הרי פוסט מיותר בתכלית: עובדות חסרות ערך שלמדתי במהלך כתיבה על תיירות בשנים האחרונות – איזו מדינה מחרימה בעקשנות רמזורי תנועה? איזה אתר צלילה חייב את קיומו לבירוקרטיה מסואבת ומלחמת עולם? איפה בעולם נמצאת האנדרטה היחידה לזכרו של פרנק זאפה? באיזו מסעדה בטייוואן כדאי להימנע מגלידת שוקולד? ולמה לעזאזל האיש הזה מרכיב אקווריום על הראש?

הבננה הגדולה. הראשונה בשורה של יותר ממאה חפצי ענק המפוזרים ברחבי אוסטרליה

בגיל מסוים המוח האנושי מתחיל לתפקד כזה של קלי באנדי מ'נשואים פלוס' – תפוסת תאי הזיכרון הגיע לשיא תכולתה, ומכאן והלאה כל עובדה חדשה שנכנסת לראשכם מוחקת אחת אחרת שאוחסנה שם קודם. הבעיה החמורה היא שאיננו יכולים לשלוט על בחירת הזכרונות הנמחקים. עודף האינפורמציה סביבנו גורם לכך שיש יותר מדי עובדות מיותרות בתכלית שמקימות התנחלות במוחנו ומסרבות להתפנות. לו רק יכולנו לפנות מקום בלחיצה על "מחק" על כל התאים האפורים שמכילים את השם יהודה סעדו, שאפילו בלי לראות את התוכנית הארורה ההיא מתיישהו נחשפנו בעל כורחנו לביצוע המתעלל ב'שדות של אירוסים' מתוצרתו. יש יותר מדי מגרות במוח שאוצרות פריטים מיותרים שכאלו. אני, למשל, זוכרת בעל פה את שמות תחנות הכרמלית לפי הסדר. מעולם לא גרתי בחיפה, נסעתי בכרמלית פעם אחת בגיל 8, אבל אותו מידע חסר ערך מסרב לעזוב.

יש ידע כללי שיעזור לכם ביום מן הימים – להרשים בשיחה, לזכות בשעשועון טריוויה – אבל יש עובדות שאין שום טעם מיוחד בהחזקתן. אני כותבת אי אילו שנים מאמרים בתחום התיירות, ובמהלכן למדתי שלל עובדות שכאלו. כניסיון אחרון למצוא להן שימוש, אחלוק כמה מהן איתכם בפוסט זה. אולי לכם הן יביאו תועלת וקריאת הפסקאות הבאות תסלק ממוחכם שטויות כמו קיומה של גרסה ישראלית ל'הישרדות' למשל. או שסתם תתקעו איתן במגירה אחורית במוח. במקרה כזה, תדעו את מי להאשים. כלומר, עד שגם שמי ימחק לטובת מידע מיותר אחר.

משמעות חדשה להגדרה 'מסעדה מחורבנת': אחת המסעדות המפורסמות בטייפה, בירת טייוואן, נקראת בשם המעורר תיאבון Toilet Bowl. חכו, זה עוד מתדרדר. זוהי מסעדה נושאית, וכפי שאתם יכולים לדמיין, הנושא שלה ביזארי למדי. הסועדים ישובים על כסאות העשויים מאסלות בית שימוש, השולחנות הם כיורים או אמבטיות עם מכסה זכוכית, והמנות מוגשות בצלחות שנראות כמו אסלות מוקטנות או סירי לילה. אתם לא רוצים לדעת איך הם מגישים גלידת שוקולד, אבל אם אתם ממש מתעקשים, לחצו כאן. עד מהרה הפכה המסעדה המשונה לרשת מסעדות משגשגת, ובכל שיטוטיי ברשת לא הצלחתי למצוא תשובה לשאלה שבאמת הטרידה אותי: איך נראים השירותים שם? – עד שמצאתי את הווידאו.
לינק בונוס: מבחר שלטי נשים-גברים משירותים ברחבי העולם.

האנדרטה היחידה בעולם המוקדשת לזכרו של פרנק זאפה הוצבה ב-1995 בעיר וילנה, בירת ליטא, מכל המקומות שבעולם. מאז שוברים מדריכי תיירים את הראש בניסיון להבין למה דווקא זאפה ולמה בליטא. רגלו של המוזיקאי המנוח לא דרכה במדינה מעולם, ובמשפחתו לא נתגלה אף סב או דוד רחוק מליטא. יש לשער שזאפה היה מעריך את האירוניה בכך שפסלו עוצב על ידי אמן שהתמחה בהנצחת לנין וגיבורים סובייטים אחרים בתקופה הקומוניסטית, ושבטקס חניכת האנדרטה ניגנה תזמורת צבאית במדים, מיד אחרי הטקסט הלא בדיוק ממלכתי של 'בובי בראון'. טוב, אף אחד מהנגנים ממילא לא הבין אנגלית.
השכלה נוספת: עשרת האלבומים המומלצים של זאפה. לא ידוע האם הכותב ממוצא ליטאי.

באי מאוריציוס שבאפריקה יש אטרקציה תיירותית פופולרית במיוחד בשם Undersea Walks. חשבתם שמדובר בשם אחר לצלילת בלונים? לא. פשוטו כמשמעו – התיירים נדחסים לנעליים כבדות מעופרת וצונחים לקרקעית הים, עליה הם מטיילים ברגל לשיטוט קצר. נתעלם משאלתכם הראשונה ("למה?!") ונעבור לשנייה: איך הם נושמים? ובכן, בעזרת אביזר מוזר שנראה כמו טלוויזיה ישנה או צנצנת אקווריום, אליו מוזרם חמצן במשאבות סולריות. התוצאה מזכירה סצנות מהספר המפורסם של ז'ול ורן, אבל עם ביקיני. אם יש אביזר שאף אדם לא יכול להיראות מכובד בו, זהו זה. בשנים האחרונות הפטנט הביזארי התפשט לאיים נוספים כמו ברמודה, נסאו ואפילו קרוב אלינו, לקפריסין, למקרה שבא לכם לנסות.


תמונת הר ראשמור על לוחית רישוי של מדינת דרום דקוטה

לוחיות הרישוי של המדינות השונות בארצות הברית נבדלות זו מזו ולעתים מעוטרות בסיסמה ייחודית לכל מדינה שמעלה על נס את מקור גאוותה של אותה ארץ: 'מדינת השמש', 'ארצו של לינקולן', 'מולדת התעופה', 'ארץ הכוכב הבודד' וכו'. סיסמת המדינה הכי מגניבה שייכת לאלסקה: The Last Frontier. המצחיקה ביותר שייכת לדרום דקוטה, שבה לוחיות הרישוי מעוטרות בציור של הר ראשמור, שעליו חקוקים פני ארבעת נשיאי ארה"ב הראשונים, ומתחת מופיע הכיתוב: Great Faces, Great Places. פרס ה"כן, זה ממש משכנע" הולך ל"אוקלהומה היא בסדר" (Oklahoma is OK). הזוכה בפרס ע"ש פתח תקוה היא איידהו, שמכריזה בגאווה: "תפוחי אדמה מפורסמים".

