אני באחד מפתחי מקדש טה-פרום, ששורשי היער הפראי עטפו אותו וכבשו אותו מידי האדם

אה, אאאא-אאאאאאאאאאה, אסטבן זיאה… כמה טיולי-אחרי-צבא לדרום אמריקה השיקה המנגינה הזו? הסדרה המצוירת 'ערי הזהב הנסתרות' ריתקה אותנו למסך בסוף שנות השמונים. אני זוכרת נסיעה אחת לכינרת שנפלה לזוועתינו בדיוק על אחד הפרקים האחרונים. אחד מחברי המשפחה שלף אי משם טלוויזיה קטנה בשחור-לבן שאפשר לחבר למצבר הרכב, ובשלוש בצהריים נדחקנו כל הילדים בחום למושב האחורי ובהינו בעיניים פעורות בעלילותיהם של אסטבן, זיאה וטאו בממלכות האנדים העתיקות, בתקופה שבה תרבויות "העולם החדש" נרמסו על ידי הכובשים מהעולם הישן. רצינו להיות שם איתם, לבקר בכל אותם מקומות רחוקים שבורכו בשמות מסתוריים ותעלומות מופלאות שהופיעו בקטעי הוידאו בסוף התוכנית – קווי נסקה, מאצ'ו פיצ'ו… רצינו להחזיק על הצוואר תיליון קטן שיום יבוא ויתגלה כמפתח לגילויה של אחת משבעת ערי הזהב הנסתרות, שאיש לא דרך בה לפנינו במשך מאות שנים. אותו קריין עלום באקספוזיציה פרט על נימי חלומותינו בצרפתית שלא הבנו, אבל הדחיפות ההולכת וגוברת בקולו בשילוב עם שני פסי התרגום למטה: "מי לא חלם על מעמקי האדמה, על הים הרחוק אפוף האגדה? מי לא ראה עצמו בדמיונו מגלה באנדים מטמונו, הולך אחרי אל השמש, מגלה את ממלכת האינקה, ומשתאה למראה הסוד וההדר של ערי הזהב הנסתרות?" – ומיד היינו מוכנים לרוץ לחדר ולארוז את כל רכושנו (שכלל אז כנראה רק נעלי גלי flight, קוביה הונגרית וקסטה של משינה) ולצאת בזה הרגע לחפש את אל דוראדו האגדית. או לפחות למאצ'ו פיצ'ו. בטח היא אוצרת איזה רמז קטן ונסתר שאיש עדיין לא פענח שישלח אותנו ליעד הבא בחיפוש אחר מטמון האינקה.
המשך…

איפה הם כל אותם האנשים שפגשתי בנדודיי בעולם? לאן הובילה אותם הדרך שלהם לאחר שהתפצלה מזו שלי? לאן הם המשיכו? מה שינה המסע בתוכם? מה קרה איתם?
האם ג'ין הגשימה את החלום לפתוח חווה חקלאית במולדתה, קוריאה? האם דייויד הלך בעקבות הפנטזיה הביתה לטרינידד וטובגו להקים את מסעדת השף עליה חלם? לאן התגלגל ניר מקיבוץ מעברות שטיפס איתי בהרי קנדה ובזכות סיפוריו נסעתי לניו זילנד? או עופר מפרדס חנה, שחצה את צפון לאוס בסירת משוטים עם צח, שני שותפיי לחדר בוואנג ויאנג שלהם אני חבה את שם הבלוג הזה? וג'ני מגרמניה, חברתי המופלאה ששוב ושוב נפגשו דרכינו בפסיפיק? איך נראית החווה של משפחת הוקינס שאימצה אותי, טרמפיסטית עייפה, עשור אחרי שהתחילו לבנות אותה בכביש שבקצהו משתרע יער גשם? וריקי מיפן, שישב איתי מדי לילה על מרפסת הצופה לחוף הזוהר לאור ירח בזנזיבר, ודיברנו עד אור הבוקר על מוזיקה ומסעות, ותכננו לקנות ואן גדול ולנסוע למכור פנקייקים בפסטיבלי רוק בצפון אמריקה?

