פינגווינים, קרחוני ענק, פילי ים, עיירות רפאים נשכחות, אלבטרוסים עם אייליינר, סערות בלב האוקיינוס, סיפורים הירואים היסטוריים על חוקרי ארצות עזי-לב, מחלת ים איומה, סיפורים והרבה תמונות נפלאות מהדרום הרחוק. הכל בפנים. סדרת כתבות על ובהשראת המסע שערכתי לפני שנה לתחתית כדור הארץ, אל אנטארקטיקה, ג'ורג'יה הדרומית ואיי פוקלנד (אל דאגה, הפוסטים הרגילים על מוזיקה, תלונות וכל השאר ימשיכו להתפרסם במקביל).
זה קרה לפני שנה בדיוק. בשעות אחר הצהריים של ה-9 בפברואר 2009 גררנו את תרמילנו לנמל העיר הארגנטינאית אושוואיה שבקצה דרום אמריקה ועלינו לסיפונה של "פרופסור מולצ'נוב" – ספינה רוסית קטנה (50 נוסעים, 27 אנשי צוות). בערב הורם העוגן והתחיל המסע ליעד הכי מרוחק ונידח שחלמתי עליו: אנטארקטיקה.
הרצון לנסוע לאנטארקטיקה ניצת בי ב-1997, בעקבות צפייה בסדרת התעודה "החיים במקפיא" בעריכתו של גיבור הילדות שלי, סר דיויד אטנבורו. היא כל כך ריתקה אותי שמיד הפסקתי את חיפושי העבודה וכל עיסוקיי ופשוט ישבתי יום-יום מולה ובהיתי בהשתאות. אחד הרגעים שנחרטו בראשי יותר מכל היה כשהמצלמה התמקדה על פניו של אטנבורו בעודו נואם ארוכות במבטא בריטי צונן על אורחות חיי הפינגווינים. המצלמה החלה להתרחק וכמה פינגווינים נראו מהלכים ליד אטנבורו. היא המשיכה לסגת ועוד ועוד פינגווינים התגלו. כשעצרה, במבט על, התגלה שהוא עומד בלב מושבה מרהיבה של 30,000 פינגווינים. מיד ידעתי שאני חייבת להיות שם. גם אני רוצה לעמוד לצד 30,000 פינגווינים, או לפחות 5,000. האם הצלחתי במשימה? את זה תגלו בהמשך.
המסלול:
מתחילים להפליג מאושוואיה שבדרום אמריקה דרך תעלת ביגל. עצירה ראשונה באיי פוקלנד, מעוז בריטי קטן בלב ים, ובו המוני ציפורים ופינגווינים.
ממשיכים להפליג אל מעבר לזרם הים האנטארקטי שמקיף את כל היבשת הדרומית, אל היעד העיקרי של המסע: האי ג'ורג'יה הדרומית. יש מי שמחשיבים אותו כחלק מהיבשת ויש אחרים שלא. היות ואטנבורו התמקד בו באותה סדרה מופלאה והוא גם היה קרוב ללבו של חוקר הארצות המהולל ביותר בתולדות היבשת, ארנסט שקלטון המהולל (שגם אל הסיפור המדהים שלו נגיע), אתם יכולים לנחש באיזו דעה אני מחזיקה. מיקומה הצפוני יחסית של ג'ורג'יה הדרומית גורם לכך שיש בה יחסית יותר אדמה חשופה מקרח משאר היבשת ואקלים קצת פחות אכזרי, ולכן היא מצטיינת בריכוז בעלי חיים מסחרר ממש. וכמה אתרים מורבידיים למדי גם כן.
בחזרה ללב ים, דרך סופות הופכות קרביים, עד לים הקרח שבו צפים קרחונים שחלקם בגובה בית קומות או כפר קטן.
כדי להגיע הרחק אל פנים היבשת או אל חופיה המרוחקים צריך למשכן לפחות זוג כליות וכבד, ולכן נסתפק בביקור בחצי-האי האנטארקטי (הפנינסולה), שהוא הצ'ופצ'יק של היבשת, ואז ניאלץ לשוב בלב כבד חזרה לארגנטינה דרך אימת הספנים: מעבר דרייק.
בפעם הבאה, בפרק הראשון בסדרה: יוצאים לדרך! אנחנו נפרדים מארץ האש ויוצאים מאושוואיה אל הים הפתוח דרך נופי תעלת ביגל, מול ירח בצבע ורוד.
