האם שמעתם על פרויקט 'שורה בציבור' של הבלוג 'עונג שבת'? בפרויקט החביב הזה, שהחל לפני שנים מספר, התבקשו הגולשים לבחור שורה חביבה עליהם משיר לועזי או עברי, לרשום אותה על פתק קטן ולהדביק אי שם במרחב הציבורי – ברחוב, באוניברסיטה, על ספסל בשדירה, לוח מודעות עירוני וכו' – ולתעד בצילום. מעין יצירת אי קטן ומפתיע של מוזיקה בלב המציאות המלאה ברעש לבן, כזה שיהיה כיף להיתקל בו לגמרי במקרה. הנה ההסבר של גיאחה על הפרויקט, והנה כל השורות שניתלו במסגרתו.

כשהגעתי לאנטארקטיקה החלטתי להפתיע את גיאחה ולצלם עבורו את השורה בציבור הכי מרוחקת ונידחת על פני כדור הארץ (הנה היא כאן). היו מי שצחקו שכדי לתלות פוסט-איט במקום יותר רחוק מזה אצטרך לטוס לחלל. שטויות. המעבורות משייטות בגובה של כמה עשרות, מקסימום מאות, קילומטרים מכדור הארץ. זה כמו לנסוע לבאר שבע, רק במאונך. ואין שם ולו פינגווין אחד לרפואה כדי להצדיק את המאמץ. ועל כן, אחרי שהגענו לקצה של העולם בו אנו חיים, חשבנו שיהיה זה הולם אם נגיע בדיוק אל האמצע שלו.

אי הפסחא מכונה על ידי תושביו "טבור העולם". יש בזה משהו. מדובר בחתיכת אדמה בגודל של פחות מ-180 קילומטר רבוע שנעוצה במרכז בטן הכלום הגדול והכחול של האוקיינוס השקט בבידוד מוחלט. הטיסה הקרובה חוצה 3,700 קילומטר כדי לנחות במסלול הטיסה היחיד של הפופיק של כדור הארץ, שהתפרסם בזכות פסלי ענק של ראשי אבן מסתוריים שמנקדים את נופיו הגעשיים-ירוקים. הצטיידנו בכמה שורות עבריות, ויצאנו לדרך.
המשך…

כן, הבלוג הוזנח לאחרונה כמו מנה צמחונית במסעדה ארגנטינאית. אוטוטו אשוב לארץ עם המון סיפורים, תמונות ופוסטים מהצד השני של העולם, ויש גם לא מעט לומר על האלבומים החדשים והמעולים של יאפים עם ג'יפים ופורטיס. בינתיים, דרישת שלום מצולמת קצרה אצל השכן, היישר מאנטארקטיקה הרחוקה. נתראה בקרוב!

אני נוטשת את הבלוג לטובת המרחבים, אבל לא לגמרי.

עצרו הכל, שירו ברחובות, עלו על בריגדות: הלא ייאמן קרה.
לא, אני עדיין לא מעכלת שבעוד כמה שעות אתחיל בדרכי הארוכה בת שלוש טיסות לעבר סוף העולם. לזה אאמין לכשאגיע. אותו דבר פלאי, מפתיע, מהמם חושים, בלתי נתפס הוא שבשעות האחרונות שלי בישראל הגעתי סוף סוף למאה העשרים ואחת.
ובמילים אחרות: אחרי שנים של שוטטות עם ווקמן, אני מורידה כעת מוזיקה לנגן נייד.

במסעות הראשונים לא לקחתי עמי מוזיקה. התכוונתי לקנות ווקמן כשנסעתי לטיול התרמילאים הראשון, אי שם ב-1997, אבל משום מה זה לא קרה. רק שנתיים אחר כך, חברה מגיעה לבקר אותי בבנגקוק עם קסטה של החדש של סחרוף, 'נגיעות'. השעה ארבע בבוקר ואני מחזיקה את הקסטה מול עיניי ומנסה לגרום לה לנגן בכוח המחשבה. שמונה וחצי. מעירה את הבחורה האומללה כדי ללכת לקנות ווקמן. חיקוי מעפן של פנסוניק בצבע ירקרק.

