גם אני זממתי להשתתף באתגר הופעת החלומות של "עונג שבת", ולו בזכות פרס האוזניות של פיליפס שאולי יצליח להציל אותי מזוועות פלאפונים מנגנים בתחבורה הציבורית. אלא שמסתבר שההשתתפות אסורה על בני משפחת העונג, שבה ה-HTML סמיך מדם (זה אומר שאנחנו לפחות מקבלים משהו בירושה? כסף, דירה, את הבובה של וול-E מהסלון של גיאחה?). היות וכבר רקמתי לי הופעה ובמה הולמת, אספר לכם עליהן כאן
זו תהיה הופעה בשחור-לבן: ארבעת המופלאים יעמדו שם בחליפות בריטיות מעונבות, מאחוריהם תפאורה שאף אדם לא יכול לבנות כמותה, של הרים שחורים אדירים מכוסי שלג וקרחונים תלויים. מולם באופק הרחוק ישתרע אוקיינוס אפרפר המנוקד במעט פיסות קרח תכולות, ולפניו קהל עצום ורב של חצי מיליון מעריצים צווחניים אך בו בעת עטויים חליפות מהודרות. ובכל זאת, אף אחד לא יסתיר לי. איך לא חשבו על זה קודם, לקיים הופעה במקום שבו כולם נמוכים ממטר? שבו הקהל כולו לבוש חגיגית, כולו שורק במלוא גרון, כולו מורכב אך ורק מפינגווינים מלכותיים. ההרמוניות הקוליות היפהפיות יהדהדו באוויר הכי נקי בעולם מתחת לשמי ההמיספירה הדרומית במפרץ סנט אנדרוז. אני אשב שם עם צמרמורת לא רק מקור ודמעות בעיניים לא רק בגלל הרוח המקפיאה והטורדת, ולא אצליח להחליט ממה אני מתרגשת יותר: מהביטלס שמולי או מכך שהצלחתי לחזור בשנית לעוד כמה רגעים שובי לב ביבשת האהובה עליי, אנטארקטיקה?
ככה פותחים שנה חדשה ועשור חדש. הייתי מרחיבה ומספרת על הופעתם הפנטסטית של אביב גדג', להקתו ואורחיו באוזן בר במוצ"ש שעבר – אבל נועה מגר עשתה את זה הרבה יותר טוב.
"אבק של חרטה הולך ומכסה ריסים"
"ובבוא הבוקר לעיני השמש הדקלים זזים ומתלקחים ברוח"
"אני מפנה להם עורף ומדבר אל האבנים" (שורה שתמיד שולחת אותי אל "גלוי ונעלם" היפה)
העלאתו והורדתו של הקונטרבס מהבמה עבור האירוח היתה ארוכה כפליים מהשיר של רות
"אש". לא מהשירים האהובים עליי של אהוד, אבל תיאור קולע לאירוח הנהדר שלו
האזרח האחד. השיר הכי טוב של שבן, בביצוע הכי טוב שאי פעם שמעתי
אזהרות לנפש
"חרש חרש, בצעקה"
"מנועים קדימה! וכל האגרופים קפוצים!"
לפני תחילת ההופעה סיפרתי לנועה שלא מזמן ראיתי הופעה של אמן אהוב בהיכל תרבות רחב ידיים ומסודר, וכל כך היה חסר לי בסוף ביצוע טוב לשמוע במקום מחיאות הכפיים של הקהל הישוב איזו קריאת "yeah!" הגונה וספונטנית כתגובה הולמת לסולו נגינה מוצלח. משהו באווירה היה נקי מדי, חסר להבה.
יש יופי מיוחד בהופעות קטנות. כשהבמה בגובה מדרגה ואתה מסתכל לאמנים היישר לתוך העיניים, במרחק נגיעה (עמדתי בשורה הראשונה והזזת מיקרופון מהירה אחת של גדג' כמעט ריסקה לי את המצלמה…), בלי מסך של מכונת עשן. היה חם וצפוף באוזן, קור ינואר בחוץ, ממטרים בלב, רעמים על הבמה, ברקים בעיני כל מי שעמד שמולה. עשור חדש נפתח.
