אפילו ×¢×–


מעשה בנס ראש השנה האוסטרלי
יום יום חמישי, 2 אוקטובר 2008, 23:02
6 תגובות

כל ארוחות החג המשפחתיות דומות זו לזו, ונבדלות ברמת ההתשה בעיקר במידת הפקקים בדרך חזרה. אבל לפעמים מתגנב לו חג אחד קצת אחר.

ראש השנה 1998.
איירלי ביץ', אוסטרליה.

החבר'ה קראו לו Reef'os. היה זה כפר נופש קטן וצבעוני בחוף המזרחי של אוסטרליה, שהאמין שיוכל לגרוף רווחים עצומים ממכירת חבילות שיט ושיעורי צלילה לתרמילאים, שינהרו אליו בזכות היצע חדרים במחירים אפסיים של 10-8 דולרים אוסטרלים פלוס מזנון חופשי חינמי לארוחת בוקר. כצפוי, המקום בהנהלתו דאז אכן פשט רגל עד מהרה. בקצה קצהו של הכפר ניצב מבנה קופסתי מאורך וחסר חן שכמו ננטש שם בדרך למכולת האשפה כדי לשמש כמגורי המשרתים או פינת חי. בו חיו כל אותם עלובי החיים שלא יכלו לעמוד אפילו בדרישות הסף הכלכליות הנמוכות ביותר של הריפוס, תמורת 5 דולרים אוסטרלים אומללים (כ-12 שקל דאז). וגם אני. קראנו לו "הברונקס של ריפוס", על שם השכונה הניו-יורקרית הידועה לשמצה. הוא היה מחולק לשמונה חדרים, ובכל אחד מהם ארבע מיטות, חוץ מהחדר האחרון בו נגמר הגבס המיועד למחיצה והבנאים לא טרחו להשלימה מעולם. היה זה חדר מספר 5.

חדר 5 הפך למיתולוגיה בכפר. נראה שכל מי שאיתרע מזלו לבלות בו לילה, נגזר עליו לבלות נצח נצחים במקום (שזה, במונחי הריפוס, שבועיים ומעלה) בלי כוחות נפשיים לעזוב. שמונת דיירי חדר 5 פשוט סירבו להמשיך במסעם. הם בילו את ימיהם בין רביצה בחצר האחורית של הכפר לצד צפרדעים ואופוסומים לבין רביצה אינסופית בפאב הריפוס לצד קנקנים עצומים של בירה, ותמיד תכננו כיצד לעקוף את חוק הברזל של המקום שאינו מאפשר להישאר בכפר יותר משבעה ימים. הם נשארו כל כך הרבה זמן עד שנהיו חלק מושרש מהנוף המקומי, ולעיתים ביושבם לארוחת הבוקר נקראו בטעות על ידי מנהל המשמרת לחזור לעבודה במטבח. סביבם התגבשה קהילה קטנה ומשפחתית של תרמילאים מכל קצוות העולם, לרובם נטייה אומנותית כזו או אחרת, ומדי אחה"צ נפרשו שמיכות צבעוניות על הדשא מאחור, אחד כתב שירה, שני ניגן, שלישי שייף פסל עץ, אני ציירתי. אלו היו ביתי ומשפחתי באותה תקופה.

מורשת יהודית אינה הצד החזק שלי. סביר להניח כי לא הייתי מבחינה בתאריך לולא בערב קודם, בעוד חדר 5 רבץ בשולחנו הקבוע עמוס הבירות בפאב הקבוע, ניגש לשולחן תרמילאי ישראלי, קצת מתנדנד, הרים כוס בירה אל על ובירך אותנו בשנה טובה. "אני שמח לראות שיש מישהו שיכור ממני", אמר ג'ון במבט חצי-מזוגג-בדרך-להפוך-למזוגג-לגמרי. "הוא קצת מקדים את זמנו, לא? עכשיו ספטמבר".
– לא, אני לא מתכוון ל-1999. מחר מתחילה השנה היהודית.
– יש לכם שנה משלכם?
הסברתי לו. עד מהרה התפתחה שיחה ערה ורווית אלכוהול על חגים ומועדים, כאשר לפתע התרומם טאקי ובקולו הרם הכריז: "מחר אנחנו חוגגים את ראש השנה של ישראל!". טאקי היה שותפי לחדר. איש גבוה וחסון, בעל קול עמוק ורך אך מכובד ומעורר יראה, וחזות פראית ארוכת שיער שחור כפחם שגרמה לו להיראות כשריד נכחד של שבט אינדיאני קדום, על אף היותו בן למהגרים יווניים בקנדה. הוא היה הצ'יף הבלתי מעורער של הברונקס. ההצהרה התקבלה במחיאות כפיים סוערות והרמת שניים-שלושה מאגים של בירה. רעיון לא רע, הרהרתי. יהיה נחמד לשתף את משפחתי הקטנה בקצת מסורת ישראלית לפני שאפרד מהם ואמשיך צפונה.