האמת היא שמוזיקה לא באמת תלויה בנגן. האבורג'ינים מאמינים שהעולם נוצר כשהאבות הקדמוניים הלכו בדרכים ושרו, ועד היום אפשר לשמוע את שיריהם אם יודעים להקשיב היטב. "בדרכי הולכים איתי שירים וניגונים", שרה יהודית רביץ, ואכן כשאתה נוסע ברחבי העולם שירים מגיעים אליך, מתחברים לסיטואציה ולמקום, ולנצח תיזכר בהם כשתעלה במחשבתך את אותם מקומות רחוקים. כמו "אבשלום", למשל. מצב רוח רע, הולכת על קצה כביש שנגמר רק בעוד מאה קילומטר ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, כשלפתע עוצרת מכונית עם פנים מחייכות ששואלות איך מגיעים לאיירס רוק. פרה מצוירת על גבי עטיפת שוקולד במושב האחורי מפתה אותי להיכנס, והכל נראה פתאום הרבה יותר אופטימי כשהנוסעים לוחצים שוב על כפתור הווליום וקולו של אריק איינשטיין נשמע: "למה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?".

יש שירים שאתה מביא איתך למסע בווקמן, דיסקמן, mp3. יש כאלו שפוגשים אותך שם, מנגנים מרדיו חולף, מהופעה חיה שנקלעת לתוכה. יש כאלו שצרובים לך במוח ופשוט קמים לחיים כאילו מישהו הניח מחט פטיפון בלתי נראית בדיוק בדקה הנכונה.

שלום, אני נוסעת. בתקופה הקרובה לא אוכל לעדכן את הבלוג, כנראה. בטרם עזבתי היה לי רעיון מבריק לכתוב סדרת פוסטים שתתפרסם בשעת היעדרי בדיוק על זה – כמה שירים שפגשתי בדרכיי במסעי הקודם, לפני חמש שנים, לטנזניה ואוגנדה. לצערי לא הספקתי לסיים את הכתיבה כך שהכנתי רק שני פוסטים מסכנים ואפילו נטולי תמונות, אבל כשאשוב תזכו במלאי חדש של סיפורים. הפעם את הווקמן עם שלושת הקסטות מחליף נגן מלא בכל טוב. איך זה ישפיע על הגיוון המוזיקלי? אלו שירים שלא נכנסו אליו אפגוש בדרך? נכון שעם המזל שיש לי בשבוע האחרון ישדדו ממני את הנגן בערך עשרים דקות אחרי הגעתי לדרום אמריקה?

להתראות. תשמרו על עצמכם בצד הזה של כדור הארץ.

פוסט זה פורסם במקור בפורום טלוויזיה בנענע, בראשון לינואר 2005.

היה לי שבוע רע, נורא אפילו, ולמרות שהסופ"ש נפתח בערב ממש מוצלח עם המוזיקה של איזבו בצוותא, נראה שהוא אף מתדרדר עוד יותר. המחשבות על היכן הייתי היום לפני שנה בודאי לא מועילות.

Best New Years’ Ever!
זו היתה הכותרת של המייל ששלחתי בתפוצת נאט"ו כשחזרתי לציביליזציה, עד כמה שאפשר לכנות כך את אותו אינטרנט קפה רעוע בעיר האפרורית ארושה, טנזניה, בו אתה מחכה לתורך אחרי נערה עטויית חרוזים בלבוש המסורתי של שבט המסאי. זו היתה הפתיחה הכי טובה שיכולתי לאחל לה לשנת 2004, וזה קרה לגמרי במקרה. ביום האחרון של שנת 2003 הלכתי לישון בידיעה שמחר בבוקר אגשים חלום. ולא סתם חלום – חלום ילדות, כזה שמקנן בי כבר מגיל 3 או 4, וכמה אנשים כבר מצליחים לעשות זאת? כשאנו ילדים החלומות שלנו נוטים להיות בלתי מציאותיים (אמונה שלמה בהבטחת ה"בגיל 21" של בזוקה), תמימים (להיות כבאי, קאובוי, האחים ואן-אריק) ובכלל כאלו שתוך שנים ספורות כשנגדל ונחכים הם יתפוגגו לטובת חלומות אטרקטיביים יותר, גם אם לא תמיד ריאליים יותר – זכייה בפייס, חופשה חינם בקאריביים, שטלעד יתחילו את "הבית הלבן" בזמן.
אבל החלום שלי המשיך לחיות, לא נעלם, לא נשכח. אני רציתי להיות דייויד, ולו לשעה אחת, והצלחתי.
המשך…

יש תופעות טבע כה יפות ושובות לב, שאגדות ואמונות נרקמות סביבן. קשתות למשל, או הזוהר הצפוני. אלא שבשביל לחזות בקשת צריך לחכות לאותם ימים מעטים בלא-ממש-חורף הישראלי שבהם הגשם והשמש מתלכדים. בשביל הזוהר הצפוני צריך לנסוע הרחק לחורף החשוך והקפוא באזורים הצפוניים של העולם. טל, לעומת זאת, הוא תופעה הרבה יותר שכיחה ונגישה עבורנו – אבל כמה פעמים יוצא לכם בפועל לוותר על המיטה החמה בשעת הזריחה כדי לצאת ולטייל בשדה עמוס טיפות עם עדשת מאקרו, ופתאום לגלות איך רטיבות ולחות הופכות ליופי צרוף?

המשך…

פקק תנועה נוסח ניו זילנד

אחרי המזל הרע שדבק בי במשך שלושה חודשים מתישים ואומללים באוסטרליה, הרגשתי שניו זילנד תהיה התיקון של המסע שלי. כבר בהגעתי אליה נראה שהכל הולך להיות אחרת: הטיסה היתה נעימה וחלקה, מצאתי במהירות הסעה נוחה למרכז אוקלנד, באוטובוס שחלף על פנינו היה נהג חייכן בחליפה עם עניבה ושיער בצבע ירוק זוהר שנופף לנו לשלום. מזג האוויר האיר פניו. האכסניה שבחרתי היתה העלובה ברחוב, אבל לא היה אכפת לי. החדר היה שרוי במין לאות כשל אחרי קימה משנת צהריים, עם קיר ארונות מפורמייקה חומה מכוערת שאף אחת מדלתותיו לא נפתחה אבל גם לא עוררה מלכתחילה רצון לנסות לאכסן מאחוריה את חפציך. רק מגירה אחת היתה ניתנת לשימוש ובה נחה קופסת סיגריות קאמל בת כעשור. קראו למקום "קיווי הילטון", וחשבתי שבעליו כנראה ניחנים באירוניה או בחוסר מודעות עצמית משווע. כל זה לא העכיר את רוחי. האנשים בחדר היו ידידותיים ומשעשעים, כולם דיברו על קניית מכוניות ויציאה זריזה למרחבים. עד הערב למדתי ושלטתי ברזי השיטהד, אותו משחק קלפים שהאגדה מספרת כי הומצא כשתרמילאים מורעבים חיכו במשך שעה וחצי מרגע ההזמנה ועד בוא ארוחת הערב בהרי נפאל. זה לא נכון. אף ארוחת ערב נפאלית לא תוגש כל כך מהר לשולחן. הרגשתי שדברים משתנים לחיוב. אבל אז עברו עליי עוד ארבעה ימים בקווין סטריט.

