רונן בן טל ואור כשדים בהופעה. בארבי תל אביב, 5/8/2009.

אחד השירים החדשים בהופעה של להקת אור כשדים נשמע לי מוכר. שש וחצי שנים אחורה. 2003. איציק ואני נוסעים לפגוש את שי להב (מופע הארנבות של ד"ר קספר) באולפני DB. ברדיו מבזקי חדשות. חשש למלחמה נוספת בעירק. ברחובות תל אביב משוטטים הולכי רגל עם אקססורי חדש-ישן: תיק צד בצורת קופסת קרטון באדיבות פיקוד העורף. האולפנים נמצאים לא רחוק מהבארבי, אזור תעשייתי של מבנים מכוערים. הכל חשוך ושומם. אבל מאחורי הדלת של DB יש אוצר. אנחנו בוהים בפליאה בכל אלבומי הזהב והפלטינה על הקירות, מתים לפלח לנו עותק של הויניל הצבוע זהב על מכירת 20 אלף עותקים מ"סיפורים מהקופסא". מוזיקה מתנגנת ברקע, הקול מוכר. מאחורי זכוכית עבה עומד הבוס ואיש ז'אן קונפליקט, רונן בן טל, מקליט שיר חדש. אחר כך הוא יספר שהוא עובד על אלבום, אחרי יותר מעשור של שתיקה. הוא משתעשע ברעיון של הוצאה מחודשת של אור כשדים ואלבום הסולו הקודם שלו, "תיקיות", לכבוד המאורע. אנחנו מאוד התרגשנו, אבל כלום לא קרה. השנים חלפו, ולמעט אותו שיר בלילה ההוא בן טל שמר על דממת אלחוט.

עד עכשיו. 5 באוגוסט 2009. בבארבי יש תנועה ערה של קהל, אפילו שרק עשר בערב. כנראה שהקהל מימי הפינגווין לא מכיר את המושג המעצבן "שעת פתיחת הדלתות". אוספים את הכרטיסים, מעבירים את כרטיס האשראי ולוקחים עותק מהמארז המשולש: פעמיים רונן בן טל, חדש וישן, ואחד אור כשדים. תיכף הם על הבמה.

יותר מ-18 שנה אחורה. ינואר 1991. עוד כמה ימים יפוג האולטימטום שנתנה ארה"ב לעירק ותתחיל מלחמת המפרץ. הלהקה – שנקראה על שם עיר הולדתו של אברהם אבינו, שמשערים שהיא שכנה אי שם מדרום לבגדד באותה ארץ שמככבת בסיפור הזה לא אחת – נכנסת להקליט את האלבום "אחד על אחד". זה לא היה פשוט. דודי לוי מספר שהיות ו"אורכּה" היתה להקת הופעות מובהקת, היתה תחושה שבמעבר לסרט ההקלטה החומרים איבדו אנרגיה. הניסיון לנגן ביחד לייב באולפן, עם אוזניות על הראש, לא עבד. בסוף שיחזרה הלהקה את במת ההופעות אחד לאחד עד המוניטור והמגבר האחרונים בבית ציוני אמריקה, והופיעה שם במשך שלושה ימים, אך ללא קהל, וכך הוקלט האלבום.