לאמא לא נשאר עוד כוח
ואבא לא ידע מה לומר
ביום שהחלטתי לברוח
הלב כמעט נשבר
אבל הכל בער
כן, הכל בער, ולי חיכתה הרכבת

שיר הנדודים האהוב עלי פותח את אחד האלבומים הקרובים ללבי בעולם. אף אחד לא העביר את ההרגשה המדויקת הזו כמו אהוד בנאי. במשפטים פשוטים וקצרים כמו הקדמות לסיפורים, בתנועת רוח חלקה שזורמת בין כל החוויות שמרכיבות מסע אמיתי: האש הבוערת בהתרגשות ובדחיפות של הרכבת הראשונה, הבריחה, מפגשים אנושיים בפאבים אפלוליים, משפטים קטנים של חוכמת הדרך שנחרטים בראש, משב הרוח הצלול שמגרה את הסקרנות לברר מה נמצא מעבר לאופק, החיפוש והמציאה של משהו אחר לגמרי ממה שחיפשת, המשברים לעומת הרגעים שבהם הכל כמו קורה מעצמו, להמשיך לבד כשנאחזים בתקווה שהמסע יוביל אותך למקום הנכון. ודייגו.

אהוד לא מספר הרבה עליו, אבל מצליח לתאר במעט שורות את אחת הדינמיקות המופלאות של מסע: דייגו מייצג את אותם אנשים זרים שאתה פוגש בניכר והיכרותכם נמשכת שבוע, שבועיים, יומיים, לפעמים רק שעות ספורות, אבל בפרק הזמן הקצר הזה נדחסת אינטימיות של חיים שלמים ונוצרת חברות אמיצה לאותם רגעים משותפים. גם אם תמשיך ללכת, לעולם לא תפגוש אותם שוב, משהו במפגש הזה ייחרט אצלך לנצח. כמו למשל בסיפור על אריה אלוני בספרו של בנאי, 'זוכר כמעט הכל'. תמונות אולי ידהו, אבל קטעים מאותן שיחות בין נוודים בארץ זרה נצרבים לנצח והולכים איתך בשארית דרכך. כשאני שומעת את השיר, מכל אותם "דייגו'ס" שפגשתי אני נזכרת בברין.
המשך…

צולם בפארק הלאומי גראנד טטון, וויומינג, ארצות הברית. אביב 1997

הפעם הראשונה שבה הרגשתי שיש לי טביעת עין כלשהי לצילום היתה כשהגעתי לאמצע האלבום האדום שבו סידרו הוריי את התמונות מהפילמים ששלחתי לארץ ממסעי לאורך שמורות הטבע של מערב ארצות הברית ב-1997. בדיוק בתמונה הזו. מאז יצאתי למסעות נוספים וצילמתי עוד תמונות רבות, אך זו עודנה אחת האהובות עליי מכולן. בגלל הנוף הדרמטי עוצר הנשימה של הפארק הלאומי גראנד טטון, בגלל הקומפוזיציה, בגלל הצבעים שמשדרים איזו קרירות מקפיאה אך צלולה שנדירה כל כך במקום שבו אנו חיים. אבל בעיקר עושה את התמונה הצללית הקטנה של הדמות על החוף, השחור היחידי פרט לכמה ענפים עירומים שנותנים לה קונטרה מימין.

לפעמים כשאתם מביטים בתמונה או ציור אינכם יכולים שלא לתהות מה עובר בראשה של הדמות האלמונית בסיטואציה המונצחת. האדם הזה שעל שפת האגם, מה הוא חושב? מי הוא? איזו דרך ארוכה עבר כדי להגיע לאותה פינה מרוחקת? האם לבו נצבט מיפי הטבע המפואר הפרוש למולו? במקרה הזה, כצלמת אוכל להשיב: הדמות היא איילת, חברה מהתיכון שהצטרפה אליי למסע במכונית קרייזלר Fifth Avenue 83', חבוטה ומתפרקת (המכונית, לא איילת). הדבר המשעשע באמת בתמונה, שחבוי מעינו של הצופה בה, הוא שמאות, אלפי ומיליוני בני אדם יכולים להרהר מולה מה עובר לאיילת בראש – ההוד וההדר של הנופים הפראיים, אפסיותו של האדם מול הטבע, חלומות לכבוש את פסגת ההרים כי הם שם, רגעים של התעלות נפש או בדידות מזהרת – ואיש לעולם לא ינחש את האמת. התמונה מתעדת למעשה את הרגעים שאחרי הפיקניק בעל התפאורה הנפלאה ביותר במסענו, ומה שאיילת חושבת הוא: "לעזאזל, אני לא מאמינה שכל האוכל שלנו מסתכם בחצי חבילת קרקרים עם שקיות קטשופ בנות שבוע מבורגר קינג".
המשך…

המזרח התיכון אינו המקום היחיד בו עצים נעקרים במסגרת סכסוכי קרקעות ועמים. גם בצד השני של העולם, בניו זילנד השלווה, עמדה גבעה עם עץ תמים אחד, שנשא על ענפיו סימליות גדולה ממנו. סיפורם של השיר "One Tree Hill" של U2 ושני עצים שאינם עוד

להאזנה לשיר, לחצו כאן.

