The come on baby Don't say maybes

…או רם אוריון ואלקטרה, בקיצור

* לו היה לי זמן לסיים את הפוסט על פסטיבל הלם כרך, הייתי יכולה להפנות אתכם עכשיו לקטע שבו כתבתי שההופעה של רן סלווין היא למעשה אנטי-הופעה: אדם ישוב מול לפטופ, לך תדע אם הוא לא עסוק כעת במשחק שולה מוקשים, גם הקהל מולו יושב באופן סטטי לחלוטין, ברקע צלילים אלקטרונים שלא מתחברים לכלום ומסך עם דימויים לא ברורים שמרצדים באופן גורם פרכוסים והתקפי אפילפסיה.
מכאן אפשר להבין מדוע לא היו לי ציפיות מההופעה של Oxygen, ההרכב של יאיר קז. מידנייט פיקוקס ירדו מהבמה, והקהל התפזר בעיניים בורקות, מוכן לפרוש בשיא.
אלא שאז עלה איש ונשא בידו בלון ענק לבן, מהסוג שאין אדם בגילי שיכול לעמוד מולו ולא לצרוח: "I'm not a number, I'm a free man!". כעת הייתי חייבת להישאר ולברר מה בדיוק טיבו של אביזר הבמה המוזר, וכמה טוב שנשארתי. אוקסיז'ן מורכבת משני חברים שכל אחד מהם אמון על עמדה של מקלדות וקונסולות, כשיאיר קז נוטש אותן לפרקים לטובת כלים לא דיגיטלים בעליל, כמו חליל או גיטרה. על כל עמדה מורכבת מצלמה רובוטית קטנה, ובחור שלישי עם לפ-טופ עורך בזמן אמת את הצילומים ביחד עם אימג'ים שונים ומקרין אותם על הבלון הענק באמצע. והמוזיקה? עם כל העייפות, רקדנו בלי הפסקה עד אמצע הלילה. אולי נכון יותר לומר את זה בלשון יחיד – כל אחד מהנוכחים רקד לעצמו, כמו היה לבד ברחבה, שקוע ונסחף עם הצלילים בעולמו שלו. יופי של הופעה לסגור איתה את הלילה ולהוציא את יתרת האנרגיה שלך כדי שתוכל לישון היטב, בלי מחשבות על תנינים נמלטים המשחרים בחוץ לטרף. או יותר גרוע, עוד מונולוג של גלעד כהנא.

אחרי שנים לצד גלעד כהנא, פלא שקז עובר למוזיקה אינסטרומנטלית ללא מילים?…

בוקר חדש. מיכל לוטן בביצוע חמוד להפליא ל-Crazy little thing called love

על הקונטרבס, מקס אולארצ'יק

דאב על הבוקר, עם זבולון דאב סיסטם


בלאו, פעם שנייה.

* אביב מארק הוא הג'ק באוור של אינדינגב. 24 שעות ביממה על עמדת הסאונד בלי הפסקות.

ישי גרוס, שני/אחרון/אוקטובר

שלושה ראשים: מתופף שני/אחרון/אוקטובר משתלב בציור האבולוציה ע"פ אינדינגב

* איטליז לא הוזמנו השנה להופיע, אך החליטו שזה לא ימנע מהם לתת "הופעות גרילה במקומות מפתיעים". רוב הפסטיבל עבר, ואלו בוששו לבוא. האם התנין הגיע אליהם קודם? האם ההבטחה ל"מקומות מפתיעים" מסבירה מדוע רוב תאי השירותים הכימיים היו סגורים בבוקר?… קצת לפני צאת השבת הם צצו לפתע בהרכב חסר עם מערכת סאונד מאולתרת, בדוכן הספרים של עשן הזמן.

באופן מבאס, הגעתי בדיוק לסוף השיר האחרון בהופעה של דויד פרץ וסגול 59

כן, יש כבר פוסט שלם של תמונות מהשילוב של הרמירזים, רות ויהוא, אבל לא התאפקתי

* איזו הברקה לחתום את הפסטיבל עם ההופעה הנהדרת של אביב גדג', בן היישוב תלמי אליהו, שנמצא במרחק של פחות מעשרים דקות מאתר אינדינגב. היה כל כך מתבקש לפתוח ב"פעמוני המאה" של אלג'יר שמתחיל בחורבות ירושלים והריסות תל אביב ונגמרים בתלמי אליהו – אבל הוא נפקד לטובת מנה גדולה יותר משירי אלבום הסולו החדש, לא שאני מתלוננת, חלילה. הביצועים החיים משדרגים בכמה רמות את שירי האלבום, הופכים אותם לזועמים יותר, טעונים יותר, וזאת בעיקר בגלל שיש יותר ווליום ונפח לגיטרות של רון בונקר ולתופים של אביב ברק. הטענות היחידות שיש לי להופעה הזו הן שהיא היתה קצרה מדי, ובקטע האחרון, כשבונקר ויהוא מטפסים כדי לצפות במיסטר ברק מוציא אגרסיות של שנה שלמה על התופים – קודם כל, זוזו, אתם מסתירים, ושנית, הייתי מוסיפה לו עוד שתי דקות של סולו תופים. מלך.

…Here comes the man in black

הופעה שעושה חשק לעוד, מה שיקרה הלילה בפסטיבל הפסנתר

זהו זה. אחרי שהתרגלתי בספטמבר-אוקטובר לפסטיבל אינדי מדי שבועיים, הגמילה קשה. במיוחד לאור פסטיבלי המיינסטרים שהחליפו אותם, עם תגי מחיר שגורמים לחשבון הבנק שלי לפלוט צווחת אימה ולברוח (כך, לצערי, פספסתי לראשונה בחיי סיבוב הופעות של סחרוף יקיר לבי). זו תהיה המתנה ארוכה עד השנה הבאה…

נ.ב. דרוש טרמפ מצומת רעננה למידנייט פיקוקס מחר (שישי) באוזן בר.

פוסטים קודמים באותו נושא:
רגעי אינדינגב 2009 – מידנייט פיקוקס וערן צור, מותו של בס
עוד רגעי אינדינגב 2009 – סופ"ש בחולות, תמונות אווירה
עוד רגעי אינדינגב 2009 – רות, יהוא והאחים רמירז; אדם קומן, הגיטריסט מהמלין
תמונות אינדינגב 2008, חלק א' – על הבמה
תמונות אינדינגב 2008 – תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה