שימו לב: ביום חמישי, 28/2/2008, אתר stage6 מוריד את השאלטר. מהרו להוריד/לצפות בתוכניות של "י. שוורץ" המומלצות כאן לפני נעילת השערים!

הי, תראו, יש שם לינקים בצד ימין! למקרה שפספסתם – מאחר וגם אני לרוב לא טורחת להעיף מבט לצדי בלוגים כאלו ואחרים – באותה עמודת צד שבדרך כלל מלאה באינפורמציה לא מעניינת אודות הכותב ולינקים לכל בלוג על פני הפלנטה, החלטתי לרכז כל מיני קישורים מתחלפים שנתקלתי בהם בשיטוטיי ברשת. רובם אודות מוזיקה ישראלית כרשום לעיל, אבל לא רק. הפוסט הזה מוקדש לכמה לינקים טלוויזיוניים (ומוזיקליים בחלקם) שהעמודה היתה צרה מלהכיל את מילותיי אודותיהם.

תמונה מתוך החוברת המיתולוגית "הטלוויזיה ואתה" שהוציא משרד התקשורת ב-1971

היום, בעידן שבו תוכניות של טדי הפקות נמרחות לכדי ספיישלים מטמטמי שכל ונטולי תוכן ממשי בני שלוש שעות, קשה לדמיין שפעם היתה בערוץ 2 יצירתיות חתרנית כלשהי. בטח ובטח כזו שהגיעה מ'טלעד', הזכיינית ששמה הפך לשם נרדף להתעללות בסדרות רכש. אך עם פתיחת השידורים ב-1993 עלתה פינה קטנה וקצרת ימים שכל מטרתה המוצהרת היתה להציג את לוח השידורים של ערבי שני וחמישי, אך מהר מאוד הקצינה והפכה לפנינה אמיתית ומטורפת עם מחוות וקריצות לבוב דילן, סטנלי קובריק והביטלס ואזהרות מפני היום בו ינקמו הקרפיונים על מאות שנים של גפילטע. אם בתחילת דרכה ביקשו מאיתנו בנימוס לצפות ברפי רשף, אזי תוך שבועות ספורים הוצג בה ערוץ 2 כדיקטטורה טוטליטרית בה בה משקיף האח הגדול אל בתי האזרחים ומנהל מלחמת חורמה במורדים שהעזו להפנות לו את גבם בזמן התוכנית של אילנה דיין. מרתק לצפות בפרק השיא, המצור על שמואל פוטש, ממרחק השנים. 14 שנה אחרי אומנם ערוץ 2 אינו מפציץ בתי אזרחים, אך אם לשפוט על פי הפרומואים הבומבסטיים הארוכים לעתים יותר מהתוכניות עצמן והקלות בה התקשורת מצייתת לסלוגני ה"כל המדינה עוצרת את נשמתה", אי אפשר שלא לחוש געגוע לעריץ המשוגע והמגלומני שגילם שלמה בראבא. ברונו, עדיין נומרו אונו – פינות נבחרות ברצף. יאיר רווה, אחד מכותבי הפינה, מספר ומגיב.

"ערב טוב. רציתי לפנות אליכם הערב בנושא כאוב, נושא שפוחדים לדבר עליו בקול בזמן האחרון. אנחנו חייבים לאזור אומץ לקרוא לילד בשמו. כיום מסתובבים בינינו אנשים שהם שפויים שלא באשמתם. חלקם נולדו שפויים, חלקם נעשו שפויים במהלך חייהם. אנשים כמוני וכמוך, שיצאו לגמרי מדעתם, חייבים לנסות לעזור לאנשים האומללים הללו להתגבר על שפיותם. אפשר סתם להתחיל בדברים פשוטים, לגלגל עיניים לאחור, לעשות בלבלבללבלבלבלבלב, אפשר לצבוע חצי גוף לירוק חצי גוף לאדום, אפשר לשתות כוסית וודקה, והכי טוב – לעשות עוד ילד. כמו שאמר הפילוסוף היווני: בושג'ינה חג'ידקוס פלטפוס: האנשים הלא נכונים מתרבים"