במרץ 1987, עוד לפני שהפכה למפלצת בומבסטית וסולנה שאף להיות חסיד אומות עולם, הוציאה U2 את אלבומה היפה ביותר, Joshua Tree. אותו עץ גרוטסקי משונה מתנוסס על העטיפה הפנימית, בודד במרחבי מדבר מואהבי בקליפורניה, ופסגות הסיירה נבדה מתנשאות באופק מאחוריו. רוח המדבר האמריקאי מורגשת בצלילים. כשאני מקשיבה לאלבום ועוצמת עיניים איני יכולה שלא לדמיין את אותם כבישים ארוכים בנוף המדברי הכתום-צהוב-אפור של דרום קליפורניה, יוטה ואריזונה, בהם נסעתי ב-1997 במכונית אמריקאית ישנה וחבוטה. פה ושם בשממה האינסופית קלט לפתע הרדיו הישן שביב של תדר לדקה או שתיים, ותמיד היה זה בלדה נוצרית או קאנטרי, או הרצועה השביעית באלבום, In God`s Country, שמעולם לא נשמעה כל כך בביתה הטבעי. הגיטרות הדהדו במרחב ובונו צרח מהרמקולים של המכונית דרך החלונות לתוך השקט המדברי: Desert sky, dream beaneath the desert sky…

אך בין החלום האמריקאי לשברו, לפתע מבצע השיר התשיעי פנייה חדה דרומה, לניו זילנד. שיר זה לא זכה להכרה כרצועות אחרות באלבום וחבל, שכן הוא מהטקסטים היפים והעצובים בתקליט – אך כשהוא נח לצדם של להיטים קלאסיים כמו Where the streets have no name ו-With or with out you, התחרות קשה. באלבום יש מספר שמות מקומות ציוריים כמו "ארצו של האל" ו"עיירת הגבעה האדומה", אבל One Tree Hill, גבעת עץ אחד, הוא אכן שם אמיתי השייך להר געש כבוי באוקלנד, העיר הגדולה ביותר בניו זילנד. הניו זילנדים (או "קיווים", כפי שהם מכנים את עצמם) הם כנראה אנשים אופטימיים במיוחד, נוכח העובדה כי בנו את העיר על אזור שכולו הרי געש כבויים. גבעת עץ אחד היא הגדולה שבהם. למרגלותיה שוכן מצפה כוכבים; מפסגתה, בגובה 183 מטר, ישנה תצפית נפלאה על העיר, ואת מדרונותיה מעטרות מדשאות ירוקות (שעליהן מהלכות לעיתים כבשים צמריריות) נהדרות לפיקניק או לג`וגינג.

אז איך הגיעה להקה אירית לכתוב דווקא על הר ניו זילנדי באלבום עם זיקה כה אמריקאית? התשובה מסתתרת בכתובת שמתחת למילות השיר בעטיפת הדיסק: Greg Carrol`s Funeral, Wanganui, New Zealand, 10th July 1986. בקרדיטים הסוגרים את חוברת העטיפה מקדישה לו הלהקה את האלבום כולו.
המשך…

אומרים שאפילו הרעיונות הגדולים ביותר נופלים על הפרטים הכי קטנים ומזעריים. וגם, כמו שאמרה יוליה, שותפתי לפאנל העבר 'רעיונות עסקיים נפלאים ומופרכים שאין שום סיכוי שאי פעם ניישם': "בגלל שלאף אחד מאיתנו אין מוטיבציה, סבלנות, חוש עסקי או הבנה טכנית, כסף להשקעה ראשונית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמנו מהספה שעליה התיישבנו בבית הקפה הזה לפני חמש שעות".