קווין סטריט היה הרחוב הראשי של אוקלנד ואכסניות רבות הצטופפו בצדיו. האטרקציה הגדולה לאורכו היתה בורגר קינג בצדו המערבי. כשהתעייפת מהישיבה בו, יכולת לעבור לבורגר קינג בצד המזרחי, ממש ממול. הצומת בין שני הבורגר קינגים היתה ידועה בכך שכל הרמזורים הירוקים להולכי רגל מכל צדיה היו נדלקים בו זמנית, ואז יכולת לעבור במעברי החצייה לא רק מצד לצד אלא גם באלכסון. כשסיימת להתפעל מכך, אחרי שלושים שניות בערך, יכולת לגוון את שגרת יומך וללכת לפיצה האט. איפה שלא היית, תמיד התעסקת בשני דברים: תכנון היציאה מהעיר אל רחבי ניו זילנד או הצורך למהר לטיסה שלך ליעד הבא. שלושה ימים חלפו. לא מצאתי פרטנרים למסע או אופציות תחבורה מוצלחות, והעיר החלה להשרות עליי דכדוך, שמא המזל האוסטרלי רדף אחריי עד לכאן. אני לא זוכרת באיזו תואנה הזמנתי את עצמי לשולחן ארוחת הבוקר של כמה תרמילאים לא מוכרים. ביניהם היה ג'. הוא היה באותו מצב, ושנינו החלטנו שאנו זקוקים לחופשה מקווין סטריט. אחרי שיחה בת רבע שעה קבענו להיפגש למחרת ולצאת בטרמפים לביי אוף איילנדס. לא היה לנו מושג מה יש בביי אוף איילנדס. ידענו שזה אתר תיירות פופולרי שנמצא בנורת'לנד, חבל הארץ הצפוני ביותר במדינה שהשתרע מצפון לאוקלנד. חיפשנו שם אקראי של מקום קרוב שנוכל להגיע אליו תוך ארבע שעות בטרמפים ולחזור יומיים אחר כך. בסופו של דבר טיילנו במשך כשבוע, עברנו שלל הרפתקאות שונות ומשונות, ביקרנו במקומות מקסימים שלא קראנו עליהם באף מדריך, התאהבתי בדרך הטיול בטרמפים ובאנשי ניו זילנד שאתה פוגש באמצעותה, ובכל השבוע הזה מעולם לא הגענו לביי אוף איילנדס. למסע היתה נטייה לבחור יעדים מפתיעים בעצמו, היינו רק צריכים להשתמש במילות הקסם: "אתם מגיעים לביי אוף איילנדס?" ומיד היינו בדרכנו למקום אחר לחלוטין. אבל סיפורנו הפעם עוסק באותו רכב מסחרי לבן ישן, מלוכלך בקש וקליעי רובה.
המשך…

כל ארוחות החג המשפחתיות דומות זו לזו, ונבדלות ברמת ההתשה בעיקר במידת הפקקים בדרך חזרה. אבל לפעמים מתגנב לו חג אחד קצת אחר.

ראש השנה 1998.
איירלי ביץ', אוסטרליה.

החבר'ה קראו לו Reef'os. היה זה כפר נופש קטן וצבעוני בחוף המזרחי של אוסטרליה, שהאמין שיוכל לגרוף רווחים עצומים ממכירת חבילות שיט ושיעורי צלילה לתרמילאים, שינהרו אליו בזכות היצע חדרים במחירים אפסיים של 10-8 דולרים אוסטרלים פלוס מזנון חופשי חינמי לארוחת בוקר. כצפוי, המקום בהנהלתו דאז אכן פשט רגל עד מהרה. בקצה קצהו של הכפר ניצב מבנה קופסתי מאורך וחסר חן שכמו ננטש שם בדרך למכולת האשפה כדי לשמש כמגורי המשרתים או פינת חי. בו חיו כל אותם עלובי החיים שלא יכלו לעמוד אפילו בדרישות הסף הכלכליות הנמוכות ביותר של הריפוס, תמורת 5 דולרים אוסטרלים אומללים (כ-12 שקל דאז). וגם אני. קראנו לו "הברונקס של ריפוס", על שם השכונה הניו-יורקרית הידועה לשמצה. הוא היה מחולק לשמונה חדרים, ובכל אחד מהם ארבע מיטות, חוץ מהחדר האחרון בו נגמר הגבס המיועד למחיצה והבנאים לא טרחו להשלימה מעולם. היה זה חדר מספר 5.

חדר 5 הפך למיתולוגיה בכפר. נראה שכל מי שאיתרע מזלו לבלות בו לילה, נגזר עליו לבלות נצח נצחים במקום (שזה, במונחי הריפוס, שבועיים ומעלה) בלי כוחות נפשיים לעזוב. שמונת דיירי חדר 5 פשוט סירבו להמשיך במסעם. הם בילו את ימיהם בין רביצה בחצר האחורית של הכפר לצד צפרדעים ואופוסומים לבין רביצה אינסופית בפאב הריפוס לצד קנקנים עצומים של בירה, ותמיד תכננו כיצד לעקוף את חוק הברזל של המקום שאינו מאפשר להישאר בכפר יותר משבעה ימים. הם נשארו כל כך הרבה זמן עד שנהיו חלק מושרש מהנוף המקומי, ולעיתים ביושבם לארוחת הבוקר נקראו בטעות על ידי מנהל המשמרת לחזור לעבודה במטבח. סביבם התגבשה קהילה קטנה ומשפחתית של תרמילאים מכל קצוות העולם, לרובם נטייה אומנותית כזו או אחרת, ומדי אחה"צ נפרשו שמיכות צבעוניות על הדשא מאחור, אחד כתב שירה, שני ניגן, שלישי שייף פסל עץ, אני ציירתי. אלו היו ביתי ומשפחתי באותה תקופה.

