רשימת לינקי מוזיקה ישראלית מהשבוע החולף, הסובלת ממחסור בשעות שינה ומגובה בעוד תמונות מפסטיבל חוצמזה. וגם: בבליקי על ילדות באייטיז, בלחסן יורק, ראיון עם מונוטוניקס, כמה ספרות יש במחיר הכרטיס לפול מקרתני בתל אביב, רע מוכיח ויהלי סובול, אבי לייבוביץ', רגעים מפורסמים מהטלוויזיה האמריקאית מ'דאלאס' ו'בית קטן בערבה' ועד ג'וני קארסון ומ.א.ש, ושיר נוסטלגי קייצי לסיום.

אסף אבידן בפסטיבל חוצמזה. סלב בקהל: סופרמן המזוקן

אז איך היה בפסטיבל חוצמזה? אם אתם לא מסתפקים ברשמים והתמונות שלי בפוסט הקודם, הנה כמה מבקרים אחרים בקיבוץ פרוד:
בן שלו התלהב (ובצדק) מ'אני מאבד את הקצה': "קשה לחשוב על שיר שמתאים יותר לנגן בפסטיבל מוסיקה עצמאית כמו חוצמזה. הביצוע של קוואמי והפיקוקס היה מוחץ, והמלים המבריקות של השיר הדגישו, על דרך השלילה, את הבינוניות הטקסטואלית של רוב מוסיקאי האינדי הישראלים ואותתו שאפשר גם אחרת: גם לתת בראש עם המוסיקה וגם לגרות למחשבה עם המלים".
ניימן מספק סקירה מוצלחת וגם אומר: " קצת לא פייר להציב את פורטיס אחרי, אהמ, כל אחד אחר. קצת כמו להציב את קובי בראיינט ליד הלבנבנים החמודים האלה מספרד ולטעון ששניהם משחקים כדורסל".
שמוליק כץ: "נראה כאילו כל אוהבי האינדי התל אביבים פשוט היגרו לצפון הארץ ל-24 שעות. נוכחות של אזורי זמן ישראלים אחרים הייתה דלילה עד לא קיימת".
עד הלינקס הבא יהיו בוודאי עוד סקירות בבלוגי הרשת של כל מי שעדיין משלימים שעות שינה.

המונוטוניקס – להקת ההופעות המופרעת שהייתי שמחה לפגוש בשנית בחוצמזה – עושים חיל בחו"ל ומתראיינים ל-ynet על הופעות בראש פתוח (מילולית), מצילות בוערות ותופים באוויר. מסר לסצנת האלטרנטיב המקומית: "להפסיק לשבת על התחת ולהתחיל לעבוד, ובאיזשהו שלב יהיה לך מזל… אף אחד לא יגלה אותך אם תשב פה ולא תעשה כלום".
אגב, ההופעה היחידה שלהם שיצא לי לראות נמשכה רבע שעה בלבד, במהלכה עמי שלו הצית את התופים, ניסה להצית את עצמו, רקד על פח זבל, בתוך פח זבל, זרק את פח הזבל על הצופים, זרק את עצמו ואת התופים על הצופים, ואז האבטחה הורידה את השאלטר. מכאן החלה סאגה קורעת מצחוק של נאומי מחאה נלהבים של עמי שלו, זריקת כלי הנגינה החוצה כמחאה ואז פנימה (משנוכחו לדעת כי בחוץ אין מזגן או הגברה) ושיח הזוי של קומץ הקהל עם המאבטח, כולל הנימוק המוחץ: "באתי מצפת לראות את ההופעה הזו! מצפת! זה מקום גבוה!".

עמיר לב ושות'

אה..צ..ג..ד… רגע, רגע. אוויר. אם הידיעה הזו נכונה, הרי שנשברו כל שיאי מחירי הכרטיסים בישראל. על פי גלובס, מחיר כרטיס VIP לפול מקרתני עומד על… עשרת אלפים שקל. מה ששמעתם. לשפוך עליכם מים קרים?
כן, אחרי שהיו שמועות ואז ביטול ושוב שמועות, הפעם זה סופי: פול מקרתני מגיע להופעה בפארק הירקון, ממש ליד הבית שלכם, בהנחה שמשכנתם אותו בשנית כדי לרכוש כרטיס (1,500 ש"ח בישיבה, 500 לעומדים). יוסי שריד מנצל את ההזדמנות ויוצא לטהר את שם אביו: הסיפור לפיו הוא האחראי הבלעדי לביטול ההיסטורי של הופעת הביטלס המיועדת בארץ הקודש בשנות השישים, הוא רק אגדה אורבנית.
המשך…