אל ברונו ברשת הגעתי דרך הבלוג של פרנק זעתר, שבחר להתמקד בסדרה מוקדמת יותר של בראבא: י. שוורץ ומלחמתו בחיים, ששודרה בערוץ הראשון וממנה לקוח המונולוג שלעיל. זוהי עוד פיסת פסיכוזות ביזארית של בראבא המופלא, שלא ברור איך עברה את משוכת המבוגרים המשגיחים ברוממה. שלושה פרקים משונים בנושאים שונים, כולל הופעות אורח של מוני מושונוב שמשמש כמעין הקול הדובר של הצופים, שלא מבינים למה בראבא לא מצחיק ומה זה העיסוק המדכא הזה עכשיו בחרדות והשגרה של גבר בן ארבעים. הפרק הראשון הוא הפחות מוצלח, השני משתפר והשלישי גאוני. הוא עוסק בחרדה ומתקיים בסיוט בדמות סניף סוריאליסטי של מס ההכנסה, עם הודעות סתומות בכריזה ("אל תגיד לא לאהבה: התנדב לנקות את מדרגות קופת חולים!"), דנה ברגר ובלאגן מנגנים בחדר ההמתנה ומשחק מוטרף של עמנואל הלפרין כפי שמעולם לא ראיתם אותו.
(ובכלל, יש מטעמים בתיקיה של פרנק ב-stage6, ואם אתם כבר באתר חפשו את "Blink", אחד הפרקים המקסימים ביותר בארבעים שנות "דוקטור הו")

נעבור לימינו אנו: שביתת התסריטאים בהוליווד, הנמשכת מזה מספר חודשים, הפקירה את המסך שלנו בידי תוכניות ריאליטי מטומטמות. עם זאת, נתגלה יתרון אחד ענק למחסור הכואב בשורות כתובות: קונאן אובריין. אחרי תקופה של ירידה כפויה מהמסך הוחלט להשיב את התוכנית בחזרה, על אף היעדרם של התסריטאים. מצויד בזקן לאות הזדהות עם השובתים, מצא עצמו קונאן עם יותר מדי זמן אוויר פנוי שהוקדש בעבר למונולוג ולמערכונים. שיטותיו היצירתיות למריחת זמן הם הדבר הכי מצחיק כרגע בטלוויזיה האמריקאית. אחרי שניסה לעכב את התהליך שבו הוא קורא למרואיין וזה מתיישב על הספה על ידי הצבת מבוך עכברים ענק בדרך מחדר ההלבשה לבמה, החליט להגשים חלום: לגלוש באומגה מעל ראשי הצופים. אחר כך פנה לצופים להציע רעיונות כיצד לשפר את חוויית האומגה, ואז הגיע רגע הקאלט המופלא – כך נשנה את ההיסטוריה האמריקאית בגלישה באומגה.

"ספורט זה מסוכן, זה לא בריא. עובדה שיש רפואת ספורט. שמעת פעם על 'רפואת טלוויזיה'?"