לכבוד יום אוסטרליה שנחגג ביום שלישי האחרון, "אפילו עז" מגישה לקט עובדות טריוויה על היבשת הדרומית: על התעלומה המסתורית ביותר בפוליטיקה האוסטרלית, על האדם שגנב את הכתר של בורגר קינג, על שיאן היונקים בכמות כרומוזומי מין, ואיך מטפחת אף אחת סידרה לג'יימס ברדלי אזרחות אוסטרלית לכל החיים. ראשית, הרי הפסקול המתבקש לקריאת הרשימה:
בפאתי שכונת לה רקולטה בבואנוס איירס שוכן האתר היפה ביותר בעיר. יש בו בתי שיש מפוארים, עטורים פסלי מלאכים, צריחים כנסייתיים-גותיים, שערים של פרזולי ברזל שנעשו ביד אומן, חלונות ויטראז' צבעוניים, פיתוחי ארט-דקו, עיצובי אר-נובו, גילופי אבן, תחריטי ברונזה ושדרה שלווה נטועה שתי שורות עצים. רק דבר אחד חסר: בכל הפאר הזה לא מתגורר ולו בן אדם חי ונושם אחד
אז מי מתגורר בשיכון יוקרתי זה, פרט לחתולים משוטטים? ובכן, כל שמנה וסולתה של ארגנטינה. אחרי מותם, זאת אומרת. ברוכים הבאים לבית הקברות רקולטה (Recoleta Cemetery). המשך…
…של כדור הארץ, זאת אומרת.
לשנה הבאה בגג העולם!
(מטפורית. אלא אם אזכה במפתיע בכמה אלפי יורו מיותרים לקפיצה לקוטב הצפוני)
1. זה לא איחור אופנתי. כולנו חובבי הופעות. התאריך של ערב ראש השנה הוא הלא רק "שעת פתיחת הדלתות".
2. ובשנה החדשה אפילו תזכו לראות את התמונות הנהדרות שצילמתי באנטארקטיקה יפת התואר, שטעימה מהן אתם רואים בפוסט זה. איזה כיף!
מבין כל התמונות הרבות שצילמתי במסעותיי בעולם, זו בראש הפוסט הזה – שקטע ממנה מככב באופן תדיר בחלק העליון של הבלוג כולו – היא מהאהובות עליי. בגלל חיבתי לצלליות, צבעי צעיף העננים והקומפוזיציה שהסתדרה מולי ברגע אחד כבמטה קסמים, וכי היא מזכירה לי שני שירים. כשאני מביטה בה אני מזמזמת באופן כמעט אינסטיקטיבי "אוטובוס עייף, נוסע לאט, כבשים עולות מתוך הוואדי, מבעד לחלון פתוח…". כשראיתי מבעד לאותו חלון פתוח את הכבשים הללו, מצב רוחי היה די דומה למנגינה של "ממשיך לנסוע": עייף וכבד, קצת מהורהר, מרגיש שהנופים מזדחלים מול עיניו ונעלמים לאט לאט לתוך חשיכה מבין הערביים לסוף השקיעה. כשקוראים את הטקסט של אהוד בנאי בנפרד מהלחן, התחושה שבו שונה לגמרי, הרבה יותר אופטימית, מין משא כבד שיורד מעליך ככל שאתה מתרחק מהעיר. אבל הלחן משדר אווירה הפוכה, בערך כמו המצב בו הייתי באותו ערב.
זה היה כמעט הסוף של 1998. ניו זילנד. לא נסעתי באוטובוס עייף אלא במכונית ישנה וחבוטה בצבע חום, שהיה בה ריח טחוב מחניק עם ארומה דקה ולא שייכת בעליל של לימון (כתוצאה מתאונה ביזארית שעברה, כשנפלה לנהר ואבקת כביסה בריח לימון שהיתה בה התפזרה על כל חלקה הפנימי). בניגוד לבנאי, השארתי מלפניי עיר מתכת, עד כמה שאפשר לכנות כך את כרייסטצ'רץ'. המסלול שלי בניו זילנד התקרב במהירות לסיומו והרגשתי עצב גדול מהמחשבה על פרידה מהמדינה המופלאה הזו שכבשה את לבי, וגם חוסר וודאות מטריד מה הלאה. היתה לי תחושה מטרידה של פספוס לא ברור, משהו שעליי לעשות ואינני יודעת מהו. למחרת אגלה במה מדובר, וזהו סיפור בפני עצמו, שקשור גם הוא לצילום יפה, של בקתה תלויה בין עננים. אבל זה יקרה רק מחר. בינתיים ישבנו, לוק החביב שנתן לי טרמפ ואני, ושתקנו, תוהים היכן לחנות ללינת לילה.