פוסטים נוספים באותו נושא: פעמיים אביב– אביב גדג' ואביב ברק, בהופעות בבארבי וברשת ג' כבר אחרי חצות– הופעות בשעות הקטנות: גדג' בפסטיבל הפסנתר, מידנייט פיקוקס באוזן בר
הופעה בפנטומימה: זו חווייה מוזרה לצפות בהרכב המשובח של אביב גדג' מופיע באולפן רשת ג' כשאין לך אוזניות. מצד שני, אפשר לומר שכך קיבלנו בעצם מעין הצצה להופעת הסולו שתמיד רצינו לראות של אביב מספר 2: אביב ברק. את הערוצים החסרים כבר השלמנו שלושה ימים אחר כך, בהופעתם בבארבי
נותרה עוד שעה שלמה לתחילת הקלטת תוכניתם של אבי משולם ויוסי כסיף, "רוק בישראל", אך אביב גדג' ושות' כבר היו בעיצומו של הבלאנס כשארז ואני התייצבנו מעברה השני של הזכוכית להציץ. מין "טעימה מוקדמת" לקראת הופעתם בבארבי בשבת. את מרכז החדר תפסה קונסולה עצומה עמוסת כפתורים, אבל באורח משעשע בכל זמן ביקורנו במקום רק שניים מהם, למטה מימין, דלקו, כאילו כל השאר הושמו שם רק למראית עין של עבודה מאומצת. הטכנאי דווקא עשה עבודה מצוינת. הסאונד היה ללא רבב, מושלם. זהו ללא ספק יתרונו של ג'אם באולפן רדיו על פני הופעה מן המניין, ומנינו עוד כמה כאלו: אף אדם המיתמר לגובה מטר תשעים לא יסתיר לנו (על מי אני עובדת, במקרה שלי גם מטר שישים וחמש מספיק כדי לחסום את שדה ראייתי הנמוכה), אין מכונת עשן, אין איחורים, כרטיס הכניסה היה במחיר ללא תחרות ואפילו קיבלנו בירה. מנגד, בינינו לבין הלהקה הפריד במפריע קיר זכוכית. אז חצינו לצד השני, אל הלהקה.
התכוונו לתעד בצילום את האירוע, אך הלהקה הצביעה נגד תאורת הפלורוסנט של האולפן והחליטה שיהיה יותר כיף לנגן בחושך. אם לשפוט על פי התוצאה הסופית, הם כנראה צדקו. הם נשמעו נפלא. "ככה זה כשאנחנו באים חרמנים לנגן", הם יגידו אחר כך, מרוצים. המשך…
אפילו עז היתה קורסת לתרדמת אחרי שני לילות של הופעות שהחלו בשעות הקטנות של הלילה: אביב גדג' בפסטיבל הפסנתר והמידנייט פיקוקס באוזן בר
בנסיעת האוטובוס המאסף הארוכה אל מרכז סוזן דלל, נזכרתי בסופו של פרק ישן של "נשואים פלוס". זו היתה מעין פרודיה על הלייב-אייד, שבה אל באנדי מצטרף לחבורת רוקרים אמריקאים קשישים ומפורסמים לשעבר, המנסים לגייס כספים עבור עצמם לאחר שרואי החשבון שלהם גנבו את כספם והזמן שדד מהם את הרלוונטיות והשיער. בין השאר הם שרים שם:
we need your help
so please, please dig deep
don`t call after ten
cause we`ll be asleep
אצלנו, משום מה, המצב הפוך. נדמה שפתאום אמנים שחצו את גיל 50 (שלום חנוך למשל, או יהודית רביץ) ממהרים לקבוע את הופעותיהם לשעות הקטנות של הלילה – כלומר, לחצות, אבל כולנו מכירים את שילוב המילים האימתני "שעת-פתיחת-הדלתות" – אולי במחשבה לפנות לאיזה קהל צעיר עירני ובועט של חיות לילה, גם כשההופעה יכולה לעבוד באותה מידה ואף יותר ביעילות לו תתחיל שעתיים קודם, ב-23:00. בכל זאת, נדמה שרוב האנשים המחבבים את השיר "ארבע לפנות בוקר" יעדיפו לשמוע אותו הרבה לפני השעה הנקובה בשמו.