מורשת יהודית אינה הצד החזק שלי. סביר להניח כי לא הייתי מבחינה בתאריך לולא בערב קודם, בעוד חדר 5 רבץ בשולחנו הקבוע עמוס הבירות בפאב הקבוע, ניגש לשולחן תרמילאי ישראלי, קצת מתנדנד, הרים כוס בירה אל על ובירך אותנו בשנה טובה. "אני שמח לראות שיש מישהו שיכור ממני", אמר ג'ון במבט חצי-מזוגג-בדרך-להפוך-למזוגג-לגמרי. "הוא קצת מקדים את זמנו, לא? עכשיו ספטמבר".
– לא, אני לא מתכוון ל-1999. מחר מתחילה השנה היהודית.
– יש לכם שנה משלכם?
הסברתי לו. עד מהרה התפתחה שיחה ערה ורווית אלכוהול על חגים ומועדים, כאשר לפתע התרומם טאקי ובקולו הרם הכריז: "מחר אנחנו חוגגים את ראש השנה של ישראל!". טאקי היה שותפי לחדר. איש גבוה וחסון, בעל קול עמוק ורך אך מכובד ומעורר יראה, וחזות פראית ארוכת שיער שחור כפחם שגרמה לו להיראות כשריד נכחד של שבט אינדיאני קדום, על אף היותו בן למהגרים יווניים בקנדה. הוא היה הצ'יף הבלתי מעורער של הברונקס. ההצהרה התקבלה במחיאות כפיים סוערות והרמת שניים-שלושה מאגים של בירה. רעיון לא רע, הרהרתי. יהיה נחמד לשתף את משפחתי הקטנה בקצת מסורת ישראלית לפני שאפרד מהם ואמשיך צפונה.
המשך…

"שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא"
(דאגלס אדאמס)

מעולם לא הבנתי מדוע אנשים מחבבים שדות תעופה. נשגבת מבינתי הרומנטיזציה סביב אותם תחנות מרכזיות דמויות קניונים לאוטובוסים מעופפים, עם דוכן של אלאיטליה במקום קסטרו. מבחינתי, שדה תעופה אינו יותר מעוד הליך בירוקרטי הכרחי אך מעייף בדרך למחוז חפצך. שווה ערך להליכה לקופת חולים כדי להסדיר את הביטוח הרפואי לחו"ל, ותו לא. הלא לאהוב שדות תעופה זה כמו שחובב הופעות רוק יהלל את חוויית התור לקופת הכרטיסים. שער כניסה, זה הכל. העלייה לרגל לדיוטי פרי? – כולה עוד מרכז קניות מוכה תאורת ניאונים מדכאת, אלא שבניגוד לקניון הסמוך לביתך שבו אתה עוד עלול להתפתות לאיזו עוגת מוס שוקולד משמחת, כאן המחירים בדולרים (או חמור מזה, באירו) ועל כיסך רובצת תעוקת ה-1,500 דולר שהשקעת בכרטיס הטיסה שלך.

אם כך, מדוע אנשים מסוגו של מאיר אריאל מצהירים על אהבתם הנצחית לטרמינל? מהסיבה הפשוטה: הם לא נוסעים לשום מקום. הם לא זקוקים לתור המתארך מול בקרת הדרכונים, הם לא עשו חניית ביניים של שש שעות באדיס אבבה. הם רק צופים המביטים בעוברים והשבים ומנסים לתפוס איזו פיסת הרגשת חוץ לארץ שנושבת מהמדבקות שעל ידיות המזוודות, בעודם נוסכים דמיונות ורגשות לפניהם של הטסים, שבעצם היו שמחים להחליף את כל התהליך המייגע בשנייה אחת של "בים מי אפ, סקוטי".