שגעון גדלות: האמריקאים אינם היחידים ששואפים ל"גדול יותר". אבל בעוד באמריקה הרצון מתבטא בחלומות על בית גדול יותר משל השכנים ומכונית אימתנית יותר, האוסטרלים מעדיפים כבש עשוי מלט בגובה 15 מטר.
נסיעה ברחבי אוסטרליה תגלה לכם שיש לאנשיה איזו אובססיה לא מובנת למה שהם מכנים בפשטות "The Big Things". מאז 1964 עשרות עיירות משעממות ביבשת, שאין בהן שום דבר ראוי לציון חוץ מתחנת דלק, החליטו שמצאו את התשובה איך לגרום לתיירים לעצור בהן בדרכם למקום טוב יותר. קופס הארבור היתה הראשונה שהציבה פסל בננה באורך 13 מטר והכריזה על עצמה כביתה של הבננה הגדולה בעולם. רבות הלכו בעקבותיה. הן לא ניסו ליצור בננה גדולה יותר, אלא פנו לאפיקים חדשים: יש כבר עיירה עם האננס הכי גדול בעולם? אנחנו נבנה את דג החרב הכי ענק, או אגוז מקדמיה. השכנים הציבו את בקבוק היין הגדול בתבל? לנו יהיה בקבוק הבירה העצום מכל! הרשימה ארוכה: אשכול הבננות הגדול, הלובסטר הגדול, הפסל הכי גדול של קפטן קוק, הגפרורים הגדולים, הנעל, שעון השמש, היתוש, הגיטרה המוזהבת, סוס הנדנדה ומה לא. מספרים שכמו שבאמריקה נוסעים מטיילים בעקבות המסלול האגדי של Route 66, גם באוסטרליה יוצאים משוגעים לדבר (או סתם משוגעים) למסע סביב היבשת דרך כל עיירות הדברים הגדולים, מעוגת פאי מפלסטיק בקוטר 4.5 מטר ועד מנגו יצוק מבטון בגובה 12 מטר. יש לקוות שאי שם בדרך הם ימצאו גם חיים.

השכנה, ניו זילנד, לא צריכה להתאמץ כל כך. יש בה מספיק אטרקציות טבעיות בילט-אין. בטח שמעתם על קרחוני הענק, יערות הגשם המוריקים, החופים הזהובים, הגייזרים והרי הגעש הדרמטיים. התתעניינו לדעת שיש גם תולעים המאירות בחושך? הן בדרך כלל תלויות מתקרת מערות, וזוהרות יותר ככל שהן רעבות. זה לא כל כך מגעיל כפי שזה נשמע – בדרך כלל פוגשים אותן במערות ווייטומו שקרקיעתן מוצפת מים, שבהן צפים על גבי אבובים. מכבים את הפנסים, מרימים מבט אל התקרה, והמראה מזכיר שמיים זרועי מאות כוכבים מנצנצים. מי היה מאמין שתולעים יכולות להיות כה פסטורליות?

לפני אי אילו שנים נתבקשתי לכתוב סקירה היסטורית קצרצרה על איי ונואטו, והתאהבתי. ההיסטוריה של המדינה המלבבת הזו מלאה בפרטי טריוויה משעשעים שיכולים למלא פוסט שלם. למשל, ונואטו ידועה באתרי הצלילה שלה. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר במדינת איים באוקיינוס השקט, אבל ונואטו מציעה אטרקציות משונות יותר מהמבחר הרגיל של שוניות ודגים צבעוניים.

הכל התחיל במלחמת העולם השנייה. יפן הלכה והשתלטה על יעדים באסיה ובפסיפיק, והגיעה עד איי שלמה הסמוכים לוונואטו. בני ונואטו החלו לחשוש לגורלם, והאמריקאים מיד נחלצו לעזרה. משום מה, הם לא טרחו להרים טלפון לפני. וכך, ביום בהיר במאי 1942, התעוררו תושבי המדינה, פתחו את דלת ביתם, וגילו לפתע עשרות ספינות מלחמה לא מוכרות עמוסות עשרות אלפי חיילים ניצבות מולם. אחרי שהתושבים הבינו שלא מדובר בפלישה יפנית וההיסטריה שככה, החלו האמריקאים לפרוק ציוד. כדרכם של אמריקאים, הם לא סמכו על אף אחד חוץ מהדוד סם, והביאו הכל מהבית, כולל כמויות מטורפות של בקבוקי קוקה קולה. בעזרת הציוד החלו מיד בתנופת בנייה אדירה – כבישים, בתי חולים, משרדים, מסלולי המראה – ושיפרו כליל את התשתיות באיים בתוך שלוש שנים. טוב, זה לא שהיה להם משהו אחר לעשות. היפנים בוששו לבוא. היה מטוס אחד שהתקרב אך הופל, ובנפילתו גרם למותה של ההרוגה היחידה במלחמה – פרה תמימה. משנסתיימה המלחמה, הגיעו האמריקאים למסקנה שהשבת כל הציוד הרב לארצות הברית היא בעייתית מבחינה כלכלית, והציעו לממשל המקומי הצעה מפתה: קנו מאיתנו הכל במחיר אפסי, שלמו רק 7 סנט מערכו של כל דולר.

