אפילו עז


ההר אינו ירוק תמיד (פוסט מצולם)
יום יום שבת, 25 דצמבר 2010, 14:22
5 תגובות

לאחר השריפה האיומה בכרמל ציטטו בכל מקום את שירו המפורסם של יהורם טהרלב, "ההר הירוק תמיד". אך ההר היה יפה פי כמה בעונות האביב והחורף (זוכרים? השנים שבהן העונה הזו נמשכה יותר מיומיים?), אז התמלאו נופיו בנקודות ובכתמים של פריחה יפהפייה בכל צבעי הקשת.
בשנה שעברה קפצתי לאזור שלוש פעמים כדי לצלם. איכשהו, בכל אחת מהפעמים פספסתי בשבוע את פריחתו של הצמח שרציתי לצלם, ובאופן אירוני, הגשם שכל כך בושש לבוא השנה שטף אותי אז בכל פעם. מילא, אמרתי, נשוב בשנה הבאה.

b-flwr-lotm_9270.jpg

b-flwr-olsh_0417.jpg

תמונות מאחד הטיולים הללו פורסמו כאן לפני כחצי שנה. הנה עוד כמה תמונות מביקוריי במקום בשנה החולפת, כמזכרת עצובה מהצבעים הנפלאים שהפכו לאפר שחור.

b-flwr-tgit_0406.jpg
הפרחים של התגית סטנדרטיים, אבל כל כך כיף לצלם את הפירות!
b-flwr_9406.jpg
סייפן בולט בצבעו הוורוד על רקע הצמחייה הירוקה של אזור רקית
b-flwr_8768.jpg
לפי שעה, סחלב הגליל הוא הסחלב האהוב עלי. נתקלתי בו לראשונה לפני שנה בטיול בכרמל, כשבאופן מפתיע הצלחתי להבחין בו מבעד מסך של גשם כבד, בנסיעה של 60 קמ"ש, נאחז בראש סלע. לא היה קל לצלם אותו ברוח ובגשם הסוחף, עם מצלמה ביד אחת ומטרייה בשנייה וניסיון כושל להיאחז איכשהו בסלע הנטוי תוך כדי.
b-flwr_8734.jpg
נכון שהוא נראה כמו מגדל של אנשים קטנים עם מעין קסדה או אהיל ענק על ראשיהם?
b-flwr_8694-1.jpg
בהפוגות בין הגשמים, גמל שלמה נהנה מהשמש על תורמוס כחול
b-flwr_8717-1.jpg
אחרי הגשם: טיפות יפהפיות, שנראות כמו ג'ולות מזכוכית טהורה, מעטרות את הפרחים
b-flwr10_8690.jpg
הפריחה הזעירה של העכנאי מכוסה ברסיסי טיפות הגשם
b-flwr_8722.jpg
מבט קרוב-קרוב על תלתן נהדר בצורת כוכב
b-flwr_9334.jpg
כשאור השמש מפציע מבין העננים בדיוק בזווית התאורה הנכונה על הפרחים
b-flwr_8712.jpg
היאח למאקרו, שנותן כבוד לפרחים הזעירים שבקושי שמים לב ליופיים
b-flwr-zrzr_0480.jpg
את שוכני היער הקטנים אף אחד לא סופר. רוב המטיילים כלל לא מבחינים בהם. בשעת שריפה הם קטנים מכדי להימלט מהאזור במהירות, ואחריה לא נותר זכר לחיים העשירים הזעירים שהתנהלו בין העלים.
b-flwr-btfly_9310.jpg
ואלו שהיו להם כנפיים להימלט, לאיזה פרח הם ישובו בחזרה?
b-flwr_9339.jpg
פעילות רוחשת במזנון הצהריים
b-flwr-orch_9391.jpg
סחלבים בוהקים באדום על רקע הצמחייה הירוקה

הצפייה בדיווחים מהשריפה לפני שלושה שבועות היתה קשה. מלאה בצער, בעצב, בזעם. על אובדן חיי בני אדם, על מי שאיבדו את ביתם וכל רכושם, הנופים שנשרפו, בעלי החיים שלא הצליחו להימלט, על הזכרונות הרבים מפיקניקים משפחתיים בילדות, או מכוס לימונדה ביתית ותה זוטה לבנה ששתינו עם מטיילים נוספים בביקורנו האחרון, לא נותנים לטיפות הגשם הנופלות עלינו להפריע לנו ליהנות מהמשקה המחמם ומהשיחה הנעימה.

