אפילו עז


יום הטרמפים הראשון, הפורשה ועוד חזיר
יום יום שבת, 15 נובמבר 2008, 16:18
5 תגובות

b_hitchnz1-1.jpg
פקק תנועה נוסח ניו זילנד

אחרי המזל הרע שדבק בי במשך שלושה חודשים מתישים ואומללים באוסטרליה, הרגשתי שניו זילנד תהיה התיקון של המסע שלי. כבר בהגעתי אליה נראה שהכל הולך להיות אחרת: הטיסה היתה נעימה וחלקה, מצאתי במהירות הסעה נוחה למרכז אוקלנד, באוטובוס שחלף על פנינו היה נהג חייכן בחליפה עם עניבה ושיער בצבע ירוק זוהר שנופף לנו לשלום. מזג האוויר האיר פניו. האכסניה שבחרתי היתה העלובה ברחוב, אבל לא היה אכפת לי. החדר היה שרוי במין לאות כשל אחרי קימה משנת צהריים, עם קיר ארונות מפורמייקה חומה מכוערת שאף אחת מדלתותיו לא נפתחה אבל גם לא עוררה מלכתחילה רצון לנסות לאכסן מאחוריה את חפציך. רק מגירה אחת היתה ניתנת לשימוש ובה נחה קופסת סיגריות קאמל בת כעשור. קראו למקום "קיווי הילטון", וחשבתי שבעליו כנראה ניחנים באירוניה או בחוסר מודעות עצמית משווע. כל זה לא העכיר את רוחי. האנשים בחדר היו ידידותיים ומשעשעים, כולם דיברו על קניית מכוניות ויציאה זריזה למרחבים. עד הערב למדתי ושלטתי ברזי השיטהד, אותו משחק קלפים שהאגדה מספרת כי הומצא כשתרמילאים מורעבים חיכו במשך שעה וחצי מרגע ההזמנה ועד בוא ארוחת הערב בהרי נפאל. זה לא נכון. אף ארוחת ערב נפאלית לא תוגש כל כך מהר לשולחן. הרגשתי שדברים משתנים לחיוב. אבל אז עברו עליי עוד ארבעה ימים בקווין סטריט.

קווין סטריט היה הרחוב הראשי של אוקלנד ואכסניות רבות הצטופפו בצדיו. האטרקציה הגדולה לאורכו היתה בורגר קינג בצדו המערבי. כשהתעייפת מהישיבה בו, יכולת לעבור לבורגר קינג בצד המזרחי, ממש ממול. הצומת בין שני הבורגר קינגים היתה ידועה בכך שכל הרמזורים הירוקים להולכי רגל מכל צדיה היו נדלקים בו זמנית, ואז יכולת לעבור במעברי החצייה לא רק מצד לצד אלא גם באלכסון. כשסיימת להתפעל מכך, אחרי שלושים שניות בערך, יכולת לגוון את שגרת יומך וללכת לפיצה האט. איפה שלא היית, תמיד התעסקת בשני דברים: תכנון היציאה מהעיר אל רחבי ניו זילנד או הצורך למהר לטיסה שלך ליעד הבא. שלושה ימים חלפו. לא מצאתי פרטנרים למסע או אופציות תחבורה מוצלחות, והעיר החלה להשרות עליי דכדוך, שמא המזל האוסטרלי רדף אחריי עד לכאן. אני לא זוכרת באיזו תואנה הזמנתי את עצמי לשולחן ארוחת הבוקר של כמה תרמילאים לא מוכרים. ביניהם היה ג'. הוא היה באותו מצב, ושנינו החלטנו שאנו זקוקים לחופשה מקווין סטריט. אחרי שיחה בת רבע שעה קבענו להיפגש למחרת ולצאת בטרמפים לביי אוף איילנדס. לא היה לנו מושג מה יש בביי אוף איילנדס. ידענו שזה אתר תיירות פופולרי שנמצא בנורת'לנד, חבל הארץ הצפוני ביותר במדינה שהשתרע מצפון לאוקלנד. חיפשנו שם אקראי של מקום קרוב שנוכל להגיע אליו תוך ארבע שעות בטרמפים ולחזור יומיים אחר כך. בסופו של דבר טיילנו במשך כשבוע, עברנו שלל הרפתקאות שונות ומשונות, ביקרנו במקומות מקסימים שלא קראנו עליהם באף מדריך, התאהבתי בדרך הטיול בטרמפים ובאנשי ניו זילנד שאתה פוגש באמצעותה, ובכל השבוע הזה מעולם לא הגענו לביי אוף איילנדס. למסע היתה נטייה לבחור יעדים מפתיעים בעצמו, היינו רק צריכים להשתמש במילות הקסם: "אתם מגיעים לביי אוף איילנדס?" ומיד היינו בדרכנו למקום אחר לחלוטין. אבל סיפורנו הפעם עוסק באותו רכב מסחרי לבן ישן, מלוכלך בקש וקליעי רובה.