לו נולדתי עשר שנים קודם וכגבר, אין ספק שהייתי כעת בפאנל של הנרגנים – סדרת תעודה ב-yes דוקו על פי התוכנית הבריטית "Grumpy old men". זוכרים מהו החלק השלישי של הבלוג הזה? בדיוק, תלונות כלליות על החיים. חבורה של גברים בני ארבעים פלוס – גידי גוב, רון קופמן, דן תורן, יאיר ניצני, ד"ר יריב בן אליעזר, ד"ר דוד גורביץ', אבנר ברנהיימר, אבי כהן, דורון רוזנבלום ועוד – יושבים שלושים דקות מול מצלמה ומקטרים על כל נושא שבעולם: עמלות שורה, ברית מילה, נשים, ילדים, הורים, בירוקרטיה, שדרוגי סלולרי, חגי ישראל, למה לעזאזל מכריחים אותם לאכול קינואה וכמה ההמנון הלאומי שלנו מדכא ("לנצח בכדורגל אחרי התקווה זה כמו לעשות ספורט אחרי אכילת צ'ולנט"). לנו קוראים "פולניות", לגברים – "נרגנים". גם אני רוצה להיות נרגנת. הפרקים זמינים לצפייה באתר של וואלה yes, עם הנחייה מצוינת של שי אביבי. הפייבוריט שלי הוא הפרק הראשון המזפזפ בין טלוויזיה, סלבס, טכנולוגיה ואובדן הפרטיות בעידן הסלולרי. כל משפט שני נשמע כאילו יצא לי מהפה, וכמעט על הכל הנהנתי בהסכמה.
"יש לי מחשב כף יד ויש בו GPS. אבל זה לא באמת באמת עובד. זה לא שאתה מתקתק כתובת ב-GPS והוא אומר לך: 'על הכיפאק, אני בדרך'. זה מה שאני רוצה לשמוע… שלא יגיד לי 'גלה לוויינים'. אני לא יודע איך לגלות לוויינים"
(אגב, המקור הבריטי משודר במקביל ב-yes דוקו תחת השם "מקטרים בעמידה", אבל עם כל הכבוד לשנינות האנגלית, יש משהו מוכר וחמים בקיטורים על קנסות החנייה בתל אביב)

בהתחלה, סדרת האלבומים הגדולים במוסיקה 24 די אכזבה אותי. אני אמורה להיות הקהל השבוי של ערוץ 24. כמעט כל המוזיקה שאני צורכת היא ישראלית, ניהלתי פורום שעוסק במוזיקה ישראלית, ויש כמה אמנים שכאשר הם רואים אותי בקהל ממרום עמדתם על הבמה הם ממלמלים: "זו שוב היא?" ועם זאת, אני כמעט לעולם לא צופה בו. יותר מדי רצועות קליפים נטולות תוכן עם קו מוזיקלי גלגלצי מדי עבורי או ללא שום קו מנחה, וגם התוכן הקיים סובל מתסמונת “אקזיט“ – מכוון נמוך מדי, מאאאאגניב באופן מתאמץ, ומורכב לא אחת מכמויות בלתי נשלטות של SMS. וזה עוד בלי שהגענו להפסקות הפרסומות הארוכות כשיר של שלמה ארצי בגרסת הופעה, ויצירות נוסח “ילדות רעות“ שכל קשר בינם למוזיקה ישראלית הוא כמו הקשר בין מוש בן ארי לשוקי זיקרי. והנה, הכל עבד לטובת ערוץ המוזיקה בפרק הפותח של הסדרה: נושא מעניין וחומר גלם מצוין בדמות שיחה מלבבת מאוד עם יהודית רביץ, ומפגשים מצולמים בינה לבין אנשים נוספים שהיו מעורבים בתהליך העבודה של "באה מאהבה". כל מה שהיה צריך הוא לקחת את הסרט, ללחוץ פליי ולהקרין.
אלא שאז, באמצע שיחה מרתקת בין רביץ לרוטבליט אודות שיר הנושא, פורץ זוג קשיש אל המרקע: "אני זוכר שראיתי אותה בפעם הראשונה, היא היתה בת 13". מי? יודית? לא, את אשתו. כאן מתחיל מונולוג ארוך על חיי הנישואים של השניים, במהלכו בדקתי פעמיים שמא הערוץ התחלף בטעות. כל התוכנית היתה שזורה בקטעי קישור תלושים ומתארכים, על תהליך האיפור המפרך של דראג קווין כלשהי, רומן בין סטודנטית למרצה בשנות השבעים ומה לא. פספוס אדיר.
חזרתי אל הפרק האחרון בסדרה, שעסק באחד האלבומים הישראליים האהובים עלי – "סיפורים מהקופסא" של פורטיס וסחרוף – ומה אומר, בסוף הם למדו לעשות את זה כמו שצריך. שעה מקסימה של שיחה מלבבת ומצחיקה בין שני האמנים הנפלאים הללו, כולל ביצועים חיים בליווי גיל סמטנה ויובל שפריר. יופי של דבר.
כל הפרקים נגישים לצפייה באתר הערוץ. לכו על זה.

