יש תופעות טבע כה יפות ושובות לב, שאגדות ואמונות נרקמות סביבן. קשתות למשל, או הזוהר הצפוני. אלא שבשביל לחזות בקשת צריך לחכות לאותם ימים מעטים בלא-ממש-חורף הישראלי שבהם הגשם והשמש מתלכדים. בשביל הזוהר הצפוני צריך לנסוע הרחק לחורף החשוך והקפוא באזורים הצפוניים של העולם. טל, לעומת זאת, הוא תופעה הרבה יותר שכיחה ונגישה עבורנו – אבל כמה פעמים יוצא לכם בפועל לוותר על המיטה החמה בשעת הזריחה כדי לצאת ולטייל בשדה עמוס טיפות עם עדשת מאקרו, ופתאום לגלות איך רטיבות ולחות הופכות ליופי צרוף?

טל מצטבר כמו שרשראות פנינים על קורי עכביש המתוחים על קוץ

קישוטים כסופים בשחור-לבן:

התמונות הנ"ל צולמו בשדות באזור זכרון יעקב לפני כשבוע. מה עשיתי בשדות זכרון בשעת זריחה, תשאלו? חיכיתי בלוויית מצלמה חדשה ועוגת פרג לאחי שצועד כרגע בשביל ישראל, אליו הצטרפתי לקטע ההליכה של אותו יום. אותו בוקר זימן לנו נופים נפלאים ותצפית נהדרת ממבט ציפור על ג'סר א-זרקא ועד חדרה, שדות חקלאיים והים התיכון. אבל כמה מהתמונות החביבות עליי ביותר שייכות דווקא להמתנה הזו שלפני. יש איזו אלכימיה קסומה שרוקח הטבע בשעות הללו, בצבעים שזורקת השמש הנמוכה מיד לאחר הפצעתה מעבר לאופק וטיפות הטל שנראות כמו יהלומי פנינים או בלורות יפהפיות (דור הילדים של היום בכלל יודע מה זה "בלורות"?). וכמו קסם טוב, כל המחזה הזה אירעי לחלוטין, עפעפת והוא נעלם. אתה עומד בשדה מן המניין. קצת קוצים ועשב. אותו עשב שבבוקר המוקדם, כשאיש לא היה שם להתפעל ממנו, זרח בשוליים כסופים זוהרים עשויים פנינים מיניאטוריות.

לפעמים משתלם לפקוח את העיניים מוקדם בבוקר. ובמחשבה זו, אלך סוף סוף לישון…