כבר אחרי חצות. LCD Soundsystem

ג'יימס מרפי. למטה: ג'וני ליידון.


יש לי הרבה לספר על כנס המוזיקה של הייניקן שנערך השבוע, והיה לי פחות מדי זמן או עירנות מספקת כדי להיות קוהרנטית מכדי לעשות זאת. במהלך הסופ"ש, אחרי שנת לילה נורמלית ראשונה השבוע, אספר לכם על הפאנלים המוצלחים בהם הייתי, ואילו כעת אפנה את המקום לדבר החשוב באמת: תמונות.
המשך…

אורן ברזילי, Sorrow Demons Joy Blizzards, הופעת בית, 26/7/2010.

האביב הוא לרוב הזמן החביב עלי בשנה, אך האביב האחרון לא הרגיש כך בכלל. בפנים שרר אצלי חורף מקפיא עצמות, סגרירי ונוטה להחשיך שמיו מוקדם מדי בכל יום. בחוץ מזג האוויר הרגיש קונטרסטי כמו הקיץ, כשהשמש לא מאירה אלא קופחת, מתישה, מכה על ראשך, ומוציאה ממך כל רצון לחיות ולהיות, שזולגים ממך החוצה בצורת מפלי זיעה.

ואתה צועד לך ברחובות ריקים עייף וחבול, או בוהה בתוגה במריחתו המטושטשת של נוף חדגוני מעבר לחלון האוטובוס, רוצה להתנתק מהמציאות עם קצת מוזיקה, אבל לא יודע איזה פסקול יצליח ללוות את כל הרעש הלבן והדיסהרמוני שלך עכשיו. אני לא מאמינה בהתעודדות משירים שמחים במצב כזה, להיפך. הבו לי שירים דכאוניים, או כועסים, סוערים מאוד, לפעמים מנוכרים. משהו להזדהות איתו. אבל כשהענן הזה לא הולך והסובלנות שלך למוזיקה כן, אתה זקוק למשהו אחר. אלו שירי ה"לא באמת שמח". כל שירי יום שני. שירים של מישהו שמבין מה עובר עליך. הוא נמצא מתחת לאותו ענן בדיוק, או אחד אחר. הוא כל כך שם שהוא מתחיל לזמזם את המרה השחורה שלו בהמהום מדבק ועליז. יותר נכון, לא באמת עליז. רק לכאורה, מעל פני השטח. כמו "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר שכיף לשים בקולי קולות בטייפ מכונית בארץ זרה עם חלונות פתוחים ולשיר איתו, אבל אתה יודע שבמילים שיוצאות לך מהפה אין אופטימיות של ממש, ועם כל הרוח הנעימה בפנים והנוף מסביב אתה תוהה מתי כבר תגיע ליעד שלך, אם אי פעם תצליח להבין מהו, לעזאזל.

וכך, פסקול האביב המבוזבז שלי הורכב לרוב מלופ ארוך של שיר אחד. קליל, קליט, עם פזמון מזדמזם ולחן עליז, ואפילו שם שהוא לכאורה אופטימי – Joy Blizzards של אורן ברזילי. לא באמת עליז. גלולת עצב זעירה חבוייה בסוכריה של לחן מתוק. בהופעה, שנקראת על שם השיר "שדים של עצב, סופות של אושר", מספר אורן שמדובר באותו אושר שמספק האלכוהול. הוא מניף אותך גבוה אל השמיים, מהם יוצאות ידיים מושטות רק אליך, ושנייה לפני שאצבעותיך נוגעות בהן אתה נשמט ונופל כל הדרך למטה. בשנייה הזו אתה רואה את השדים שמחכים שם, למטה. השדים שבתוכך, השדים שהם אתה – הוא חותם, ומתחיל לנגן.