אלא שאם בוא השמש וההנגאובר, ההתלהבות שככה. בבוקר התייצבנו כרגיל למזנון החופשי. הוותיקים העמיסו טוסטים לרוב ונהנו ממופע בידורי עת החדשים ביבשת גילו את ממרח הווג'מייט האוסטרלי (שכמו הגדרתו של סיינפלד לניומן, It is pure evil), טעו לחשוב שמדובר בשוקולד ומרחו שכבה נדיבה ואז טעמו, עיוותו פרצופיהם ורצו בצווחות לשטוף את הפה. עזבתי לרגע את השולחן להצטייד במנות דבש לערב, ומשחזרתי לא היה בו איש. מוזר. שבתי לצריף. ריק. הצצתי במגרש הכדורעף ובבריכה. נאדה. אנשי חדר 5 ונספחיהם נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. בשעות אחר הצהריים כבר התחלתי להרגיש שנקלעתי לאותו פרק ב"אזור הדמדומים" שראיתי כילדה, בו אדם אחד מגלה כי כל אוכלוסיית העולם נעלמה פרט לו. איפה כולם? רק ציפור קוקברה אחת נותרה לארח לי לחברה בחצר. ויתרתי על רעיון הארוחה החגיגית לראש השנה. נסתפק בעוד ערב בפאב, שהבטיח הלילה מסיבה לטינית. ישבתי על הדשא ושבתי לצייר.

לפתע הורגשה תזוזה בין השיחים שבגדר, ומתוכם יצא טאקי, כאילו זה עתה חזר מציד באפלו בערבות. הוא הושיט לי קרש ברוב הדר והצהיר בדרמטיות:
We`re late.
לייט לאן? שאלתי.
– למסיבת ×”-Israeli New Year, כמובן.
מסתבר שהחבורה החליטה לקחת לידיה את ארגון ערב החג. אלא שרובם היו שיכורים מדי מכדי לזכור את פרטיה של שיחת החגים הלאומיים שניהלנו יום קודם, ועל כן טרחו והזמינו את כל באי הריפוס למדורת ל"ג בעומר על החוף. ג'ורג' וברנרד מאוסטריה, שהופקדו על הכיבוד, דווקא זכרו שיש מאכל מסורתי של פרי עם נוזל כלשהו, והימרו על הדבר הכי קרוב – אבטיח ספוג בשמפניה.

אין מחסור בחופים באיירלי ביץ'. העיירה הקטנה מוקמה על רצועת חוף הנושקת לשונית המחסום הגדולה המפורסמת, ובים מולה נחה קבוצת איי וויטסאנדיי הירוקים והנפלאים. עם זאת, נדמה כי משום מה נעשה מאמץ יוצא דופן לבחור כאתר למדורת החג אחר כבוד את החוף הכי נידח, חבוי ומרוחק שהיה בנמצא. ההגעה אליו היתה כרוכה בדרך חתחתים בת שני קילומטרים, החוצה מים בגובה הברך, נחל, מבוך שיחי מנגרוב וסלעי ענק. את מסלול המכשולים צלחו רק כשלושים איש, שהורכבו מאנשי חדר 5 ומקורביו, כמה חברי צוות מריפוס וטיפוסים מוזרים שלא הכרנו, אך היות והם נשאו בידיהם גיטרות ובירה לא היינו בררניים.

אל הגיטרות הצטרפו 2 דידג'ים (כלי נגינה אבוריג'יני), כלי הקשה וחליל, וכך העברתי ערב ראש השנה משמח ומשעשע מול הים, האש והכוכבים, עם מוזיקה, בירות, אבטיח אלכוהולי ושלושים איש מרחבי העולם שכל קשר בינם לבין חגי ישראל מקרי בהחלט. "היום ערב ראש השנה בישראל", נאמתי בהרמת הכוסית לחג, "ערב שבו אנו מבלים עם משפחותינו ואהובינו- אך היות והם לא כאן, כנראה שנתקעתי איתכם. בערב זה אנו אוכלים תפוח בדבש, סמל לכך שהשנה הבאה תהיה מתוקה- shana tova!". כולם צרחו "שנה טובה" בשלל מבטאים, והעבירו ביניהם את קערת התפוחים בדבש. שילוב זה הפך ללהיט ומבוקר המחרת החלו רבים בכפר להטביל תפוחים בדבש של מזנון ארוחת הבוקר, תוך כדי שהם מסבירים לדיירים החדשים המופתעים: "זה מנהג ישראלי. הם אוכלים תפוח בדבש ואבטיח בשמפניה מסביב למדורה לכבוד השנה החדשה".