מה שבטוח, רבע לאחת בלילה זו לא שעה טובה להופעת פסנתר בישיבה. בטח לא לקהל של אנשים עובדים, בוודאי לא עם מקדם עייפות בדמות נסיעה בת שעה ועשרים באוטובוס מאסף. מזל שאביב גדג' וההרכב המשובח שלו הם סיבה טובה להילחם בעייפות. המשך…
עכשיו כשגיאחה עז-הלב סיים למגר את כל הוירוסים שהשתלטו על הבלוג, זמן לפוסט אינדינגב אחרון בהחלט.
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. על ההופעות של רות-יהוא-האחים-רמירז ואדם קומן כבר סיפרתי לכם, את הבס המנותץ של מידנייט פיקוקס כבר הראיתי לכם, על חשיבותו של הפסטיבל והאווירה הנהדרת ששררה בו פלוס תמונות להדגמה כבר הרחבתי – אז מה נשאר? הו, טוב ששאלתם: גבע אלון ולהקת Tree, אטליז, בום פם, עוזי נבון ומכרים, דויד פרץ, אביב גדג', מיכל לוטן, שני/אחרון/אוקטובר, Wet Bendits ודיויד בלאו, אביב מארק, רם אוריון ואלקטרה, Oxygen, חיה מילר ו… טוב, תכנסו ותראו
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. שתי הופעות, שלוש מילים. ההופעה המשותפת של האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון היתה מרגעי הקסם הגדולים של הפסטיבל. זמן קצר אחר כך, בבמה הקטנה – ובעצם, גם בגבעת הפסלים, דוכני המזון, סוף רחבת הבמה הגדולה, עמדת הסאונד וכל שאר אתרי מסלול הריצה שלו – ההופעה של אדם קומן זכתה לתואר ההזויה ביותר באינדינגב. ככה זה נראה.
מההופעה של הרמירזים-ירון-דולורס יצאתי בחיוך ענקי. מיהרתי לתפוס את אדם קומן בבמה הקטנה, אך לפני כן הייתי חייבת לעשות עצירה קטנה בשולחן הפיקניק שבו התמקמה עמדת האינדילייב – פרויקט הדיווחים החיים מהשטח של אתר האינטרנט של הפסטיבל. הלא בדיוק בשביל רגעים כאלו היא נמצאת שם, כשאתה יוצא מהופעה וחייב לומר למישהו: "יו, היה כל כך כיף!". לא הספקתי לכתוב. למען האמת, לא היה צורך ביותר מדי מילים. העלאתי ארבע תמונות ומעל רשמתי בדיוק את מה שהרגשתי: עונג שבת אמיתי. המשך…
אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. פסטיבל טוב הוא יותר מסך ההופעות שמתקיימות בו. פוסט תמונות ללא אף מוזיקאי בפריים – שקיעות, חיפושיות, אמנות, נצנצים, בוץ וקוקה-קולה
בשבועות האחרונים היו המון כתבות בתקשורת על "תחייתו מחדש של פסטיבל ערד" בסוכות. עוד זיכרונות ילדות אהובים שהפכו למותג נוצץ אך ריק לטובת קידום חברה סלולרית. והלא כך בעצם חרב פסטיבל ערד המקורי והמיתולוגי – בגלל בצע הכסף, כשיותר מ-10,000 כרטיסים עודפים נמכרו לעשיית רווח קל. אלא שבלי שאף אחד שם לב, הפסטיבל שחי בזכרונות שלנו חזר והפך למציאות, ואף הרבה יותר מוצלחת מבעבר. זה לא קרה בערד, אלא כמה קילומטרים מערבית משם, וזה קורה כבר 3 שנים. המשך…