ביום בהיר אחד בקיץ 2008 אורן ברזילי קם בבוקר וגילה שהוא לא יכול לצאת מהמיטה. תוך ימים ספורים הוא היה משותק לחלוטין, מחובר לזונדה שהיתה הקשר היחיד שלו לעולם, לא יכול לעשות דבר חוץ מלהמשיך לנשום. מכאן עברו עליו חודשים ארוכים של גהינום, שיקום שבו למד מחדש את כל הדברים הכי בסיסיים – איך לשבת, לעמוד, לשוב וללכת, לדבר מילים ומשפטים. סיפרתי על כך לשני חברים כשיצאנו מהופעה של הקספרים ביומולדתי האחרון, והם לא האמינו. "שיתוק" זו לא מילה שאפשר לומר בנשימה אחת עם אורן ברזילי, הבחור שלא מצליח לעמוד לרגע אחד באותו מקום על הבמה. מזנק לקהל, מטפס על מוניטורים, מנופף בצעיף ובכל דבר שמתקרב אליו ליד. בחור שנראה כמו אנרג'ייזר באני עם הפרעת קשב המתודלק באספקה דו-חודשית של פרוזאק. לא פלא שהקהל תמיד נראה בעיניו קצת בסלואו מושן. נראה שיש לברזילי יותר מדי רוח חיים ואנרגיה מכדי שאיזו תסמונת אלמונית תצליח למשוך אותם מתחת לרגליו בהקשת אצבעות זריזה אחת.

ההופעה ההיא של הקספרים הרגישה כמו תהלוכת ניצחון. ההופעה הנוכחית של אורן היא הסתכלות מפוכחת על הדרך לשם. את השירים כבר פגשתי בהופעה קטנה באוזן בר, אי שם בחורף. הם ניצבו שם לבדם, בלי תוספות, כמעט בלי שום מילת קישור. שירים צנועים ויפים עם מילים באנגלית עטופות במנגינות פופ קטנות, כובשות ואינטליגנטיות, כמו שברזילי יודע לעשות. קליטים ומתחבבים במהירות, וגם נשארים. בקישורים שבתחתית הפוסט, תקשיבו ל-Joy Blizzards המנצח, ואחר כך לשני החביב עליי, Dear Mother המקסים.
המשך…

דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

– מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
– זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
– מי זה?
– נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
– תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
– הכתם מימין?
– לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
– אני רואה איזו נקודה שחורה.
– בדיוק!
– זה הקרנף?
– לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).
המשך…

זהו רציתי להוציא את זה. ובכוחות נפש אדירים הצלחתי לשמור על איפוק ולעצור איפשהו במפרק כף היד את זרם הקללות מהמוח שלי אל המקלדת.

רק אתמול אמרתי שאני חושבת שהפיקסיז יהיו האחרונים לבטל את הופעתם בארץ. באופן מרענן הם לא טרחו יותר מדי להסתיר את העובדה שהם לא סובלים זה את זה ומופיעים בשביל הכסף. מי חשב שהם יצמיחו פתאום אידיאלים? (סביר להניח שהם לא. רוב הסיכויים שהם פשוט מאמינים שבטווח הארוך הביטול יותר ישתלם כלכלית, או בגלל איומים אלימים שקיבלו)

מבאס קשות. ברמה האישית, כי חיכיתי כל כך להופעה הזו. כי בשנה כל כך מחורבנת הגעתם של הפיקסיז היתה לי, ובכן, לא ממש "אור בקצה המנהרה", אבל איזשהו פנס תאורה ישן של רשות שמורות הטבע באמצע מערה. מאובק, קצת עייף באופן שכנראה יגרום לך לפספס איזו מדרגה ולדפוק את הברך, אבל עדיין מספק אור משמח לעיניים לכמה ימים טובים. גם זה לא מעט, לפעמים. הביטול גם מרגיז ומאכזב בכך שהוא נעשה לחינם. איכשהו, מסופקתני שנתניהו חופן כעת את ראשו בין ידיו ואומר "לעזאזל! ואני ביטלתי את הנסיעה לפסטיבל פרימוורה! אין מנוס, הם צודקים! חייבים להפסיק את הכיבוש למען קים דיל!". לו זו היתה הדרך לפתור את הבלגן הפוליטי והמדיני באזורנו ולהקים סוף סוף את המדינה הפלשתינאית שתהיה ביום מן הימים כך או אחרת, הייתי שמחה לבטל בעצמי למען המטרה את המוזיקה בכלל בישראל לשנה כמנהג עדות הטליבאן. אפילו את קיומם של המזגנים. אבל בפועל דבר מזה לא פותר את המצב המייאש כאן. צעד כשל אלביס קוסטלו הוא בעיניי יותר רצון לפרובוקציה מאשר אידיאולוגיה – אם אתה מתנגד בתקיפות שכזו להופעה בישראל, אל תקבע אותה מלכתחילה. אני מנסה לדמיין מה אני הייתי עושה לו הייתי במקום אותם אמנים ומוזמנת להופיע במקום שממשלתו גורמת לי שאט נפש מוחלטת. בורמה (מיאנמר), למשל. הייתי כנראה בוחרת אחד מהשניים: מסרבת מיד בכל תוקף, או מסכימה רק כדי שאוכל לנצל את מעמד ההופעה כדי להטיח במהלכה את דעתי בפרצופה של המדינה בקול גדול (עם אפוד מגן, מאחורי זכוכית משוריינת ועם מסוק הצלה הממתין בירכתי הבמה, במקרה הזה), באופן שיהיה הרבה יותר אפקטיבי להעברת המסר מביטול שישכח. וכי בסופו של דבר, כמאמר המשפט המפורסם, מוזיקה לא נועדה לממשלות, אלא לבני אדם.
(אגב, האין זה מוזר שאף אחד מהאמנים המתנגדים לכיבוש – למעט לאונרד כהן שניסה – לא חושב לקבוע הופעה בטריטוריה הפלשתינאית? בעיניי זו יכולה להיות הפגנה ראויה ובעלת כוח תקשורתי רב)