בבוקר צעדנו אל אזור הירידה לכביש היוצא מן העיר ועד מהרה נאספנו על ידי נהג חביב. זה הלך בצורה יוצאת מן הכלל, או כך חשבנו עד שהוא הוריד אותנו כעבור זמן קצר ב-X. אני לא זוכרת איך באמת קראו לעיירה המשעממת הזו שכמו בעיר הקטנה מהשיר של יהודית רביץ היתה "כל כך לא מיוחדת, שאם לא היו נותנים לה שם היתה בזה יותר אמת". איכשהו, תמיד נקלעת לעיירה הזו כשתפסת טרמפים אל נורת'לנד או מנורת'לנד בחזרה לאוקלנד. השמיים תמיד היו בה אפורים על סף או מעבר למטפטפים, ובזבזת בה שעות ארוכות כשמהצד השני של הכביש ניצבת סוכנות רכב, כמו מלגלגת על נייחותך. הרחקנו רק חצי שעה נסיעה מאוקלנד, וכבר עברה שעה וחצי באותה עיירה אפרורית. נזכרנו בכל אותם סיפורי הלל על הטרמפים בניו זילנד, על הנהגים הנדיבים שאין כמותם בעולם כולו, שמזמינים את הטרמפיסטים הזרים העייפים מתלאות הכביש לארוחת צהריים או להתארח בבתיהם. כולם נסעו בדרכים חלופיות כנראה. פיקציה. מי יודע כמה דורות של תרמילאים קמלו בצומת הזו ואז שבו לארץ עם סיפורי גבורה פיקטיביים שלא היו מעולם כדי להסתיר את כשלונם הצורב. היינו רעבים והספק החל לכרסם בנו לצד מחשבות כפירה על מעבר לצד השני של הכביש, ומשם, אם יאיר לנו המזל, תוך שעה כבר נאכל בבורגר קינג של קווין סטריט. או הבורגר קינג השני של קווין סטריט. התחלנו להתייאש. "אני נותן לזה עוד רבע שעה", אמר ג'. בדקה ה-14 עצר רכב מסחרי לבן ישן, שהיה מלוכלך בשאריות קש, עם כמה קליעי רובה מתגלגלים על המושב האחורי. לא שאלנו שאלות. "לביי אוף איילנדס בבקשה".

הנהג היה חוואי בשם ג'ון, שגידל פרות ליד דגרוויל. היה לו קול של אלמר פאד עם מבטא ניו זילנדי כבד שהופך את ה-e לחיריק מודגש. השמש שבה לזרוח מיד כשיצאנו מחוץ לגבולות העיירה. הסתכלתי על הנופים היפים החולפים בחלון. העפעפים כבדו. התעוררתי כשהוא עצר בצומת כדי להוריד אותנו להמשך תפיסת הטרמפים בטרם יפנה לחוותו. פתחנו את הדלת והוא אמר: "אלא אם תרצו להישאר ללון בחווה שלי הלילה". ג' ואני החלפנו מבטים. הו! הסיכוי שלנו להיכנס לסטטיסטיקת הטרמפיסטים ברי המזל בניו זילנד, וסיפורנו יוכל להאיר נר של תקווה במשך שנים בלב תרמילאים הלומי גשם ורוחות בעודם ממתינים ב-X לרכבים שלא יעצרו לעולם! סגרנו את הדלת. המשכנו לנסוע ברכב הלבן.