כן, לטבע יש יכולת שיקום מדהימה, אבל היא איטית. יצא לי לבקר באזורי אסון כמו סנט הלנס וילוסטון במרחק של 17 ו-9 שנים בהתאמה, ולראות איך הטבע מצליח כנגד הכל לשוב ולהתחדש, אך דרכו למה שהיה היא עוד רבה וארוכה. גם בעבור עשרות שנים כשהנוף מבריא, הוא אינו אותו הדבר, אלא מעט אחר, לטוב ולרע.
לטבע יש סבלנות והרבה אורך נשימה. הבעיה היא שלאדם יש הרבה פחות מאלו. לפעמים היער והצמחייה לא מצליחים להדביק את התקדמותו המהירה של האדם, שרואה מולו שטח ריק ופנוי, ומתחיל לכרסם בו לטובת כבישים, שכונות, תעשייה, אתר השלכת פסולת ושטחים בנויים. האם בעוד עשרים, שלושים שנה, עדיין נזכור בלבנו את הנוף שאבד וניתן לטבע הזדמנות לבנות מחדש את שהרסנו?

b-crml_0498.jpg

עצוב ומרגיז להסתכל בתמונות ולחשוב באיזו מהירות והזנחה נפשעת כל היופי הזה נעלם.

b-flwr_0435-1.jpg
צלליתו של השושן הצחור ביום גשם אפור. השושן הוא פרח נדיר, אחד המפורסמים בכרמל, שמושך מדי שנה מטיילים לאזור פריחתו בנחל כלח, שעלה אף הוא בלהבות.


הודעה קצרה: אכן הבלוג ננטש מעט בחודש וחצי האחרונים, בשל עניינים לוגיסטיים, חוסר זמן משווע ובעיות בריאותיות. אפילו כתיבת פוסט ביקורת על אינדינגב נמרחה במשך שלושה שבועות פה ושם, שלאחריהם זנחתי את דף הטיוטה הכמעט גמור, כי האיחור כבר די גבל בחוסר רלוונטיות. מקווה בשבועות הקרובים לחזור לקצב עדכון יותר חי ונושם, כולל סיפורו המדהים של החוקר האנטארקטי האהוב עליי שהבטחתי בחלק האחרון של סדרת הכתבות על היבשת החורפית מכולן.
בינתיים, תום סופ"ש מוצלח לכם.


 5 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

זה פוסט ממש עצוב. עדיין לא הגעתי לאזור מאז השריפה, ואני בכלל לא מצליחה לעכל את זה שנוף הילדות האהוב הזה כבר לא קיים.

תגובה מאת ‏תמר ‏12.25.10 @ 15:30

התצלומים פשוט נהדרים, בנהדרות מעציבה כזו של הפורטרט האחרון של מישהו שמת.
גדלתי בוואדיות ובגבעות של הכרמל, בין כל הצמחים האלה. כשהייתי ילדה הם היו מפוזרים בכל מקום בשפע, כן, גם השושנים הצחורים. בשנים האחרונות כבר פחות.
ועדיין, הלב פשוט דואב על האובדן. של חיי אדם, של הטבע, של פיסת זיכרונות ילדות.

תגובה מאת ‏זו ש ‏12.25.10 @ 23:32

וואוו. לא יאומן. הפריחה הזו מנוגדת לחלוטין לעוצמת האסון. צילומים מצויינים.
מומלץ אצלי בפנאי
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/71-11-2011.html

אסתי כ.

תגובה מאת ‏מומלצי הבלוגוספירה ‏01.01.11 @ 12:30

כמה יפים הצילומים!

תגובה מאת ‏עמי בב ‏01.01.11 @ 16:38

מקסים, יפיפה ומרגש.
אני מוסיף קישור לבלוג צילומי טבע מרגש
http://gershonharel1.blogspot.com/

תגובה מאת ‏יהונתן (ועדת תרבות) ‏01.03.11 @ 20:52



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)