יש תמונות שקיימות באלבום של כולם. כל מטייל בניו זילנד יצלם את אותו פריים מושלם של השתקפות הרי האלפים הדרומיים במים של אגם מתיסון – יש תצפית מסודרת, צריך רק להגיע בשעה הנכונה וללחוץ על הכפתור. פריימים כמו בתמונה שלעיל הם סיפור אחר. הם חמקניים וחולפים בין רגע, וצריך למהר ולתפוס איתם בשנייה שהם מופיעים בזווית העין. זה מה שהופך אותם ליקרים יותר בעיניי.
וכך נסעתי באוטו הטחוב בריח לימון בעפעפים כבדים, ופתאום בזווית העין ראיתי אותה – שיירת כבשים, הצועדת על חוד התער של גבעה מרוחקת בשעת שקיעה. "עצור!!!!!", צרחתי לנהג, שבלם בבהלה. פתחתי את הדלת ורצתי במהירות, חוצה את הכביש, קופצת מעל גדר, מטפסת במעלה גבעה אחרת, מותחת במהירות את הפילם ומקליקה. חזרתי מתנשפת.
"מה קרה?", שאל לוק המזועזע. "כבשים", הצבעתי על הגבעה, שכעת השקיפה ממנה צללית כבש אחרונה ומיד נעלמה מאחוריה. הוא קימט את מצחו והביט בי בהפתעה. "mate, זו ניו זילנד. כל המדינה הזו היא כבשים!".
בניו זילנד יש פחות מארבעה וחצי מיליון תושבים, אבל כ-70 מיליון כבשים. תשע מהן מציצות בתמונה שלי, שאולי הערב שבה התחיל כמו הלחן של "מתחיל לנסוע" אבל בזכות המראה השליו והקסום הזה הסתיים כמו הטקסט של "מתחיל לנסוע". וכמו שסיפרתי לכם בתמונת המסע הקודמת, היופי נשאר, הרגעים הפחות טובים מתעמעמים. והתמונה הזו תמיד גורמת לי לחייך, כי יותר מכל היא מזכירה לי את השיר הכל כך קסום הזה:
כשאני לא מצליח להרדם
ומחשבות יוצאות ונכנסות,
אני יושב על המיטה שלי
וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות).
העדר עובר מעל לראשי
ונעלם מאחורי הגב
וכל כבש שעובר דומה בדיוק
לכבש שעבר פה לפניו.
כבש ראשון וכבש שני,
כבש שלישי ורביעי,
כדורים של צמר, כולם דומים,
עוברים כבש שמיני וכבש תשיעי…
אך כשמגיע הכבש הששה עשר,
אני יודע שהוא יעצור ויסתובב לי בחדר,
ואני מבין שהכבש הזה יישאר
ואין לו עניין להמשיך עם העדר.
אני לוחש לו:
"נו כבש? תזוז! תן פעם לספור את כולם!"
אבל הוא לא זז.
והכבש השישה עשר הוא בדרך כלל הכבש שאיתו אני נרדם.
פוסט מצולם, חלק שני: זוכרים את פוסט הפרפרים המצודדים משמורות האיגואסו שבשני צדי הגבול ברזיל-ארגנטינה? הם אומנם משכו אליהם את עיקר תשומת לבי ועדשת מצלמתי, אך לא היו חסרים להם מתחרים: ציפורים, חרקים נוספים, לטאות חמקניות והיצור המשונה ביותר שפגשנו בדרום אמריקה, שגופו זרד עץ, לסתו כשל חמור ועיניו עגולות וגדולות. וכמובן, ישנה גם אותה רצועה מהוללת בת 2.7 קילומטר הכוללת כ-275 מפלי מים, הצונחים בשאון מגובה ממוצע של שישים מטר. הפגנה מרשימה של כוחותיו של הטבע, שמולה אינך יכול שלא לחשוב בקנאה שלו רק יכולנו לחבר צינור לזרימה האדירה הזו לעשר דקות ולהזרים לכנרת, מצב משק המים הישראלי היה משתנה פלאים.