ואכן, אור כשדים מודל 2009 מדגימה יפה את דבריו של לוי: עיבודי השירים דומים מאוד לאלבום, מאוד בסיסיים, גיטרה-בס-תופים, אבל בלייב, במיוחד עם האנרגיות שמוחזרות על ידי הקהל שנוכח הפעם, המוזיקה נטענת בעוצמה כפולה ומכופלת. כך צריך לשמוע את השירים של אור כשדים – בהופעה חיה. הם נשמעו כל כך מצוין ביחד, שקשה לתפוס שמדובר בלהקה שאינה פעילה כבר 17 שנה. בדיוק כמו בעבר, כשזנחו את עיסוקיהם הנפרדים מדי חודשיים-שלושה לטובת הופעה אחת בשביל הכיף בנגינה יחד, גם הפעם נדמה שהם באו קודם כל בשביל ליהנות, לעצמם. הקול של בן טל לא הצטרד עם השנים, דודי נראה שמח לחזור להרעיש על הגיטרה החשמלית באופן נפלא כמו בגיל עשרים. גם הקהל היה מורכב מלא מעט חבר'ה שבגילאי העשרה או העשרים פלוס צפו בבן טל מופיע במועדון הפינגווין. אבל הלהקה לא נפלה למלכודת החגיגה או הנוסטלגיה ונשארה נאמנה להתנהלותה הבימתית בעבר: פשוטה אך כוחנית, בלי דברי קישור מיותרים, שיר רודף שיר, הופעה קצרה (כשעה ועשרה) אבל מרוכזת מאוד. המילים הבודדות שנאמרו מעבר לשירים היו לפני שנוגן צליל אחד, באזכור מרגש וראוי לחבר הלהקה הנפקד, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שלו הוקדשה ההופעה.

ניר מנצור

עובד אפרת. תמונה תחתונה: דודי לוי

באזכורים בתקשורת כינו אותם "סופר גרופ": עובד אפרת מהקליק, ז'אן ז'אק מהפליטים, דודי מנוער שוליים ובן טל מז'אן קונפליקט וכרומוזום 2. אבל למרות שבהופעה הם הרכב מהודק, ההצגה היא בעצם של איש אחד – רונן בן טל, שכתב כמעט את כל החומרים, שהלהקה קמה למעשה דרך מפגש באולפן כשחבריה הגיעו לנגן בקטעים מאלבום הסולו שלו. יש בו איזו כריזמה שמתעוררת כשהוא עולה על הבמה. התנועה שלו נדמית יותר כהליכה עצבנית בתנועות כוחניות, והיא הולמת את המוזיקה, שנשמעת כפסקול מנוכר ללובשי השחור המכונסים בעצמם וצעידתם מהירה, עם זעם שנמצא תמיד מתחת לפני השטח הקרירים. בגיל 51 בן טל נראה קול על הבמה כפי שהיה בגיל עשרים פלוס, רושם שלא מתעמעם לרגע אפילו כשהוא מבצע שירים על רגל אחת (באופן מילולי). וההתרגשות באוויר. זהו זה, אני יכולה ללכת הביתה עכשיו, אני אומרת לעצמי כשמגיעה הצעקה "הלילות קשים ממני ואני אותם מזמין" בשיר הכי יפה שלו ("בתוככי נפשי", כמובן). אין שום סיכוי שאעשה זאת. תיכף יגיע "עוגיה" המקסים שלא ציפיתי לשמוע (היות והוא היחיד באלבום שלא הוקלט לייב, כי אף אחד מהטייקים לא נשמע טוב כמו הסקיצה הראשונית בטייפ שמונה ערוצים), ו"בגובה הדשא" המצוין ששכחתי ממנו ועובד פי אלף יותר טוב בהופעה חיה. היחיד שהיה חסר לי הוא "כולם רוצים".

על רגל אחת

יש לקוות שההופעה הנהדרת הזו לא היתה אפיזודה חולפת, ושבן טל לא מתכוון לשתוק שוב עד סוף העשור הבא. ובעיקר, שאחרי ההוצאה המחודשת והמשמחת של "אחד מול אחד" ו"תיקיות" אולי בן טל יגאל עוד תקליט שנעלם מהמדפים ובכך נידון לשכחה שלא בצדק: ז'אן קונפליקט. כי כשעלתה אור כשדים להדרן שני ולא מתוכנן, לאחר שהקהל סירב לעזוב למרות הדיסק שהתנגן ברקע, לרגע קטן אחד הבעתי משאלה שכנגד כל הסיכויים יהיה זה "One day I smile". כצפוי, זה לא קרה, ובשנייה שהתחיל שיר נוסף של אור כשדים גם לא היתה שום סיבה להתאכזב מכך. סוף טוב לערב משובח.