הרעיון לפתוח בלוג נזרק לכיווני כמה פעמים במהלך השנים, ותמיד נשאר מוטל על הרצפה. כאמור – היעדר מוטיבציה, סבלנות, הבנה טכנית, אסרטיביות ויכולת להרים את עצמי מהספה שעליה התיישבתי לפני חמש שעות. והנה, בסוף פברואר נקרתה בפניי ההזדמנות לאחר שענייני עבודה חדשה מנעו ממני להמשיך ולכתוב בבמה הקבועה שלי בשש השנים האחרונות, פורום מוזיקה ישראלית ב-Ynet, ופתאום כל כך הרבה רשמי הופעות, מחשבות מוזיקליות וסתם טענות על החיים, היקום וכל השאר החלו להצטבר בראשי בהיותי נטולת דף לרוקן אותם לתוכו. ניצחת, אמרתי ליקום וקמתי מהספה רק כדי להתיישב שוב, הפעם מול המחשב. כבר ידעתי על מה יהיה הפוסט הראשון (מיוחד לפורים. כן, הספינה הזו כבר הפליגה מאז) ואפילו השני (אירוע כלשהו באפריל. כנ"ל), אלא שאז שאלה אחת קטנה תקעה מקל בגלגלים:
מממ… אז איך יקראו לו, לבלוג?

שאלה קטנה ומזערית, אפילו זניחה. עלי להודות, אין לי מושג קלוש מהו שמם של רוב הבלוגים שאני קוראת מפעם לפעם. זהות המחבר היא הרלוונטית והמושכת בעבורי, ואותן שתיים-שלוש מילים שבחר למסמר שם למעלה בפינה הימנית לא ממש נחקקות בראשי. ובכל זאת, למען הסדר הטוב, נזקקתי לשם. וזו, כך הסתבר, לא היתה מטלה פשוטה.

הבלוג של יעל? לא, זה יותר מדי "ארץ נהדרת". הבית של יעל? מעלה בדמיון ציורים של ארגז הפוך מספר הילדים ההוא. ציטוט משיר? שחוק. משהו שקשור בטיולים ובמוזיקה, נגיד, אולי, שיר דרך? נשמע כמו אופציה לכותרת עבור אלבום חדש של 'שבע' שמוש בן ארי פסל מחמת בנאליות. הבלוג יעסוק במוזיקה ישראלית, במסעות ובמאנות כלליות כלפי העולם כיאה לרבע הפולני בגנים שלי. איזו כותרת נותנים לכל המארז הזה? ניסיתי לשאוב השראה בתקופת הנדודים שלי ולהעלותה בזכרוני – מעשה מורכב מעט לעשות כשאני פוסעת באנטיתזה המוחלטת למרחבי הטבע, במעלה רחוב פנקס בתל אביב. משמאלי מבני מגורים יוקרתיים שלו אפדה את כל רכושי על פני אדמות אוכל אולי לקנות מחזיק מפתחות לדירה ממוצעת בהן, מימני נהגים עצבניים שפלייליסט גלגלצי מערבל את תאי המוח האפורים שלהם לעיסה רכה וקציפתית, ומלפניי המשרד החדש עם נורת הפלורסנט המתבקשת.

ניסיתי לחשוב על מקום בו אני מעדיפה להיות כעת, וחזרתי בזמן ובמקום ללאוס. כיום היא נקודה הכרחית על ציר מסעו של כל תרמילאי עטוף שארוולים במזרח הרחוק, עטורה שלטים בעברית ועמוסת תיירים אוחזי מדריכי לונלי פלאנט, אך כשביקרתי בה לפני שנים רבות היא היתה מקום אחר. שלו יותר, שקט וידידותי, עם אווירה מיוחדת שעופר, עליו אספר מיד, תיאר במדויק כ"החופש הגדול של ילדותנו" – אופניים וילדים בכל מקום, תמימות עד אין קץ, שמש, כל עובר אורח הוא חבר פוטנציאלי וכל מה שצפון מעבר לפינה הוא ארץ חדשה ולא נודעת, מגרש משחקים ענק. קסום, במלוא מובן המילה. אלא שבכל האושר הזה היתה איזו הרגשה תת-קרקעית של עצב שהטיבה להתחבא – הממשלה השיקה באותו חודש קמפיין תיירות ראשוני וידעת בלבך שכמו החופשים הגדולים ההם בחייך גם זה של לאוס עומד להסתיים ולא יחזור יותר בחסות המודרניזציה והפתיחה למערב. יחלוף באותה קלות שבה אתה מעביר דף בספר שאחר כך תאבד, ושנים אחר כך תיאלץ לקרוא במסך מחשב, בלי הפינות המקופלות, הפונטים הישנים, הגוון המצהיב והרישומים הקטנים או הכתמים בצדדים שמרמזים על ההיסטוריה והקילומטרז' שנצברו במשותף.