למעלה: לטאה בפארק; למטה: "גרון השטן", מהקטעים היפים ביותר של המפלים המשך…
הארגנטינאים אוהבים לצטט את אשת הנשיא אלינור רוזוולט, שבביקורה במפלי האיגואסו לא יכלה שלא להרהר באייקון האמריקאי המפורסם אל מול הנוף המרהיב שנשקף מולה: "ניאגרה המסכנה". אפשר להבין אותה. אי אפשר להישאר אדיש מול גודלם ויופיים של המפלים האדירים הללו. אבל בעוד אלפי התיירים נשענים על מעקה מרפסות התצפית כדי להנציח את שפע המים הבלתי נתפס, אני התעמקתי בצילום המעקה עצמו. או יותר נכון, בצילומם של אותם יצורים קטנים שעמדו עליו, וכל התיירים הממהרים חלפו על פניהם. נו, כל אחד והשגיונות שלו.
סיפורה העצוב של תרבות הראפאנוי באי הפסחא ריתק אותי במשך שנים ארוכות. דמיינתי את האי כמקום עגמומי, מעונן, עם נוף טרשי בגווני חום-צהוב, רדוף שברי זכרונות מעברו המפואר והנורא. כשסוף סוף נחתתי בפיסת היבשה הקטנה ציפתה לי הפתעה: גיליתי מקום מקסים, מצחיק וירוק, תושבים חייכניים, טרמפים שיכורים, שמי לילה מסחררים ביופיים, גלידה ביתית משובחת, אינספור סוסים – והכל בליווי צליליה של חמת החלילים הסקוטית הראשונה באי. עגום? רק כשנכנסים לסופרמרקט.
שעת בוקר מוקדמת. על מורדות הר הגעש רק אנחנו, סוסי פרא וראשי אבן עצומים
החלום שלי היה כמעט בהישג יד. בין לבינו רק ארבע וחצי שעות טיסה ושנת לילה טרופה על הספסלים הלא נוחים של שדה התעופה בסנטיאגו, בירת צ'ילה. החששות החלו להתגנב: קראתי כל כך הרבה על האי הקטן, ראיתי אינספור תמונות, היכרתי את שמם של כל האתרים. ידעתי בדיוק מה מצפה מעבר לגדה כשמגיע הרגע הנפלא והמפתיע הזה שבו אתה מציץ לראשונה לתוך הלוע היפהפה של הר הגעש ראנו קאו, המנוקד בירוק ובכחול. מה כבר נותר להפתיעני? האם הביקור יהיה רק התגשמות של התמונות המוכרות לכדי בשר ואבן?
פספסנו את רדיוהד. הם הופיעו בסנטיאגו לילה או שניים אחרי שטסנו ממנה מעל חצי מהאוקיינוס השקט ועצרנו אי שם באמצע, בחתיכת סלע שתושביו מכנים אותו 'הפופיק של העולם'. הרהרתי בצער ברדיוהד בעודי פוסעת על החוף המסולע בדרך לאחד מאותם פסלי ראשי אבן עתיקים ומסתוריים. רק לפני שעתיים נחתנו כאן, ומסתבר שהמסע הועיד לנו הופעה חלופית. לפתע נשמעו צלילים מוזרים, חסרי שייכות למקום ולשמש הטרופית מעל. היתכן? האם זו… חמת חלילים?! על במת אבן ("אהו") ניצב פסל מואי בגובה מטרים אחדים ובהה בחלקת הדשא הירוקה. מולו עמד בלייק, סטודנט אמריקאי שטס לכאן עם חלום משונה: להיות הראשון שינגן בחמת חלילים באי הפסחא. חמת חלילים היא כלי מוזר ומושמץ. יש שמדמים את צליליו ליבבות בלתי נסבלות של חתול מיוחם, ויש שיטענו שגם התיאור הזה הוא מחמאה. אבל דווקא כאן, למרות שסקוטלנד ואי הפסחא זרים זה לזה לחלוטין, הצלילים המשונים נשמעו טבעי כשהם נישאים ברוח של אחד המקומות המסתוריים בעולם, מתחת לאפו של ראש אבן געשי. יכולת לדמות אותם לרוחות מלחמות השבטים מן העבר, לקינת מלחים אבודים באוקיינוס האינסופי העוטף מסביב. לאט לאט נתקבצו עוברי אורח מקומיים אל הדשא, מביטים מופתעים בקונצרט המאולתר. אחד חילק בירות ונתן לי כובע להגנה מקרני השמש הצורבות, שני פתח בשיחה, שלישי הזמין את בלייק לנגן בבית הספר המקומי. ההזמנה הראשונה הזו תתגלגל הלאה ותסתיים בקונצרט פולינזי משעשע בשקיעה. נגיע אליו בהמשך. בינתיים, ברוכים הבאים לראפא נוי. המשך…
כששומעים את השם "ארץ האש" חושבים על הרי געש פולטי עשן, לבה כתומה ומבעבעת וסילוני קיטור מתפרצים מהאדמה. בארץ האש שבקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה אין אף אחד מאלו. זהו ארכיפלג של יערות ירוקים, הרים מושלגים, מזג אוויר קר ובתי עץ צבעוניים ומתוקים בעיר שטוענת לתואר "סוף העולם". פרדיננד מגלן, האירופאי הראשון שהגיע לאזור, ראה מספינתו את המדורות שהדליקו המקומיים כדי להתחמם בלילה הקר, וכך זכה המקום לשמו. כיום תמצאו את האש בוערת רק באסאדו של מסעדות הבשר המצוינות באושוואיה. בקיצור, ל"ג בעומר הוא סתם תירוץ לפוסט מצולם מטיירה דל פואגו המקסימה שבארגנטינה.