לעזאזל. איזו אכזבה. כשראיתי את הידיעה על הביטול כל כך הרבה קללות החלו לגדוש את מערכת העצבים שלי. בניסיוני הפולני לשמור על שפה קצת מכובדת יותר בפני העולם, עברתי לאלימות המכובסת של באגס באני, ואיחלתי ללהקה כל מיני כלי נגינה גדולים במיוחד שיפלו על ראשם, רצוי אופרת נבוקו במצדה במלואה, כולל הסוסים.
לא ברצינות, כמובן. שחרור קיטור. עם כל האכזבה, ברור לי שאהבתי למוזיקה שלהם לא השתנתה ולא תיפגע, וגם אשמח לתפוס הופעה שלהם בהזדמנות אחרת – אפילו ביום רביעי הקרוב, אם זה מסתדר לכם, חברי להקה יקרים. בכל זאת, גם בכיוון ההפוך, אני שומעת ואוהבת את הפיקסיז בגלל המוזיקה, לא בגלל קבלת ההחלטות של יוצריה.
ועכשיו אשב לי לבד בחושך ואשיר את "Here (not) comes your band".

וידידי חובצי הוסיף: אלוהים הוא 7, השטן הוא 6, האדם הוא 5, והפיקסיז, מסתבר, הם 4.

ברי סחרוף – קלרה הקדושה; נענע דיסק, 1996.

ישנם סרטים המלווים בפסקול המורכב מאסופה של שירים מוכרים פחות או יותר. "ספרות זולה", למשל. מאוחר יותר מגיע הדיסק עם התמונה מהפוסטר בחזית, והוא למעשה מתפקד כמעין אוסף להיטים שהסרט מהווה תירוץ לחיבור ביניהם. ככזה הוא יכול לקרוץ לך גם אם לא ממש טרחת לשלם 30 ומשהו שקל עבור כרטיס לקולנוע פלוס יותר מדי דקות מבוזבזות מזמנך מול פרסומות מעפנות בגלובוס-גרופ.
אחרים סומכים ידם על פסקול שנכתב במיוחד, רובו מטבע הדברים אינסטרומנטלי. כאן נדרשת סיבה טובה לרכוש דווקא דיסק נעימות על פני ההיצע האחר שקורץ לך מהמדף. למשל, כשהסרט בשילוב המוזיקה השאירו עליך רושם עז, וההקשבה מעלה בזיכרון את הסצנות שנרקמו לצלילים.
וכשלא? האם יש לפסקול כזה הצדקה כשהוא עומד לבדו?

ראיתי את הסרט "קלרה הקדושה" לפני שנים רבות. איני זוכרת רבות ממנו, רק שלא התרשמתי ממנו יותר מדי. כשבסוף רצועה מספר 2 בפסקול נכנס קטע שיחה בין הילדים המשחקים בסרט, שרובו נשמע כמו הקראה בבית ספר יותר מאשר שיחה אמיתית, זה אולי מרמז מדוע.
לעומת זאת, את האלבום "קלרה הקדושה" שמעתי השבוע. איני יכולה לשייך את רצועותיו לחלקי הסרט השונים שהשתכחו ממני, וגם ניסיונו של ברי סחרוף לסייע דרך שמות השירים ("המכונית האדומה", "המכון הוולקני", "מסדרון") לא ממש מעיר את זיכרוני.

הפסקול למעשה מחולק לשניים, והבה נקפוץ לרגע לסופו: החלק השני מורכב משלושת הרצועות האחרונות, שהן שירים של ממש – גרסה אקוסטית של "ניצוצות" שהוקלטה למעשה בתקופת פורטיסחרוף, שנים קודם לכן; גרסה שונה ל"חם על הירח", ושיר שהוקלט במיוחד, "הניצוץ", שלמעשה השיק את קריירת הסולו של שרון רוטר (ולדעתי מושפע לא מעט ברוחו מהפסקול של "טווין פיקס", האהוב על סחרוף). בצדק או שלא בצדק, המאזינים תמיד יתייחסו לרצועות אלו כלבו ועיקרו של הדיסק. מספיק להציץ בביקורת שנכתבה על הפסקול בשרת העיוור, שמתרכזת באותן שלוש רצועות. ככה זה, קל יותר לכתוב על שירים של ממש, כאלו עם טקסט שאפשר לצטט, ושעוזר לנו לתחום ולהגדיר. טקסט קל לתאר בטקסט אחר, מוזיקה היא מטבעה דבר חמקמק לתיאור במילים, ויכולה להכיל כל כך הרבה רגשות במעט צלילים ואלו יהיו שונים מאוזן לאוזן בהתאם לאדם אליו היא מחוברת.
המשך…

כשעמדתי שם באוזן בר קלטתי שזו ההופעה היחידה כמעט שראיתי החודש, אחרי חודשים שבהם פקדתי לפחות הופעה אחת בשבוע. אלא שעם בוא אפריל נעלמה הזמינות הנוחה של לקפוץ ממשרד עבודתי התל אביבית בהליכה בצעדים קלילים אל הופעה קרובה, ולמעשה, גם עבודתי עצמה כבר איננה כדי לממן את שגעון המוזיקה. תכלס, לא עבר כל כך הרבה זמן, זה רק החודש הארור הזה שמרגיש ארוך כל כך, ובכל זאת, לעזאזל, התגעגעתי.
למפגשים שלפני עם מכרים שאתה פוגש רק בהזדמנויות כאלו של איחור "שעת פתיחת הדלתות", להיכרויות עם פרצופים חדשים, לרקוד, לריגוש לנסות לתפוס תמונה טובה, להפתעות שמזמנת הופעה חיה בניגוד לאלבום שנוגן שוב ושוב, השמחה לטרוף כל דבר עם גבינה מוקרמת אחרי; לשמוע מוזיקה לא באוזניות, לא ברקע – בפול ווליום, כדבר המרכזי בעצמו.
ובעיקר, כי כפי שנזכרתי אחרי אותו ערב מול קוואמי, להופעות כיפיות/טובות – וזו היתה כזו – יש כוח מרפא כמו כדור יעיל לכאב ראש מעיק. יש להן את היכולת לבעוט בישבנו של מצב הרוח שלך, ולמחוק את כל הנאחס והצרות ועומס המחשבות והעייפות מהראש שלך לכמה שעות, אפילו אחרי שהתו האחרון דמם (כלומר, הוחלף במוזיקה רועשת של התקליטן). טוב, לא ממש למחוק מקיום, יותר "לטאטא" הלאה משם. כמו מטאטא שמזיז את האבק והלכלוך למקום אחר, אבל חכו שבוע והוא ימצא כבר את דרכו בחזרה. נו, עדיין מדובר ביתרון לא מבוטל לכשעצמו, שגם מסדר לכם שנת לילה מצוינת וחפה מטרדות יום-יום כשאתם שבים הביתה. לפעמים זה לא דבר של מה בכך.
עכשיו נשאר רק לשכנע ביכולות הרפואיות הללו את קופת חולים, כדי שביטוח הבריאות יממן לנו מרשמים שבועיים להופעות נבחרות. סליחה, אפשר לקבל חבילה אופטלגין וטופס 17 לאהוד בנאי במצדה ולפיקסיז?

פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר, אוקסיז'ן ויאיר קז מארחים את גלעד כהנא, ונוכלי הג'ימבורי וחברים. קצת לפני הכניסה לדיאטת הופעות מחמירה, החלטתי לפתור את ההתלבטות בין 3 הופעות ב-20 במרץ בהליכה לשלושתן גם יחד. היה עמוס.

Yair Kass in not a number, he's a free man

Efrati is number 6

תחנה ראשונה: פסטיבל הטייפים הרביעי בצימר

אני נולדתי בדור הקסטות. יש לי עד היום מגירה נשכחת עמוסה בכאלו, שאני משוכנעת שביניהן נחבאות מציאות שהקלטתי לפני 20 שנה מהרדיו, כמו רם אוריון שמזייף את "הקיץ האחרון" של שפיות זמנית בימי נושאי המגבעת וברי סחרוף נשבע בראיון מ-1992 שאין שום סיכוי שבעולם שהוא ופורטיס יתאחדו אי פעם להופעה שלמה, כל שכן אלבום. סביר להניח שברובן יש סתם חלקי שירים סטנדרטיים באיכות נוראית מוקלטים זה על גבי זה, אבל למי יש כוח לבדוק. למילים "טייפים" ו"קסטות" יש איזה קסם של זכרונות ילדות: הרדיו-טייפ הכסוף על חלון חדרי בבית ילדותי, קלטות מוקלטות עם עטיפה משוכפלת במכונת צילום, הזיופים הקבועים, קסטת עוף החול הפגומה עם הסרט שהשתחרר 14 פעם ותמיד שבה לנגן כשגולגל מחדש.

פסטיבל הטייפים הרביעי של הצימר לפיכך נשמע מסקרן מספיק כדי לעלות על קו 247 המתיש:
"21 הופעות שונות אשר המשותף לכולן הוא השימוש בסלילים מגנטים ככלי יוצר. זהו פסטיבל ייחודי אשר בו אין הגדרה ז'אנרית מצומצמת אלא החומר עצמו, הסרט המגנטי, הוא הבסיס להרפתקה המוזיקלית". הפלייר אמר את כל זה בהרבה יותר מילים, כולל סקירה היסטורית, נאצים ובינג קרוסבי.
המשך…

תמהני אם המשפט שבכותרת, הלקוח כמובן מהאלבום "הכבש השישה עשר", עבר בראשו של יזהר רוזנטל, התאורן של פורטיס, כשחכך בדעתו כיצד להכניס את הבארבי לאווירת חג הפורים. ואז, מתוך חלום, הופיעה התשובה: כרובית. איזו הברקה מופלאה.

ככה זה נראה ביום שישי האחרון בבארבי:

לכל אמן יש נפילות, הופעות חלשות יותר. אם זה בגלל מחלה, מקום נטול אווירה, קהל נוראי, סאונד מזעזע, סט-ליסט שלא בנוי נכון, תקופה שכזו, או סתם באשמת מצב-רוח מחורבן שהגעת איתו מהבית. לגיטימי. אבל כשאני מנסה להיזכר, נדמה לי שמעולם לא הייתי בהופעה גרועה של פורטיס. הכי קרוב שאני מצליחה להעלות בזכרוני היא הופעה מלפני 6-7 שנים שכשיצאתי ממנה חשבתי שהיא היתה בינונית למדי במפתיע. "אלבומים טובים, אלבומים רעים – אני תמיד נהניתי", אמר פורטיס פעם בראיון על ההופעות שלו, וזה אכן מורגש. יש הופעות משובחות יותר, כאלו שמתעלות באופן מיוחד; לפעמים יש הופעות שנקלעות שלא בטובתן לאכסניות לא מתאימות (פיק-אפ בר מחריד ומעושן עד אימה בהרצליה), וכמובן שאחרי כל כך הרבה הופעות מתחשק קצת לאוורר את הסט-ליסט (למה "הפסיכולוג אמר" צץ באופן חד פעמי ונעלם? איפה "חימושניגיגי"? "שמיים של שומקום"? "שמש עירומה"? "תחת אש"? "חול"? ואיפה הסוסים? אם כי הכי אשמח להפתעה בדמות "בואי אליי") – אבל תמיד, למרות הכל ובכל מצב, תמיד אני נהנית בהופעות של פורטיס.
די מדהים. במיוחד כשמדובר באמן שהייתי בכל כך הרבה הופעות שלו (מאז 1989), שלו הייתי נשארת במקומן בבית, הבית הזה כבר היה פנטהאוז מרווח בתל אביב.
המשך…

