אינדינגב 3, 16-17 באוקטובר 2009. שתי הופעות, שלוש מילים. ההופעה המשותפת של האחים רמירז, רות דולורס וייס ויהוא ירון היתה מרגעי הקסם הגדולים של הפסטיבל. זמן קצר אחר כך, בבמה הקטנה – ובעצם, גם בגבעת הפסלים, דוכני המזון, סוף רחבת הבמה הגדולה, עמדת הסאונד וכל שאר אתרי מסלול הריצה שלו – ההופעה של אדם קומן זכתה לתואר ההזויה ביותר באינדינגב. ככה זה נראה.

מההופעה של הרמירזים-ירון-דולורס יצאתי בחיוך ענקי. מיהרתי לתפוס את אדם קומן בבמה הקטנה, אך לפני כן הייתי חייבת לעשות עצירה קטנה בשולחן הפיקניק שבו התמקמה עמדת האינדילייב – פרויקט הדיווחים החיים מהשטח של אתר האינטרנט של הפסטיבל. הלא בדיוק בשביל רגעים כאלו היא נמצאת שם, כשאתה יוצא מהופעה וחייב לומר למישהו: "יו, היה כל כך כיף!". לא הספקתי לכתוב. למען האמת, לא היה צורך ביותר מדי מילים. העלאתי ארבע תמונות ומעל רשמתי בדיוק את מה שהרגשתי: עונג שבת אמיתי.


שני פורטרטים בשחור-לבן: פיינרמן ורות

מה הם שרו ביחד? זה לא באמת משנה. קצת של יהוא, קצת של רות, קצת של האחים, קומץ קאברים (אליזבת קוטון, ביטלס, Porque te vas). זה באמת לא חשוב. אלו לא היו השירים כמו הגרוב של הרמירזים שתפס את כל הנוכחים על הבמה ומולה, והקלילות המקסימה של ההופעה המחוייכת הזו. כן, רות דולורס וייס היתה קלילה ומחוייכת. אפילו טלטלה את רעמת השיער מצד לצד באושר גדול. כשיהוא ירון ביצע לבדו את החלק השני של "לא זמן טוב לכתוב שירים" עוזי פיינרמן התיישב למרגלות השירים וצפה בפרצוף מרוצה, שני הרמירזים האחרים התמקמו מאחור, רוקדים ומוחאים כפיים. הופעה מתוקה. אפילו קרני השמש שצלו אותנו בצהריים ב-36 מעלות חום הפכו באותה שעה לנעימות יותר. אולי גם הן התרככו בזכות המוזיקה.

הרמירזים רוקדים לצלילי "לא זמן טוב לכתוב שירים"

אורחים לשיר אחד: רועי ריק והמפוחית

תוכניית הפסטיבל דיווחה על הופעה משותפת של דייויד בלאו ואדם קומן (שמנגן גיטרה בהרכב של בלאו). בפועל, רק מחצית השותפות הופיעה על הבמה. בלאו וה-Good Band שלו כבר סיימו והחלו לפרק ציוד מול הקהל המופתע, אך קומן בושש לבוא. לפתע צץ מצדה של הבמה, אוחז באקוסטית ונטול הגברה והחל לעשות דרכו בינות לצופים אל אזור עמדת הסאונד. נאמן לשמות שני אלבומיו הראשונים ("שירים של שיכורים" ו- איך לא – "עוד שירים של שיכורים"), קומן הוא דמות של חצי טרובדור, חצי שוטה הכפר, מאה אחוז אלכוהול, ששר-צועק-צווח-מייבב טקסטים משונים המלווים בגיטרה בת חמש מיתרים, ומין ספק הפרעת קשב ספק התנדנדות מבושמת שלא מתירה להופעה להתייצב יותר מדי זמן במקום אחד. קומן נעמד באמצע הקהל שמסתודד סביבו מופתע, מצחקק או סתם מכווץ את המצח בניסיון להבין מה לעזאזל האיש הזה רוצה. פתאום בורח קומן ממעגל הצופים לעבר אזור הבר, מפנה בחזרה את פניו לקהל לעוד כמה שורות צעקניות, מטפס על חפצים שונים, פותח בריצה אל עבר הבמה המרכזית ומיד נסוג תוך קיטור על כך שההופעה הנערכת בה מפריעה בחוסר התחשבות מוחלט לנגינתו. כל אותו הזמן הקהל מנסה להדביק את הקצב, הולך אחריו ולעתים נאלץ ממש לרוץ בעקבות המטורף. "נו, לפחות סוף סוף אנחנו עושים קצת כושר בפסטיבל הזה", אומרת מישהי. קומן ממהר לגבעה בריצה קלה והמון אדם נע בגוש בעקבותיו. "מה זה הדבר הזה?", תוהה בחור אחד שעומד ליד דוכן מיץ הגת. "הגיטריסט מהמלין", עונה לו חברו.

הגיטריסט מהמלין והקהל הנוהר מאחוריו

חכו שנייה, אני עוצר לבירה

זו היתה כנראה ההופעה עם המספר הגבוה ביותר של מצלמות לנפש בפסטיבל כולו. חלק ניכר מהצופים מיהרו לשלוף מצלמה או פלאפון לתעד את המחזה המוזר. "לצלם אותי כולכם יכולים לצלם!", הוא נובח, "אבל להביא לי בירה?". מהר מאוד מגיעה הבירה, אחריה בקבוק עראק. קומן מטפס על שולחן ליד דוכן האוכל הצמחוני, ממש מעל ראשיהם של שני חבר'ה ששקועים בבליסת ארוחת הערב, ויורד ועולה לטונים גבוהים במיוחד בטקסט החוזר "קקה ופיפי, אתם כל כך טיפשים שאתם לא מבינים שמכשפות מנסות להרוג אתכם". סיום ההופעה מתרחש לא רחוק מהבמה שעליה היה אמור להופיע, לצדם של שלושה שוטרים. אני מכה את עצמי על כך שלא צילמתי את השוטרת שפשוט עמדה שם קפואה שלוש דקות בפרצוף המום עם פה פעור כמו דמות קומיקס, מהן דקה שלמה אחרי שקומן כבר ניגן את האקורד האחרון והסתלק מהמקום, בטרם התאוששה וצעקה לחבריה: "מה זה היה?!" – שלוש המילים שכנראה מנציחות באופן הכי מדויק וקולע את החוויה.

"אחריי!"

אדם, חכה, אנחנו לא עומדים בקצב!

הפוסט הבא יהיה האחרון מאינדינגב, ובו אוסף תמונות של הופעות רבות אחרות שהתקיימו במסגרת הפסטיבל המלבב.

פוסטים קודמים באותו נושא:
רגעי אינדינגב 2009 – מידנייט פיקוקס וערן צור, מותו של בס
עוד רגעי אינדינגב 2009 – סופ"ש בחולות, תמונות אווירה
תמונות אינדינגב 2008, חלק א' – על הבמה
תמונות אינדינגב 2008 – תמונות נטולות אמנים וגיטרות, מחוץ לבמה ובשוליה