אלא שבמהלך הארגון המוצלח נשכח פרט קטן אחד – הגאות. באזור זה של אוסטרליה הפרשי הגאות והשפל היו דרמטיים למדי, ומדי לילה עלה מפלס מי הים עד שהעלים כליל את רצועת החוף עליה ישבנו. לפתע, בעיצומה של המסיבה, קלטנו שגלי הים שהיו במרחק 15 מטר מהמדורה גולשים כעת במרחק חצי מטר מאיתנו. אין ברירה, אמרו ג'ון והאנה המארגנים, "צריך להתקפל, המים יכבו את המדורה תוך דקות ואנו נישאר בחושך מוחלט". אנחות אכזבה נשמעו מכל מי שרבץ על החוף, והתחלנו להקים את עצמנו מהאדמה בחוסר חשק.

ואז, בחור קנדי אלמוני אחד, מאלו שאיש מהנוכחים לא הכיר, הרים את ידו וצעק: "Stop! אנחנו לא נזוז!!!". כולם השתתקו באחת והביטו באיש המוזר שנאם בלהט כנביא אמת מול הכופרים הסוררים, קטני האמונה, שחיפשו מקור כוח להיאחז בו בשעתם הקשה: "ערב ראש השנה היום, יום חגו של העם הנבחר! איש לא יכבה בערב שכזה את מדורת החג הקדושה! היא תמשיך ותבער בכוח האמונה שלנו! כמו נס פח השמן תספיק לשמונה ימים! ("זה בכלל מחנוכה", הערתי לבחור, שיהדות, כנראה, לא הייתה הצד החזק שלו) שבו! תאמינו! והאש תבער לנצח!".

כולם בהו זה בזה במבטים מופתעים, אחרי כן שקלו בקצרה את המסלול המפרך בחזרה שאיש לא זכר ואזי התיישבו בחזרה במקום בעודם פורצים במחיאות כפיים סוערות וקריאות הידד, ובמקביל הימרו על בירה מתי יפרצו המים את מחסום האבנים המקיפות את המדורה.
האש המשיכה לבעור. המים המשיכו להתקדם.
"פסססססס…", לחשו הגלים הראשונים שהסתננו אל בין הגחלים.
"אנחנו מאמינים בך, אש! המשיכי לבעור!", זעק הקנדי המשולהב. "you go, fire!", צרח מייקל בנאום תמציתי ופחות רהוט, אך יעיל למדי, וכולם הריעו.

האש המשיכה בשלה, גם המים. הזזנו את השמיכות והאוכל אחורה. הגלים כבר הקיפו את המדורה מכל צד וגעשו סביבה, אך למרות היותה קטנה מול רבים האש לא נכנעה והמשיכה באורח פלא לבעור מעל המים. כולנו היינו ממוסמרים אליה במבטינו, הגיטריסטים החלו לפרוט את צלילי הפתיחה המפורסמים של אותו שיר אסונות ושריפות ידוע של דיפ פרפל, וכולנו הצטרפנו בפזמון בשירה אדירה כתפילה לאש המכושפת שהאוקיינוס כולו לא יכול לה:
Smoke on the water, a fire in the sky…

הגאות נמשכה. אנחנו כבר התרחקנו כמעט לקצה החול. אי שם, מטרים ספורים בתוך הים, מבין הגלים המשיכו שתי להבות כתומות להאיר את הלילה כנגד כל הסיכויים.
"זה עובד! כוחות הטבע נסוגו בפני כוח הרצון והלהט של מדורתנו!", התלהב הקנדי לקול תשואותינו למדורה המופלאה שלנו ונס פח השמן או ראש השנה, או ל"ג בעומר, או מה שזה לא יהיה שעצר בידיו את סדרי העולם וחוקי הפיזיקה למען המשכיותה של אש החג. "האש שלנו תגבור על איתני הטבע" – הוא המשיך בעוד כולם נעמדים על רגליהם בתשואות וקריאות הללויה באקסטזה למדורה הבוערת – "שום דבר לא יזיז אותנו מכאן עד אור הבוקר! ! !".

ואז, כמובן, פרץ גשם זלעפות.