ציור קיר ומדרגות באחד הרחובות התלולים של אושוואיה. רק אלף קילומטר מאנטארקטיקה לקראת נחיתה. הצצה על ארץ האש מהמטוס
הנחיתה בארץ האש עוצרת נשימה. המטוס מנמיך אל תוך שמיכת העננים ובחורים שביניהם צצות פיסות של אגמים ופסגות הרי האנדים. סיבוב מעל האוקיינוס שמתפתל בתוך תעלת ביגל בין איים עטורי יער והרים, ובאופק כבר רואים את אושוואיה הציורית, שבתיה כמו צעצועים קטנים בשלל צבעים שנצמדים לחוף ואז הולכים ונעלמים אל תוך היער שבמורדות ההרים. כמעט נוגעים במים ופתאום צץ מאי שם מסלול נחיתה. ברוכים הבאים לארץ האש. המשך…
זהו סיפורו של אי קטן, בערך בגודלה של הכנרת, הנעוץ בבדידות מזהרת בלב מרחבי האוקיינוס השקט, רחוק מכל פיסת אדמה אחרת. הטיסה הקצרה ביותר לאי גומעת 3,700 קילומטר בדרכה, וכשמביטים החוצה אל הכחול האינסופי אי אפשר שלא לחשוב על האקראיות המדהימה שבה גילו המתיישבים הראשונים את האי, ולדמיין את הפתעתם העצומה למראה היבשה אחרי חודשים ארוכים בין גלי האוקיינוס הסוערים.
אך ההפתעה האמיתית היתה נחלתם של המגלים האירופאים הראשונים, ביומו הראשון של חג הפסחא, 1722. את פניהם בחוף הלא צפוי קיבלה שורת פסלים ענקיים, מוזרים וטורדי מנוחה. גבם אל הים, פניהם השחורות אל האי. בעיניהם מוות סתום וקר, מביטים חסרי אונים בתרבות שיצרה אותם ובלי משים לחצה במו ידיה על כפתור ההשמדה של סביבתה ושלה עצמה.
כך המיט המין האנושי באי הפסחא כליה אקולוגית על העולם היחיד שעמד לרשותו. נשמע מוכר?
תמונתו של אי הפסחא יכולה להופיע במילון תחת הערך "נידח". זהו אי וולקני קטן בן 163 קמ"ר בלב האוקיינוס השקט. צורתו משולשת, והר געש מתנשא בכל אחת מזוויותיו. נטוע על רקע הכחול האינסופי, 3,800 קילומטר מצ'ילה, המדינה שתחת חסותה הוא נמצא, וכ-4,000 קילומטר מאיי טהיטי. אתם הייתם מכנים אותו "סוף העולם ימינה", אך תושביו המקוריים חשבו אחרת. הם קראו לו "טה-אנואה" – טבור העולם. רובו שומם, מכוסה שיחים, מערות והרי געש, ביניהם עומדים דומם הפסלים שהקנו לו את פרסומו, ועיירה יחידה ושמה האנגה רואה (Hanga Roa). כאן גרים שרידי אוכלוסייתו, כ-4,000 איש שזיכרונם ומורשתם קבורים בחשכת השכחה, נרדפים על ידי רוחות העבר והמתים המנסים לספר את סיפורם שאבד בזמן. המשך…