רשמים קצרים ושלל תמונות מחגיגות 5 שנים ללייבל האלטרנטיבי פית/קית

יוני כדן, ערופי שפתיים

מבעד לחלון

שרון קנטור, ממלושן

זה היה הביקור הראשון שלי בבית פית/קית. אני די חושדת באירועי אינדי "ביתיים" שכאלו, אולי בגלל הניסיון הרע שלי מפסטיבל פולקלה אחד במלכודת החום המכונה "שור 3" – המקום היחיד בעיר הגדולה שממנו יוצאים לאוויר המזוהם והמהביל להגעיל של אוגוסט תל אביבי ואומרים "איזה כיף! קריר! אפשר לנשום!". הסטיגמה הלא-תמיד-מוצדקת שהתקבעה אצלי מציירת בית מתפורר בדרום העיר, שכדי להגיע אליו צריך לצלוח מבוך של רחובות שמעולם לא ידעת על קיומם, ולפחות אחד מהם חפור בבורות ענק החוסמים את הדרך – וכל זה בסדר גמור מבחינתי, עד שמתברר שטרחת עד הלום בשביל מרתון מונוטוני משמים של גברים נוגים וממלמלים הפורטים על גיטרות אקוסטיות בהופעות די זהות זו לזו. התבדיתי חלקית.

צדקתי בקשר למבוך ולבורות הענק (הגעתי מכיוון יפו). בסוף מצאתי את אותו בית מתפורר עמוס אנשים ומוזיקה רועמת ודברים אמנותיים צבעונים – ומסתבר שהוא רק מתחזה ובית פית/קית בכלל כמה מטרים לידו. שתי הופעות אקוסטיות קיבלו את פניי, אך אחריהם הוצבו תופים ופח זבל ישן שנראה כאילו נגנב מאוסקר מרחוב סומסום, ואז הגיעו ה-Mummies & Puppies והעיפו את הגג. אני לא אגיש כאן פירוט נרחב כי יש יום עבודה מחר ואינשאללה גם פוסט ראשון על אנטארקטיקה אהובתי, ולכן אגיע לשורה התחתונה: היו הופעות טובות יותר, היו הופעות טובות פחות, היו גם משעממות. בסך הכללי, שמחתי שהגעתי. היה קהל כיפי, שנדמה שחציו גם עלה להופיע באיזשהו שלב. הרבה פרצופים מוכרים, וחדשים שהיה מעניין להכיר. הבית אומנם ניחן באותו "שיק של טיח מתקלף", כולל חדר מעבר משעשע עם תקרה פרוצה שחומם באמצעות מדורה בחבית (בשלב כלשהו עלה מישהו לגג להוריד קרשים…), אבל עם כל מיני פיצ'רים קטנים שמעלים חיוך כמו החולצות שנתפרו לתוך היריעה מאחורי הבמה הגדולה, או הברז שפונה לתקרה במטבח. מספיק עמוס כדי לספק אווירה הומה ושמחה אבל לא צפוף מכדי להיות בכל זאת אינטימי וחמים בסופ"ש חורפי. שימוש מוצלח בשתי במות כדי לקצר את המעברים בין ההופעות, תחלופה מהירה בין האמנים, שתייה במחיר זול, ארגון מוצלח בתנאים ביתיים והרגשת אינדי קהילתית משפחתית אמיתית. וכל זה במחיר אטרקטיבי (30 ש"ח ליום או 50 ליומיים), שגם אם כלולות בו כמה הופעות שתשכח בעוד חמש דקות (או כבר במהלכן), האווירה הנעימה ואלו שיפתיעו אותך, ולו תהה זו רק הופעה אחת מעולה, מצדיקות את הגעתך.