בלאוס פגשתי את עופר, צח ושות'. חבורה פסיכים מקסימה שברגע של שעמום רכשו לפתע סירת משוטים בצפון המדינה. היא לא נכנסה לתרמיל כמובן, ועל כן הכניסו את התרמילים אליה והחלו לחתור בנהר נאם-או, עוברים דרך כפרים שרגל תייר טרם דרכה בהם. לצח היה קול דרמטי ולוק של פלאח עם ניצוץ שיגעון, והוא הפליג בתיאורי המסע: "זו היתה סירה כל כך רעועה, עד שאפילו עז!!!" – הרעים בהדגשה בולטת – "לא היתה מעיזה לדרוך בסיכון בטיחותי שכזה". הם היו בכפרים כה נידחים עד ש"אפילו עז!", הכריז צח, "לא היתה משוטטת בהם". זה היה הסלוגן החוזר שלו, עת ישב וסיפר לנו מעלילותיו במבשלת בירה ביתית שחוקיותה היתה מוטלת בספק בוואנג-ויאנג התמימה של פעם. יכולת לקחת את המשקה בטייק אוויי תמוה, בו נשפכה תכולת הכוס לתוך שקית ניילון דמויית אלו של סופרמרקטים, ואתה היית נאלץ להחזיק בידיותיה ואיכשהו לגמוע את המשקה בקש שהיה צף למעלה – או כמו שעופר הגדיר זאת: "אפילו עז!!! …גוועת במדבר לא היתה נוגעת בגועל נפש-ספק-בדיקת שתן הזו". צח פסק להשתמש באמרת השפר הקבועה ליומיים לאחר שאיבד את ההכרה בעקבות שתיית 7 כוסות של לאו לאו – סוג של וויסקי מקומי שאפילו עז היתה אינטליגנטית מספיק כדי לדעת לשמור מרחק ממנו.

בחופש הגדול של ילדותך אתה בטוח שחלומותיך יתגשמו, שחוף הרצליה יכול להיות נתון להתקפת פיראטים, שבחורשה ליד הבית יש שבט נסתר ויצורים פלאיים. בחופש הגדול של לאוס הייתי בטוחה שזה רק עניין של כמה חודשים עד שאחזור לכאן ואצא למסע פראי משלי בסירה רעועה, ואכתוב על כך ספר הרפתקאות ושמו "אפילו עז". דימוי העז מאוד ייצג את לאוס של אותה תקופה, שלצערי נכחדה תוך שנתיים-שלוש ומאז היא במסלול המהיר להפוך לתאילנד התיירותית והמוכרת לזרא. אבל בימים ההם עוד יכולת להשתמש במשפט "אפילו עז!" בלי שזה יהיה יותר מדי אוברסטייטמנט. לא חזרתי לשם מעולם. זה התחיל מהיעדר כסף, ואחר כך פגשתי את יוליה, הוקם הפאנל, נעלמו האמביציה והאסרטיביות, והתיישבתי על הספה בבית הקפה. ועבודה, וחיים, ויקום וכל השאר. לפחות נשאר השם, ממתין ומצפה לשימוש.

שלום לכם. נדמה לי שהגיע הזמן לומר זאת. ברוכים הבאים. נכון, יש לאכסניה הזו שם כה מטופש עד שהוא מהווה מתחרה לא רע ל"בוטן מתוק בקרקס" (הם בכל זאת ינצחו). ניחא. לפחות הוא מקורי יותר מהניק בו השתמשתי בשש השנים האחרונות. חוץ מזה, הוא די ממכר. נסו ותיהנו. למען אווירת הכנות והשיתוף בפתיחת הבלוג עלי להודות שלמעשה כל מה שקראתם עד עתה הוא תירוץ עלוב בלבד, מאחר ופוסט זה נכתב עוד בחודש מרץ ועליית הבלוג עוכבה… ובכן… מסיבות מטופשות יותר. צח היה אומר על זה שאפילו עז – ועוצר לפאוזה דרמטית – היתה עוקפת אותי בסיבוב. אני מסתפקת באימרה של כוורת: העיקר שבכל זאת הגענו, למרות הכל.