ואפרופו, אם טרם ראיתם את הקטע הנהדר של פורטיס מתארח אצל לונדון וקירשנבאום לרגל חגיגות השלושים ל'פלונטר', לחצו כאן מיד.

בחודשים האחרונים ערוץ 1 מאוורר בלילות תוכניות ישנות של "עוד להיט", "להיט בראש" ושאר ספיישלים מוזיקליים שצברו יותר מדי אבק בארכיון המוזנח. כתוצאה מכך מתמלא יוטיוב מדי שבוע ביבול חדש של קליפים נוסטלגיים מכל הסוגים – להיטים קלאסיים, גרסאות הופעה (שיר מופלא, אבל אין כמו גרסת האולפן עם הגיטרה של קלפטר), תסרוקות מחרידות, שירי קאלט (נכון ששושי נראה כאילו ארנון צדוק בלע את אבי ביטר? ושזמר השנה 76' נראה כאן כמו בולבול אקבולבול? כמה מהקוראים כאן זקנים מספיק כמוני כדי לדעת מי זה בולבול אקבולבול?), הבי-סיידס של הלהקות הצבאיות ועוד ועוד. מעניין יהיה לנסות את השיר בלינק האחרון אם אי פעם אחזור לניו זילנד. הניסיון הקודם שלי שם לקדם תפיסת טרמפים בשירה עם "We wish you a merry christmas" כולל כובעי סנטה קלאוס תואמים לא זכה לתנובה רבה, אבל לפחות קיבלנו תשואות סוערות מאנשי קרקס נודד שעברו בקרונותיהם מנגד. תאמינו לי, הלינקים שיש בפסקה הזו הם אפילו לא קצה הקרחון, ואפשר לשקוע שעות בדפדוף בין החומרים המדהימים הללו. למשל הפנינה המרטיטה הזו, של ביצוע קטוע אומנם אבל מרגש של אריק איינשטיין לאחד משיריו האהובים עליי ביותר. איזה קול מצמרר, איזו נוכחות, איזה שברון לב שלעולם לא אוכל לשבת מולו ולשמוע אותו שר לייב.

בחרתי להתעכב על קליפ אחד כי הוא שעשע אותי כשנתקלתי בו בזפזופ בין ערוצים בשלוש בבוקר. זהו אומנם שיר זניח של צביקה פיק בקליפ אולפני בנאלי של נגינת בצורת מול מצלמה, אבל יש בו כל כך הרבה פרטים טיפשיים קטנים שקשה להחליט ממה לצחוק קודם – מצעדי הריקוד, מהאפקטים הפירוטכניים, מהגיטריסט הצעיר פוליקר שמתפקע מצחוק מאחור, ממשקפי השמש שמופיעות לפתע משום מקום, ובעיקר מעובד הבמה של רוממה לבוש הצהוב שמתחזק תוך כדי את מכונת העשן ואף פעם לא מספיק להתכופף מספיק נמוך בזמן כדי לא להיקלט בעדשת המצלמה… קבלו את השתקפות, מתוך "עוד להיט".

עוד מאותה חוברת: תקלות, זיהוי וטיפול. מה לעשות כשפסים אנכיים מכסים את חיים יבין

ולסיום, מסתבר שתשדירי השירות של פעם היו ארוכים משזכרתי. הנה שתיים מהקלאסיקות של האייטיז – הגשש החיוור מפרסמים את קריסטל, וזיפ, אותו משקה לכל המשפחה העשוי אורניום מועשר. איפה זה ואיפה ההתפתחויות הטכנולוגיות של היום.

צפייה נעימה.