הוא החנה בחצר, לצד שורה של רכבים במצבים שונים של התפרקות. חלקם עוד קרטעו בקושי בדרכי העפר של החווה ללא טסט או רישוי, חלקם שמשו לחלפים בלבד. אחר כך הסבירו לי שמדובר בעניין נפוץ בחוות הצפון: קונים רכב משומש וחבוט נטול תעודות במאות בודדות של דולרים לנסיעה באזור בלבד. קורעים לו את הצורה במשך שנה עד שהוא מתפגר בכבישי המערב הפרוע של החוות, ואז נותר להחליד כספק חלפים.
– ואם מגיעה משטרה?
– כולם מכירים פה את כולם. צופרים, עושים שלום, וממשיכים לנסוע.
ג'ון גר עם כלב גדול בשם ג'ק, ובן שלמד בעיר הגדולה והיה מגיע מפעם לפעם. סנדביצ'ים, תה, שיחת היכרות, סיור קטן בחווה, ויצאנו למלאכת החליבה. הפרות רעו בשדה גדול, ובשעה המיועדת נפתחו הרמקולים והשער, ולצלילי דיויד בואי הן היו ממהרות לצעוד בשביל אל אזור החליבה, מסתדרות למופת בשורות זו אחר זו מול הצינורות, מהנהנות בראשן כמהרהרות בשאלה "Is there life on Mars?".

פרקנו חפצים. הוא אסף ארוחת ערב מהיישוב הסמוך והציע שנאכל אותה בחלקת האדמה הישנה שלו. הדרך לשם היתה בשביל עפר מתפתל, עולה ויורדת בין ומעל נוף גבעות עגולות בירוק עז כמו בציור קומיקס. כבשים נחו על הכביש הוא נסע במהירות, הרכב ממש מדלג באוויר בעליות בין גושי הצמר, והוא מרעים על הכבשים בקול האלמר פאד שלו: "Sheep-e! Sheep-e!". הרגשתי כאילו נשאבתי לתוך הפתיח המצוייר של "נקודת חן", תוכנית הטיולים המיתולוגית מראשית שנות השמונים. כל הרכב הטלטל ורעד בקפיצות, הקש התפזר לכל עבר – כמו הכבשים המבוהלות – והקליעים נתנו קפיצת ראש לרצפה.

עצרנו בראש הגבעה הגבוהה מכולן. ממנה נשקף נוף של פסגות-פסגות, מסודרות כמו תבנית ביצים ירוקה שהתמשכה עד לים טסמן שבאופק. ג'ון הוציא חבילה ארוזה בנייר עיתון ופרש על הפגוש. נתחי דג טרי בבלילה קראנצ'ית והצ'יפס המסורתי שליד, עם פלחי לימון. כמה פשוט, ככה טעים. אכלנו מול השקיעה שהלכה והכהתה את צבעם הירוק של הגבעות עד שהפך לאפור-שחור.

ליד הרכב ניצבה בקתה קטנה, יותר כמו מחסן מעץ. "הבן שלי בנה אותה", הוא סיפר, "פרויקט נגרות שעשה בגיל 13". יפה מאוד לגיל 13, הנהנו, כמי שגם בגיל 23 לא היו מסוגלים לנעוץ מסמר בקרש. אבל משפתח את הדלת הופתענו – בחלל הקטן ניצבו מיטה מעץ, ארונות ושולחן, ריהוט קומפלט. הוא התיישב על המיטה, הוציא שקית קטנה מלאה עשב והחל לגלגל. כאן הלך הערב ונהייה מוזר. הוא פצח במונולוג ארוך ובלתי ניתן לעצירה על אזור הנורת'לנד, החקלאות בנורת'לנד, ואהבתם של החקלאים המקומיים למריחואנה, שגורמת להם להחביא שיחים בין יבוליהם בגבעות מרוחקות. כל זה נמשך ונמתח ונערך במבטא ניו זילנדי שנעשה כבד יותר ויותר ככל שעישן, עד שהיה קשה לפענח מתוכו את הנאמר. העשן בחלל הקטן החל להשפיע גם עלינו הלא מעשנים ולהכביד על העפעפיים. איבדנו את הקשר לשיחה, ומתוך נימוס הנהנו מפעם לפעם תוך כדי "כן, nice, אהה". הוא החל לספר על אתר היסטורי כלשהו, בקתה, חלוצים, יער. הכל נשמע אותו דבר.
– nice, כן.
– אתם רוצים ללכת לשם עכשיו?
– אהה, כן, nice… רגע, מה? ללכת לאן?