ביום חמישי הייתי אחד מאותם צופים במתרחש. עבר יותר מדי זמן מאז טיסתי האחרונה, לעזאזל, וכך יצא שמעולם לא פקדתי את הטרמינל החדש. נדמה שמי שתכנן אותו היה חובב מבוכים. יותר מכל הוא הזכיר לי את הפיסקה הפותחת את "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש" מאת דאגלס אדאמס (והמוצלחת ביותר מתוכו):

שום שפה עלי-אדמות לא הפיקה מעולם את הביטוי 'יפה כמו נמל תעופה', ובלי ספק אין זו מקריות גרידא.
נמלי תעופה הם מכוערים. חלקם מכוערים מאוד. אחדים מהם מגיעים למדרגת כיעור שאי אפשר להשיגה בלי מאמץ מיוחד. הכיעור הזה נובע מכך שנמלי תעופה מלאים אנשים עייפים, אנשים נרגזים – משום שגילו זה עתה כי מטענם האישי הגיע למורמנסק (היוצא מן הכלל לכלל הברזל הזה נמצא במורמנסק) – והאדריכלים ניסו, רובם ככולם, לשקף זאת בתוכניותיהם.
הם ביקשו להדגיש את מוטיבי העייפות והרוגזה בקווי מתאר אכזריים ובצבעים מורטי עצבים, ניסו להקל עד כמה שאפשר על ניתוק הנוסע מעל מטענו ומעל יקיריו, שאפו לבלבל את הנוסע בחצים המכוונים אותו אל החלונות, אל דוכני עניבות מרוחקים או אל מקומה הנוכחי של הדובה הקטנה בשמי הלילה; כמידת יכולתם, השתדלו האדריכלים לחשוף את הצנרת, בתואנה שהיא פונקציונלית – ולהסתיר את מקומם של שערי העלייה למטוסים, מן הסתם במחשבה שאין הם פונקציונלים כל עיקר.

גם בנתב"ג 2000 הפונקציונליות נפקדת. היא כנראה איבדה את דרכה לטרמינל כשניסתה להבין איך לעזאזל מגיעים מהחנייה ל… ובכן, כל מקום אחר. באולם מקבלי הפנים של הטיסות הנוחתות לא היה ספסל אחד שממוקם מול הדלתות מהן יוצאים הנוסעים. היחיד שיכול היה להבחין ממקום מושבו בנוחתים היה פסל מכוער של בן גוריון שדמה מעט לפרצופו של רונלד מקדונלד. אומרים שמטרת התקרות הגבוהות בכנסיות היא להבהיר את אפסיותו של האדם בפני האל. לא ברור מה המניע מאחוריהן בנתב"ג. עמודי ענק תומכים בהן (ומסתירים בדיוק את אותה דלת מבין השתיים שממנה יצאו הורייך השבים ארצה), ואם תביטו מעלה – דבר שאף אחד מהאנשים השפופים בטרמינל בשלוש וחצי בבוקר לא עושה – תיווכחו שהן זכו לעיטור משעשע בדמות עשרות בלוני הליום בכל הצבעים והצורות שהשתחררו מידי מקבלי פנים עייפים ואיש אינו יכול לטפס כדי להורידם. דגים, לבבות, באגס באני, כלבים צוהלים ודורה משייטים להם בהילוך איטי על התקרה, מחייכים כשמחים לאיד כמי שמצאו את מקום הישיבה היחיד שממנו אפשר להשקיף כהלכה על התנועה.

שדה התעופה הבינלאומי היחיד שחיבבתי שוכן באי זנזיבר שבאפריקה. הוא הזכיר לי מגרש חנייה ספק מקלט ספק מחסן בבית דירות בקרית ביאליק, עם "מכונת שיקוף" בדמות איש ששאל אותי לתכולת תרמילי הנעול. "בגדים, בעיקר", עניתי. התשובה ריצתה אותו והוא סימן עליו V בגיר לבן. הדיוטי פרי הכיל שולחן עץ אחד שעליו נערמו תבלינים וכמה סרונגים שנראו כעודפים מהקאו-סן בבנגקוק. הפקידה נעצה בי מבט מוזר כשביקשתי מקום ליד החלון. הבנתי את פשרו כשנחת המטוס הקטנצ'יק, ובו אך כסא אחד ליד כל חלון. החנייה בחוץ היתה קטנה מדי לבואינג. אפילו ברוורס.