כאן נשברה אמונתנו. נפנפנו לשלום לאש ופרצנו בריצה אל הריפוס, לתפוס מקלט יבש בפאב לצלילי המסיבה הלטינית המובטחת, מועדים בדרכינו לא אחת על הסלעים, המנגרובים ולתוך הנחל. מי בחר חוף כל כך נחבא ועלום כדי לקיים בו את ראש השנה, לעזאזל?

את פנינו קיבל הפאב שומם מתמיד. קישוטי הבלונים למסיבה נותרו מיותמים בחברת 3 חוגגים, שגם הם התגלו במבט מקרוב כמייקל, שהיה איתנו במדורה ופשוט רץ מהר יותר לחוף – או יותר נכון – פאב מבטחים, ושתי מלצריות משועממות.
"מה קרה?", שאלנו בבהלה. הלא רק שואה אטומית יכולה להזיז ממקום מרבצו את הקהל הקבוע, הלום האלכוהול והעצל להפליא של הריפוס. "אתם לא יודעים?", תהתה המלצרית, "יש שמועה על מסיבת רייב ענקית בחוף, לא שמעתם?". לא. כנראה פספסנו משהו מיוחד אם לשפוט על פי ההיענות המרשימה. נו מילא, לנו הייתה מסיבה מפוארת לא פחות. הזמנו מאג בירה ובהינו בשתיקה וחיוך בטיפות הגשם הראשון של השנה העברית החדשה. אט אט הגיחו מהגשם חברינו למדורה והצטרפו לשולחן.

אי שם באישון הליל, עת היינו בדרך למיטות, נראה אלן, סוכן הנסיעות של הריפוס, מגיח רטוב כולו מהעלטה. "נו, איך היה הרייב?", שאלנו. "שמועה אידיוטית", הוא אמר בתנועת ביטול, "לא ייאמן, כל החוף של איירלי מלא עשרות אנשים שמשוטטים ומחפשים איזו מסיבת New Years מוזרה שאמורה להיות אי שם במיקום סודי בעיר ליודעי דבר. איזו שטות, אני לא מאמין שקניתי את זה. למה לעזאזל שמישהו יחגוג את הסילווסטר סתם כך, לפתע פתאום, באמצע ספטמבר?".


 6 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

סיפור מקסים 🙂
ללא ספק אחת מארוחות החג השוות.

אבל, לעזאזל איתך!!!
אוףףף, איך עשית לי חשק לטייל.

תגובה מאת ‏melquiadess ‏10.03.08 @ 0:06

היום קראתי במקרה כתבות שלך באתר למטייל.
על נפאל וניו זילנד, ובין היתר ראיתי את התמונה
של הכבשים שנמצאת בראש הבלוג.

את כותבת נפלא באופן כללי,
אבל כשזה מגיע לסיפורי מסעות, פשוט אין מילים.
אשמח לקרוא עוד על כך,
בעיקר מהפן החוויתי כמו כאן ופחות מהצד האינפורמטיבי כמו בלמטייל.

תגובה מאת ‏galco0 ‏10.03.08 @ 1:44

אני שמחה לבשר שמינון סיפורי המסעות עתיד לגדול בעוד כחודשיים. אני מתכננת על רצף טורים שיתעסקו בחוויות שונות מהביקור במזרח אפריקה דרך השירים שעברו לי בראש במהלכן. אני רק צריכה למצוא זמן כדי לכתוב הכל…

תגובה מאת ‏yael ‏10.03.08 @ 13:28

yes, very nice. the best holydays happens abroad. reminding me an independent day celebratin in Laos. 30 people, 3 israelies, much too much Lao Lao. not super.
can not wait for more travling adventure.

תגובה מאת ‏rachman on the road ‏10.03.08 @ 17:10

נהניתי לקרוא, השמעתי פרצי צחוק רועמים, וכן, גם לי זה עשה המון חשק לטייל.
אני בנאלי, הא?

תגובה מאת ‏דורצח ‏10.04.08 @ 18:06

בחיי שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה מצאתי את עצמי מנסה להפסיק לצחוק כל כך חזק. אבל אז העיניים שלי רחפו שוב ל"ג'ורג' וברנרד מאוסטריה, שהופקדו על הכיבוד, דווקא זכרו שיש מאכל מסורתי של פרי עם נוזל כלשהו, והימרו על הדבר הכי קרוב – אבטיח ספוג בשמפניה", והגעתי למסקנה שמדובר בנסיון חסר סיכוי, אז פשוט נתתי לו להתגלגל.

תגובה מאת ‏העלמה עפרונית ‏10.05.08 @ 20:20



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)