הוא יצא בריצה מהבקתה ונכנס לאוטו. מיהרנו אחריו. בחוץ כבר שררה חשיכה מוחלטת. השמש טבעה בים הגדול שמאחורי הגבעות. הוא שלף פנס עצום מהבג'אז, החזיק בו מחוץ לחלון ביד אחת ונהג ביד השנייה, לא מפסיק לדבר לרגע. בהיעדר השמש שתעיר על הנוף, הנסיעה בכבישי העפר המתפתלים כבר לא הרגישה כרכב קופצני בסרט אנימציה חביב אלא כסירת משוטים המטלטלת מצד לצד בסערת לילה בים שחור משחור. לפתע עצר בחריקה, ירד מהרכב, ובהה בריכוז בגדר תמימה למראה שהפרידה בין השטחים החקלאיים בגבעות ליער. "אנחנו צריכים לטפס מעליה", הוא אמר. "רגע!" – והצביע על חלק אחר של הגדר, שלח אליו את ידו במהירות, ואז הוסיף: "טוב, החלק הזה לא מחושמל". ג' ואני נעצנו מבטים מזועזעים זה בזה, אבל לפני שהספקנו לומר מילה, ג'ון קפץ מעל הגדר והחל לרוץ אל מעבה היער כשהפנס בידו. לא רצינו להישאר לבד בחשיכה. דהרנו אחריו. נדמה שהוא רץ במעגלים, בזיג זג דרך כל שיח שנוכל להיתקל בו באופן אישי. נשרטנו ונפלנו על ענפים נמוכים בעודנו מנסים להדביק את שרידי טווח אור הפנס בטרם ייעלם ויותיר אותנו אבודים בשטח לא מוכר בארץ זרה. קולו של ג'ון נישא ביער, לא מפסיק לדבר על החלוצים הניו זילנדים, עצים וציד בהברות בלתי ברורות, מסיט את הפנס מהדרך ברגעים הכי לא נכונים כדי להאיר על ארנבת או אופוסום תועים. "אולי נראה פה עוד חזיר", הוא הכריז לפתע מתוך החשיכה. "בשעות הלילה הם יושבים על העץ וקוראים: עוד חזיר! עוד חזיר! איפה אתה, עוד חזיר!".
– הוא השתגע לגמרי.
– אנחנו רצים כך כבר חצי שעה. לאן הוא לוקח אותנו, לעזאזל?
– אני חושב שהולכים להקריב בתולה.
– סמים קלים מחיר כבד?
"אתם שומעים אותו? שומעים איך הוא צועק? עוד חזיר! עוד חזיר! עוד חזיר!!!".

b-keanz.jpg
ילדים, איך עושה קיאה?

הנה עובדה שלמדתי על ניו זילנד בהמשך הטיול: בעוד הישראלי הממוצע לא יצליח להבחין בין ירגזי לחוחית או בין פשוש לדרור, הניו זילנדים מצאו פיתרון קל ונוח לזיהוי ציפורים במהירות. אין אפילו צורך לתת בהן מבט בוחן לשם כך. הם קראו לחלק מהציפורים במדינה על פי הציוץ שהן מצייצות. למשל, התוכי המכונה קיאה, ציפור הידועה בחיבתה לפירוק וישרים ממכוניות של מטיילים (כן, זה אמיתי), מעופף בהרים בעודו צווח: "קי-אה! קי-אה!". את הטואי קל לזהות ביער סבוך על פי קריאת ה"טווו-אי! טווו-אי!". אותו אדם אלמוני שהיה אחראי על קביעת שמות ציפורי ניו זילנדי היה כנראה רעב באותו לילה שבו התבקש למצוא כינוי לינשוף המקומי. הוא פנטז על הבייקון בארוחות הבוקר של המולדת הישנה, בריטניה, וכך כאשר הינשוף נשף "מו-פו, מו-פו", הוא מיהר לכנותו בשם המשונה "עוד חזיר" (Morepork).