זה הזמן לומר כמה מילים על הממשל דאז בונואטו. באי התקיימה ממשלת קונדומיניום ותיקה – שלטון משותף לבריטניה וצרפת שלא חיבבו אחת את רעותה, ועל כן כל אחת מהן התעקשה לכונן מנגנון שלטוני משלה. התוצאה: אפילו הערוץ הראשון ברוממה נראה יעיל ונמרץ לעומת הבירוקרטיה של ונואטו באותן שנים. הכל במדינה היה כפול: בהגעתך היית צריך לעבור פעם אחת במכס הבריטי ופעם אחת בצרפתי. חצי מחוקי המדינה היו צרפתיים וחצי בריטיים, וכדי ליישב את הסתירות ביניהם מונה לראשות בית המשפט העליון שופט ספרדי, שלמרבה הצער לא הבין מילה בצרפתית ובאנגלית. בהנחה שהוא הצליח למרות הכל לגזור את דינך למאסר, היית מרצה חצי ממנו בכלא הבריטי וחצי במקבילו הצרפתי (שהיה פופולרי יותר, כי הגישו בו יין אדום עם ארוחת הערב).

וכך, לאחר שקיבלו מהצבא האמריקאי הצעה שאין לסרב לה, חשבו הבריטים והצרפתים ארוכות והחליטו לסרב לה: "הי, אם אתם ממילא לא לוקחים את הציוד לאמריקה ומשאירים אותו פה, למה שבכלל נטרח לשלם?". האמריקאים חטפו קריזה, שחררו אמברקס והסיעו את כל הציוד היישר לתוך האוקיינוס כמחאה.

כך קרה שהשונית בונואטו כוללת נופים משונים בדמות ג'יפים טבועים, בולדוזורים, משאיות, טרקטורים, סמי-טריילרים וערימות של ארגזי קוקה-קולה. ערימת האשפה האמריקאית הגדולה והיקרה ביותר הפכה לאתר צלילה אהוב שזכה לשם האירוני Million Dollar Point.

גם לבהוטן, מדינה הררית קטנטונת בין סין להודו, יש מוזרויות שיכולות לאכלס מאמרים שלמים, אבל נסתפק בשתיים:
אי שם בסוף שנות התשעים הכריז מלך בהוטן על צעד משמעותי של קדמה בממלכה הקטנה – הצבת הרמזור הראשון במדינה. אחרי שבוע של התרגשות באומה ועליה לרגל לעיר הבירה כדי לחזות בפלא המודרני, החליט העם שהרמזור מכוער ולא אישי מספיק בדרכו האנטיפתית לכוון את התנועה. המחאה הציבורית הלכה וגברה, ועל כן בהוראת המלך הוחלף הרמזור הסורר בשוטר תנועה, והסדר שב אל כנו. מאז נפתחה המדינה אל רעיונות מודרניים אחרים כמו הטלוויזיה והאינטרנט, אבל רמזורי התנועה עדיין מוקצים משטחה עד היום הזה.
כמה עשורים קודם לכן, בשנות השישים, החליט השלטון הבהוטני על דרך מקורית להכנסת כסף זר למדינה הקטנטונת: הנפקת בולים. מכיוון שלאספני בולים לא חסרות מדינות זעירות ונידחות לרכוש מהן בולים, החליטה בהוטן להתבלט ומשנה לשנה המציאה גימיקים גדולים יותר. בהתחלה היה זה הבול העגול הראשון בעולם, אחר כך הופיע בול עם תמונה תלת ממדית ובהמשך בולים בניחוח פרחים. השיא היה ב-1973. אז יצאה סדרת בולים עגולים שנראו כמו תקליטי ויניל מיניאטורים. השוס? אם הסרת אותם בעדינות מהמעטפה והנחת על גבי הפטיפון שלך, יכולת לנגנם ולשמוע את ההמנון הלאומי של בהוטן. מגניב.