליה שמענו, הלובשת צורת שער ירוק. מהייאוש אני מתחילה לזמזם לעצמי וריאציה על שיר ישן: "הו, השער הירוק, הירוק. מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות, יש מקום. והוא נקרא השער הירוק".

כן, התמונה שלעיל היא מחלק יותר סימפטי של היער.

לפתע, אחרי שעות ספורות שנראו כמו הנצח כולו, נצפה לפתע באופק עב"מ מוזר מעל הצמרות – פנס! מעולם לא שמח אדם כלשהו כל כך למראה עמוד תאורה. כמעט פרצנו בריקוד. מכאן הרגליים הפכו קלות יותר בריצתם לסוף (ועל כן גם נטו למעוד יותר לתוך שלוליות הבוץ), שם ציפה השער הירוק ואחריו, במפתיע, גם רכב חולף שהתנדב להשיבנו לעיר.

כמה כיף לשוב לציוויליזציה. אתה פתאום כה שמח לפגוש את מנעמיה אליהם התגעגעת עמוק בלב בעת שיטוטיך במרחבים הפראיים: המקלחת, הסופרמרקט, המקרר, החימום, קורת הגג, המיטה – כל אלו שאתה לוקח כמובן מאליו בחיי היום-יום הכה רבים שלך, שבהם אתה מתגעגע לפגישה מחודשת עם אותם מרחבים רחוקים.

פוסטים נוספים בנושא דומה:
ארץ-אש-אין-מדורה – פוסט מצולם מארץ האש, הצ'ופצ'יק של דרום אמריקה