כשהלילה מנסר את הגיטרה. פסטיבל אינדינגב 3. השעה: חצות ומחצה. על הבמה: מידנייט פיקוקס מארחים את ערן צור. בתפריט: זומבים, גיטרות, רעש, קרבות תרנגולים, פוגואים, חובבי ערן צור המומים וסוף לא טוב לגיטרת הבס של איתן רדושינסקי. פוסט מצולם של הופעה וריסוקה
לפני ואחרי
כן, אני יודעת שהבטחתי פוסט תמונות מסכם מאינדינגב בליל שני. זה היה לפני שצילמתי יותר מאלף תמונות שצריך למיין, ולפני שדלקת הגרון איתה יצאתי לנגב הפכה בעקבות צרחותיי לצרידות כה איומה, שתיכף מגיע הטלפון מגלגלצ לגייס אותי כמלחששת דיווחי שקיעה בינות שירים דלוחים במקומה של לילך ברנע. ולכן, בינתיים, אתחיל עם אחת ההופעות שהכי העסיקו את המצלמה שלי: המידנייט פיקוקס. ולמה? כי איתן רדושינסקי הוא האיש הכי פוטוגני במוזיקה הישראלית. אין אף רגע משעמם איתו ועם פרצופיו המופלאים. רק צריך לכוון וללחוץ. המשך…
הכותרת אומרת הכל. ההופעה של מופע הארנבות של ד"ר קספר היא הכי כיף שבעולם. אורן ברזילי מלך. נקודה. זו השורה התחתונה של כל מה שכתוב למטה. אתם יכולים לוותר על הקריאה ולרוץ לרכוש כרטיס להופעה הבאה.
שמתי לב שאין לי יותר מדי מה לומר בסיומה של הופעה של הקספרים. כדי לכתוב ביקורת ממצה, קולעת, שמנמקת היטב מדוע כדאי לכם לבוא להופעה הבאה, כל מה שצריך הוא לכתוב פסקה המכילה את המילה "כיף" חמישים פעם, מלווה ביותר מדי סימני קריאה. בעצם, לא בטוח שזה מספיק. היאח להמצאת הקופי-פייסט שיעשה ממנה גם פסקה שנייה. חברים, מדובר במופע הכי שמח בארץ. קפצתי בו אתמול יותר ממה שעשיתי בהופעות של שנה תמימה, ובלי שנייה של קוצר הנשימה הצפוי אצל פדלעה אסמטית שכמותי. אולי היתה כזו אבל הייתי עסוקה מדי בלהמשיך לקפוץ מכדי לשים לב. כמו להיכנס למכונת זמן ששולחת אותך לשעתיים בחזרה לגיל 16, רק בלי החצ'קונים והתסביכים (זה בסדר, פיתחתי חדשים מאז). וזה הלא מצרך נדרש בלילה שבו אתה מאבד את היכולת לעגל את גילך כך וכך חודשים כלפי מטה, וכבר נמצא כמה שנים בטווח שבו את ה"מזל טוב" מחליף "משתתפים בצערך". אין שיר אחד שהוא אתנחתא פחות מוכרת (טוב, חוץ מהקאבר ל"מאמי" של ארנון צדוק), כל אחד ואחד מהם הוא להיט הופעות סוחף שידאג שלא תצליחו לעמוד לרגע במקום. השירים החדשים עושים את העבודה באותה יעילות כשל הוותיקים, בלי לאבד טיפת אנרגיה, ויש להם אוקיינוס שלם ממנה. המשך…