המידע החיוני הזה לא היה ברשותי באותה עת, ומאחר ואף ינשוף חובב שינקן לא הואיל לדגמן את עוד חזירותו מול הפנס של ג'ון, רצנו במעגלים ביער מבולבלים לגמרי, עד שלפתע נעצרנו מול בקתה מטה ליפול. יכול להיות שלאור יום היא היתה נראית כמו סתם חורבה, אבל בלילה, לאור ירח והפנס הצהבהב של ג'ון, נוסף לה נופך מסתורי ואפל, כמו היתה תפאורה מצודדת מפרק מותח במיוחד של ה-X Files, שכיכבו על מסך הטלוויזיה באותה תקופה. כאן גרו ראשוני המתיישבים באזור לפני שנים רבות. חתיכות מהגג נפלו אל פנים החלל ונעצרו לפני הפגיעה ברצפה על ידי סיב אחד שאחזם או רשתות קורי עכביש סבוכות. דברי ההסבר של ג'ון פסקו כדי לתת לנו מרווח לספוג את האווירה המכשפת של המקום, עד שיצאנו החוצה ושוב רצנו במעגלים בין הענפים לקריאות: עוד חזיר! עוד חזיר!

נסענו בחזרה לחווה, שמחים לשבת שוב ברכב המוכר. בדרך הארנו עם הפנס מהחלון לחפש חיות, ומצאנו ארנבות, אופוסומים, טווסים שיצאו לטייל מאחת החוות ופרות משוטטות. בחזרה במטבח, סביב שולחן העץ הגדול, שתינו תה חם וטעמנו מקופסה של רחת לוקום. השעה היתה מאוחרת. ג'ון היה עדיין אפוף ריח עשב, ואנחנו היינו מטושטשים מעייפות. השיחה התמתחה בעצלות כשל אנשים שרוצים כבר להתמתח במיטה החמה, אבל בעייפותם דוחים את הקץ של קיום פעולות התיווך הדרושות לשם כך, של קימה והליכה עד לחדר שינה. סיפרנו שחשבנו לרכוש רכב כדי לטייל בניו זילנד, תיארתי את הקרייזלר Fifth Avenue האהובה שהיתה לי בשנה לפני כן בארצות הברית. על השולחן נח מחירון רכבים וג' עלעל בו. הוא נעצר על פורשה יפהפייה, אדומה, עם גג נפתח, מסדרת דגמי 911, עם תג מחיר שדורש משכנתא. אולי נקנה כזו, הוא אמר באירוניה. "כדאי לכם", חייך ג'ון ולגם עוד מהתה החם, "יש בה הרבה מקום לתרמילים הענקיים שלכם". חייכנו. היא נהדרת, הוא הוסיף. "כשאני יוצא לטיול, נגיד, קופץ ביום ראשון ללגום בייליס בחוף הים, אני תמיד לוקח איתי פורשה לדרך". שלושתנו צחקנו. הנמנום השתלט עלינו מכדי שנאזור כוחות לפרוש ולקטוע את השיחה הטיפשית שהחלה להתגלגל.
– כן, זו נראית כהשקעה טובה לנסיעות לחוף הים.
– תשמעו, יום ראשון הוא סוף השבוע, חייבים לנסוע במשהו חגיגי יותר מרכב מסחרי לבן מלוכלך בקש.
– פורשה היא ללא ספק חגיגית. אבל היא לא טובעת בחול?
– לא, זה רק עשר דקות נסיעה מכאן. בשאר השבוע אני נוסע עם צי המכוניות שבחוץ.
– זה רעיון נפלא לרכוש פורשה בשביל עשרים דקות בשבוע בלבד.
– כך חשבתי.
– אז הפורשה שלך, היא אדומה?
– כן, אם כבר קונים פורשה, היא חייבת להיות אדומה.
– גג פתוח?
– אם כבר קונים פורשה אדומה, היא חייבת להיות עם גג פתוח.
– 911?
– אם כבר קונים פורשה אדומה, עם גג פתוח…
צחקנו. התמתחנו בקושי רב, כמעט מוכנים לתזוזה לכיוון המיטה.
"מוזר", אמרתי, משועשעת, "לא ראיתי את הפורשה חונה ליד המכוניות המפורקות בחוץ".
– אל תהיו מטופשים, יש לה גג פתוח! אם היא תחנה בחוץ המושבים יתרטבו בגשם!
– אז איפה היא?
– בסלון.
– בסלון?!
– יבש שם.
צחקנו והחנקנו פיהוק. הגיע הזמן לישון. ג'ון הסביר לנו איפה המקלחת והיכן מונחות המגבות, ואמר שבבוקר יקפיץ אותנו לצומת שממנה נוכל להמשיך הלאה בדרכנו לביי אוף איילנדס. "רוצים לראות אותה?", הוא שאל לפתע.
– את מי?
"את הפורשה בסלון", הוא צחק. "זה בדרך לחדר שלכם ממילא". חייכנו, והלכנו אחריו נאבקים בדחף ליפול במקום על הרצפה בתרדמה עמוקה. נכנסנו לסלון. הוא היה סטנדרטי: ספות עם כריות, שולחן, אגרטל, כוננית ספרים ופורשה 911 אדומה עם גג פתוח באמצע. אמיתית, בגודל טבעי. היא פשוט עמדה שם. ג' ואני בהינו בה, בהינו זה בזה, בהינו שוב בפורשה ואז מלמלנו "לילה טוב" המום לג'ון בחצי פה והלכנו לישון, תוהים אם בבוקר כשנתעורר במציאות שלנו תהיה חווה עם פרות שרוקדות לצלילי דיויד בואי ופורשה בסלון, או שחלמנו הכל ונתעורר לעוד בוקר של בורגר קינג באוקלנד. או הבורגר קינג השני.

אפילוג:
לא רכשתי אף רכב בניו זילנד. גם לא פורשה. התאהבתי בטרמפים, ואחרי השבוע בנורת'לנד עם ג' המשכתי לבדי להניף אצבעות בכבישי המדינה. מאז אותו סיבוב השתמשתי פעמיים נוספות בטריק של בקשת טרמפ לביי אוף איילנדס כדי להגיע למקומות אחרים לגמרי, לפגוש דמויות משעשעות ולהיקלע להרפתקאות מלבבות ומשונות. עד היום שבו אחד הטרמפים שלי באמת לקח אותי משום מה לביי אוף איילנדס. מה אומר, מקום סתמי לגמרי.

שמור בנושאים: כללי,מסעות | 5 תגובות

 5 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

לניו זילנד יש הרבה סיבות מוצדקות להגיע אליה,
אבל הסיפורי מסעות שלך משם, שקראתי לפני מספר שנים הם אלה שקבעו שזה יהיה אחד מיעדי טיול התרמילאים הראשון שלי.

תגובה מאת ‏galco0 ‏11.15.08 @ 19:17

את כותבת מקסים.

תגובה מאת ‏פ' ‏11.17.08 @ 13:15

אח, איך אני אוהב את הסיפור הזה.
דאגלס אדמס לא היה מצליח להמציא משהו כ"כ הזוי. 🙂

תגובה מאת ‏omri-san ‏11.18.08 @ 10:24

nothing can makes one so happy (or so sad) as tremping around. one more great travling story. do you make a book out of them?

תגובה מאת ‏רחמנ א ליצנ בדרכים ‏11.20.08 @ 13:06

קי-אה! קי-אה!
נזכרתי בסיפור הוישרים שסיפרת לי וניסיתי להיזכר איך קראו לציפור הזאת. עכשיו אני זוכרת 😉

ובהמשך לתגובה מעליי – בחיאת, תכתבי ספר מסעות יום אחד. אני ללא ספק אקנה ואקח אותו איתי למסעותיי מסביב לעולם (טוב, בין סניף H&M אחד למשנהו ברחבי אירופה, אבל אולי יום אחד…)

תגובה מאת ‏Kettercat ‏11.22.08 @ 13:42



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)