לאחר השריפה האיומה בכרמל ציטטו בכל מקום את שירו המפורסם של יהורם טהרלב, "ההר הירוק תמיד". אך ההר היה יפה פי כמה בעונות האביב והחורף (זוכרים? השנים שבהן העונה הזו נמשכה יותר מיומיים?), אז התמלאו נופיו בנקודות ובכתמים של פריחה יפהפייה בכל צבעי הקשת.
בשנה שעברה קפצתי לאזור שלוש פעמים כדי לצלם. איכשהו, בכל אחת מהפעמים פספסתי בשבוע את פריחתו של הצמח שרציתי לצלם, ובאופן אירוני, הגשם שכל כך בושש לבוא השנה שטף אותי אז בכל פעם. מילא, אמרתי, נשוב בשנה הבאה.

תמונות מאחד הטיולים הללו פורסמו כאן לפני כחצי שנה. הנה עוד כמה תמונות מביקוריי במקום בשנה החולפת, כמזכרת עצובה מהצבעים הנפלאים שהפכו לאפר שחור.


הפרחים של התגית סטנדרטיים, אבל כל כך כיף לצלם את הפירות!

סייפן בולט בצבעו הוורוד על רקע הצמחייה הירוקה של אזור רקית

לפי שעה, סחלב הגליל הוא הסחלב האהוב עלי. נתקלתי בו לראשונה לפני שנה בטיול בכרמל, כשבאופן מפתיע הצלחתי להבחין בו מבעד מסך של גשם כבד, בנסיעה של 60 קמ"ש, נאחז בראש סלע. לא היה קל לצלם אותו ברוח ובגשם הסוחף, עם מצלמה ביד אחת ומטרייה בשנייה וניסיון כושל להיאחז איכשהו בסלע הנטוי תוך כדי.

נכון שהוא נראה כמו מגדל של אנשים קטנים עם מעין קסדה או אהיל ענק על ראשיהם?

בהפוגות בין הגשמים, גמל שלמה נהנה מהשמש על תורמוס כחול

אחרי הגשם: טיפות יפהפיות, שנראות כמו ג'ולות מזכוכית טהורה, מעטרות את הפרחים

הפריחה הזעירה של העכנאי מכוסה ברסיסי טיפות הגשם

מבט קרוב-קרוב על תלתן נהדר בצורת כוכב

כשאור השמש מפציע מבין העננים בדיוק בזווית התאורה הנכונה על הפרחים

היאח למאקרו, שנותן כבוד לפרחים הזעירים שבקושי שמים לב ליופיים

את שוכני היער הקטנים אף אחד לא סופר. רוב המטיילים כלל לא מבחינים בהם. בשעת שריפה הם קטנים מכדי להימלט מהאזור במהירות, ואחריה לא נותר זכר לחיים העשירים הזעירים שהתנהלו בין העלים.

ואלו שהיו להם כנפיים להימלט, לאיזה פרח הם ישובו בחזרה?

פעילות רוחשת במזנון הצהריים

סחלבים בוהקים באדום על רקע הצמחייה הירוקה

הצפייה בדיווחים מהשריפה לפני שלושה שבועות היתה קשה. מלאה בצער, בעצב, בזעם. על אובדן חיי בני אדם, על מי שאיבדו את ביתם וכל רכושם, הנופים שנשרפו, בעלי החיים שלא הצליחו להימלט, על הזכרונות הרבים מפיקניקים משפחתיים בילדות, או מכוס לימונדה ביתית ותה זוטה לבנה ששתינו עם מטיילים נוספים בביקורנו האחרון, לא נותנים לטיפות הגשם הנופלות עלינו להפריע לנו ליהנות מהמשקה המחמם ומהשיחה הנעימה.

כן, לטבע יש יכולת שיקום מדהימה, אבל היא איטית. יצא לי לבקר באזורי אסון כמו סנט הלנס וילוסטון במרחק של 17 ו-9 שנים בהתאמה, ולראות איך הטבע מצליח כנגד הכל לשוב ולהתחדש, אך דרכו למה שהיה היא עוד רבה וארוכה. גם בעבור עשרות שנים כשהנוף מבריא, הוא אינו אותו הדבר, אלא מעט אחר, לטוב ולרע.
לטבע יש סבלנות והרבה אורך נשימה. הבעיה היא שלאדם יש הרבה פחות מאלו. לפעמים היער והצמחייה לא מצליחים להדביק את התקדמותו המהירה של האדם, שרואה מולו שטח ריק ופנוי, ומתחיל לכרסם בו לטובת כבישים, שכונות, תעשייה, אתר השלכת פסולת ושטחים בנויים. האם בעוד עשרים, שלושים שנה, עדיין נזכור בלבנו את הנוף שאבד וניתן לטבע הזדמנות לבנות מחדש את שהרסנו?

עצוב ומרגיז להסתכל בתמונות ולחשוב באיזו מהירות והזנחה נפשעת כל היופי הזה נעלם.

צלליתו של השושן הצחור ביום גשם אפור. השושן הוא פרח נדיר, אחד המפורסמים בכרמל, שמושך מדי שנה מטיילים לאזור פריחתו בנחל כלח, שעלה אף הוא בלהבות.

הודעה קצרה: אכן הבלוג ננטש מעט בחודש וחצי האחרונים, בשל עניינים לוגיסטיים, חוסר זמן משווע ובעיות בריאותיות. אפילו כתיבת פוסט ביקורת על אינדינגב נמרחה במשך שלושה שבועות פה ושם, שלאחריהם זנחתי את דף הטיוטה הכמעט גמור, כי האיחור כבר די גבל בחוסר רלוונטיות. מקווה בשבועות הקרובים לחזור לקצב עדכון יותר חי ונושם, כולל סיפורו המדהים של החוקר האנטארקטי האהוב עליי שהבטחתי בחלק האחרון של סדרת הכתבות על היבשת החורפית מכולן.
בינתיים, תום סופ"ש מוצלח לכם.