זהו. מפה והלאה קצת נקודות והרבה תמונות.
המשך…

על אלבומים שהורדו מפס הייצור, על החגיגה להוצאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי בתמונע, וכמה מילים על הופעתו החודשית של שלום גד

על אלבום המצעדים שמעתי בפורום מוזיקה ישראלית של ynet, בשנותיו הראשונות. קראו להחזירו להדפסה, למדפי החנויות, ללבבות של אנשים שלא הספיקו להכיר אותו בטרם נעלם. זמן מה אחר כך, בסוף אחת ההופעות הראשונות בבארבי כפר סבא, חבר הפורום mistral שלף ממגירת הכפפות במכוניתו דיסק צרוב שהכין לי. נסענו להרבה הופעות של אהוד בנאי באותה תקופה, וכמעט בכל אחת מהן התנגן לפחות שיר אחד מהאלבום הזה ממש לפני שהלהקה עלתה על הבמה. כך תמיד ידענו מראש מתי ההופעה עומדת להתחיל – זה לא יקרה לפני שהבחור הרזה ישיר על חור בשמיים כחולים. עוד כמה שנים עוברות. אפריקה. שעת צהריים מוקדמת, ואנחנו עוזבים את שמורת הסרנגטי. מגיל 3 רציתי להגיע לשם, הימים הספורים שלי בסרנגטי היו כמו חלום, וכמוהו, זה היה רגע חטוף שפתאום נגמר. הג'יפ דוהר במרחבים העצומים ואני מזמזמת בלב השבור על חור בשמיים כחולים, לא כמטפורה, אלא כזה שבאמת נקרע ברקיע האפריקאי ההולך ומתקדר מחוץ לזגוגית החלון. גשמים מקומיים נופלים מחורים בשמיכת השמיים, כמו עמודי ענן אפור כהה שמחברים בין השמיים לנקודות מסוימות בקרקע, וכל השאר מסביב יבש וחרב.

בשבוע שעבר, קצת אחרי תום העשור, חגגו בתיאטרון תמונע את צאתו המחודשת של "אלבום המצעדים" של יוסי בבליקי. נזכרתי בשיחות בפורום אי שם בשנים הרחוקות ההן, שבהן מנינו כל פעם מחדש את כל הפנינים הנחבאות של המוזיקה הישראלית שכמו הושלכו למעמקי האוקיינוס על ידי חברות התקליטים עם הפסקת ייצורן. נכון, לכל אחד מאותם אלבומים שנעדרו מהחנויות היו שומרי להבה, עדר מעריצים, לפעמים של מאות ולפעמים של מתי מעט בודדים, שעבורם השירים עדיין המשיכו לחיות והם ניסו להפיץ את השמועה במילים נלהבות ובעותקים צרובים. ובכל זאת, כשמפסיקים להדפיס אלבום מסוים שהופץ בעותקים מועטים (או שלא הומר מוויניל לדיסק) זהו חור בתרבות שלנו, זהו גזר דין לשכחה בקרב הקהל הרחב, זהו חוסר אמון ביכולתה של המוזיקה להתגלות מאוחרת, כפי שקרה להרבה אמנים ששמם נישא כיום על שפתינו אך בזמן אמת היו נחלתם של מעטים ונכשלו כלכלית.

הרבה מהאלבומים שהזכרנו אז זכו לשוב אל האור במהלך העשור: "סוס" של יהלי סובול, "סוף המדבר" של שלום גד, האלבום השני של מופע הארנבות של ד"ר קספר, הראשון של זקני צפת, "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", פסקול "מלכת האמבטיה", "אחד מול אחד" של אור כשדים, "תיקיות" של רונן בן טל, שני האלבומים הראשונים של דני סנדרסון, רבים מאלבומיו של שלמה ארצי ועוד ועוד. אבל עדיין יש כאלו שמחכים לגאולה.
בשנים האחרונות יש לא מעט השקות מיוחצנות של אלבומים קיימים שפשוט נעטפו מחדש בתוספת בונוסים ונשלחו לחנויות. למרות שרבים מאותם אלבומים הם אבני דרך ברוק המקומי ויצירות מופת נפלאות שראויות שישובו ויוזכרו בימים שבהם התקשורת מבכרת גרסה כל כך דלה ומצומצמת של מיינסטרים (שכבר לא מנפק עוד ממשיכי דרך ל"אהוד בנאי והפליטים", "פלונטר" או "אפר ואבק"), הם כבר כאן. הבו לנו את אלו שלא.
(וכאן לא אתאפק ואוסיף: ותתחילו עם ז'אן קונפליקט, בבקשה)
המשך…