הזכרתי כבר שאני שונאת טיסות? אם נחזור למשל ההופעה והקופה, טיסה היא כמו אותו אוטובוס אגד בו תיסע בדרך למועדון דרום תל אביבי. סביר להניח שמהר מאוד המזגן ישבוק חיים והנהג מכור לזהבי עצבני או גלגלצ. בטיסה אומנם אין חשש לטעם רדיופוני רע במערכת הכריזה, אך המזגן יקפיא אותך עד סף דלקת ראות, ויהיה פחות מקום לרגליים מבאגד ופחות שטח חלון מכדי שתוכל להטביע בנוף את דכאונך.
אותה טיסה מזנזיבר היתה הטובה ביותר בחיי. במקום עננים סטטיים בגובה עשרות אלפי רגל זכית לפיסות איים מצודדות הטובלות בים תכול. היא נמשכה רק דקות ספורות יותר מהזמן שבו הדיילת הסבירה על יציאות החירום. תוך פחות מרבע שעה היית ביעדך, שמח ורענן וללא שרירים עייפים מחוסר תזוזה.

ואז, כמובן, נדרשו לנו עוד 16 שעות נוספות של המתנות בטרמינלים משמימים, טיסות קישור מייגעות ושלושה שדות תעופה, עד הנחיתה בנתב"ג.

הרי פוסט מיותר בתכלית: עובדות חסרות ערך שלמדתי במהלך כתיבה על תיירות בשנים האחרונות – איזו מדינה מחרימה בעקשנות רמזורי תנועה? איזה אתר צלילה חייב את קיומו לבירוקרטיה מסואבת ומלחמת עולם? איפה בעולם נמצאת האנדרטה היחידה לזכרו של פרנק זאפה? באיזו מסעדה בטייוואן כדאי להימנע מגלידת שוקולד? ולמה לעזאזל האיש הזה מרכיב אקווריום על הראש?

הבננה הגדולה. הראשונה בשורה של יותר ממאה חפצי ענק המפוזרים ברחבי אוסטרליה

בגיל מסוים המוח האנושי מתחיל לתפקד כזה של קלי באנדי מ'נשואים פלוס' – תפוסת תאי הזיכרון הגיע לשיא תכולתה, ומכאן והלאה כל עובדה חדשה שנכנסת לראשכם מוחקת אחת אחרת שאוחסנה שם קודם. הבעיה החמורה היא שאיננו יכולים לשלוט על בחירת הזכרונות הנמחקים. עודף האינפורמציה סביבנו גורם לכך שיש יותר מדי עובדות מיותרות בתכלית שמקימות התנחלות במוחנו ומסרבות להתפנות. לו רק יכולנו לפנות מקום בלחיצה על "מחק" על כל התאים האפורים שמכילים את השם יהודה סעדו, שאפילו בלי לראות את התוכנית הארורה ההיא מתיישהו נחשפנו בעל כורחנו לביצוע המתעלל ב'שדות של אירוסים' מתוצרתו. יש יותר מדי מגרות במוח שאוצרות פריטים מיותרים שכאלו. אני, למשל, זוכרת בעל פה את שמות תחנות הכרמלית לפי הסדר. מעולם לא גרתי בחיפה, נסעתי בכרמלית פעם אחת בגיל 8, אבל אותו מידע חסר ערך מסרב לעזוב.

יש ידע כללי שיעזור לכם ביום מן הימים – להרשים בשיחה, לזכות בשעשועון טריוויה – אבל יש עובדות שאין שום טעם מיוחד בהחזקתן. אני כותבת אי אילו שנים מאמרים בתחום התיירות, ובמהלכן למדתי שלל עובדות שכאלו. כניסיון אחרון למצוא להן שימוש, אחלוק כמה מהן איתכם בפוסט זה. אולי לכם הן יביאו תועלת וקריאת הפסקאות הבאות תסלק ממוחכם שטויות כמו קיומה של גרסה ישראלית ל'הישרדות' למשל. או שסתם תתקעו איתן במגירה אחורית במוח. במקרה כזה, תדעו את מי להאשים. כלומר, עד שגם שמי ימחק לטובת מידע מיותר אחר.

משמעות חדשה להגדרה 'מסעדה מחורבנת': אחת המסעדות המפורסמות בטייפה, בירת טייוואן, נקראת בשם המעורר תיאבון Toilet Bowl. חכו, זה עוד מתדרדר. זוהי מסעדה נושאית, וכפי שאתם יכולים לדמיין, הנושא שלה ביזארי למדי. הסועדים ישובים על כסאות העשויים מאסלות בית שימוש, השולחנות הם כיורים או אמבטיות עם מכסה זכוכית, והמנות מוגשות בצלחות שנראות כמו אסלות מוקטנות או סירי לילה. אתם לא רוצים לדעת איך הם מגישים גלידת שוקולד, אבל אם אתם ממש מתעקשים, לחצו כאן. עד מהרה הפכה המסעדה המשונה לרשת מסעדות משגשגת, ובכל שיטוטיי ברשת לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה שבאמת הטרידה אותי: איך נראים השירותים שם? – עד שמצאתי את הווידאו.
לינק בונוס: מבחר שלטי נשים-גברים משירותים ברחבי העולם.

האנדרטה היחידה בעולם המוקדשת לזכרו של פרנק זאפה הוצבה ב-1995 בעיר וילנה, בירת ליטא, מכל המקומות שבעולם. מאז שוברים מדריכי תיירים את הראש בניסיון להבין למה דווקא זאפה ולמה בליטא. רגלו של המוזיקאי המנוח לא דרכה במדינה מעולם, ובמשפחתו לא נתגלה אף סב או דוד רחוק מליטא. יש לשער שזאפה היה מעריך את האירוניה בכך שפסלו עוצב על ידי אמן שהתמחה בהנצחת לנין וגיבורים סובייטים אחרים בתקופה הקומוניסטית, ושבטקס חניכת האנדרטה ניגנה תזמורת צבאית במדים, מיד אחרי הטקסט הלא בדיוק ממלכתי של 'בובי בראון'. טוב, אף אחד מהנגנים ממילא לא הבין אנגלית.
השכלה נוספת: עשרת האלבומים המומלצים של זאפה. לא ידוע האם הכותב ממוצא ליטאי.

באי מאוריציוס שבאפריקה יש אטרקציה תיירותית פופולרית במיוחד בשם Undersea Walks. חשבתם שמדובר בשם אחר לצלילת בלונים? לא. פשוטו כמשמעו – התיירים נדחסים לנעליים כבדות מעופרת וצונחים לקרקעית הים, עליה הם מטיילים ברגל לשיטוט קצר. נתעלם משאלתכם הראשונה ("למה?!") ונעבור לשנייה: איך הם נושמים? ובכן, בעזרת אביזר מוזר שנראה כמו טלוויזיה ישנה או צנצנת אקווריום, אליו מוזרם חמצן במשאבות סולריות. התוצאה מזכירה סצנות מהספר המפורסם של ז'ול ורן, אבל עם ביקיני. אם יש אביזר שאף אדם לא יכול להיראות מכובד בו, זהו זה. בשנים האחרונות הפטנט הביזארי התפשט לאיים נוספים כמו ברמודה, נסאו ואפילו קרוב אלינו, לקפריסין, למקרה שבא לכם לנסות.
המשך…

הידיעה הזו שעשעה אותי השבוע: בחור בשם תומס קונסטאם התוודה כי המציא חלקים נרחבים ממדריכי המטיילים שכתב עבור לונלי פלאנט, ולפרקים העתיק חומרים ממקורות אחרים. את הזמן שחסך על בדיקת אתרים ובתי מלון העביר בסחר בסמים וקבלת טובות הנאה. במקרה אחד אף התעצל לנסוע לקולומביה, עליה נשכר לכתוב – "כתבתי את הספר כשהייתי בסן פרנסיסקו. באותו זמן יצאתי עם בחורה שעבדה כמתמחה בקונסוליה הקולומביאנית, והיא עזרה לי".
המשך…