לינקים. על הפרק: שני קילו תפוחים, אינדי איי אל חוזר, הצצה לחזרות לפסטיבל חוצמזה, שלום חנוך חוזר לעבר, 'עוף גוזל' באנגלית, 'אחד מי יודע' ברוסית, רע מוכיח ויהלי סובול, שחזור של מבצע סבתא ועוד

קוואמי, ביום הסטודנט האחרון בתל אביב. יתארח אצל מידנייט פיקוקס בחוצמזה

נתחיל מפסטיבל חוצמזה 2 שמתקיים בסופ"ש הקרוב. לא אחזור על הפרטים כי הכל נמצא בלינק, חוץ מהמידע הקונקרטי ביותר – הליין-אפ. עוד פחות מארבעה ימים לפתיחה, והמארגנים מסרבים להסגיר את הליין-אפ כאילו מדובר בסודות הגרעין. תמוה. חברים, בשנה שעברה חלק מהותי מהקהל בפסטיבל היה מורכב מאותם פרצופים מוכרים שמגיעים באופן קבוע לאותן הופעות בתל אביב. אם ברצונכם להרחיב את המעגל מעבר לקהל המכור (שהרי זו כל הפואנטה בקיום הפסטיבל בצפון), חלק מהעניין הוא לתת לחובבי מוזיקה שלא פוקדים הופעות כבדרך שגרה, או כפופים לאילוצים שונים (משמרות, ילדים, לימודים, חוסר קרבה למרכז), את המידע הבסיסי שיאפשר להם לתכנן מראש איך לשים את כל ענייניהם בצד לסוף השבוע ולהגיע לפסטיבל. למשל, קהל מבוגר יותר שיעדיף לישון בצימר סמוך ירצה לדעת באיזו שעה מסתיימות ההופעות בשבת כדי לדעת אם לקחת לילה נוסף. המידע באלו שעות ביום מתקיימות ההופעות, מתי הן מתחילות ומתי מסתיימות, הוא האלף-בית של תכנון הנסיעה שצריך לפרסם כשמצפים מאנשים לנתק את עצמם מהמזגן ליומיים ולהיכנס לרכב.
עד שמישהו יתעשת על עצמו ויפרסם את המידע הנחוץ (או עד שאקמבן את הליין-אפ בדרך חלופית ואפרסם אותו בפוסט זה), בוואלה מציצים לחזרות של קרוסלה, מאמאלושיין, קין והבל 90210 ומידנייט פיקוקס. האחרונים ייארחו את קוואמי, שמספר על זה למומה.

אם נותרתם מאחור באזור המרכז בסופ"ש, ובמקרה יש לכם סבתא מיותרת או ארון קבורה, קבוצת שק.לי מזמינה אתכם להצטרף בשישי בבוקר לצילום מחודש ל'מבצע סבתא', בהשראת סרטו של גונדרי, Be Kind Rewind. נשמע כיף. קומו מוקדם בשישי ובואו ליצור את הנציג הישראלי הראשון לתופעת הסווידינג.

אחרי פגרה לצרכי שפצורים, עיצובים וטיח, אתר המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית אינדי איי אל חוזר! ומה שיותר כיף, עלייתו המחודשת תתן לריימונד תירוץ לשוב ולרקום כתבות ארוכות ומקסימות. בין הכתבות החדשות: ראיון עם איתן רדושינסקי וביקורת על דני אמיר.

העונג סשנס היא פינה חדשה ומשובחת אצל גיאחה השכן, שמזמין מדי חודש אמן או להקה לאולפני המערבל כדי לבצע שלושה שירים: חדש, ישן וקאבר. התפוחים עושים את הסיפתח (סטרימינג+וידאו).

בן שלו חזר נלהב מהופעת ההשקה של התפוחים: "ממתי הקהל הישראלי נוהר בהמוניו להופעות של הרכב שאין לו שירים (אלא רק קטעים אינסטרומנטליים), אין לו סולן ולא קוראים לו 'אינפקטד משרום'?". פספסתם? הנה תיעוד מצולם מהאירוח של האשם תמיד ו-Killing, הקאבר הידוע לרייג' (שתמיד מחזיר אותי לימי מנחת עין ורד בצעירותי). כמה ימים קודם לכן, הגיעה מצלמת הוידאו של וואלה לחדר החזרות לראיון ושיר. גם מדור 'השוק השחור' ביקר שם, וצילם את שיתוף הפעולה עם שלמה בר בשיר כל היום בחלל.
המשך…

אני יודעת, רשימת לינקי המוזיקה הישראלית השבועית התאחרה עד מאוד השבוע. זה לא באשמתי. המחשב העתיק שלי, שהוא כרגע יותר מוצג ארכיאולוגי ממכונת מיחשוב, מגלה עוד פחות סובלנות ממני לעונה החמה ומסרב לשתף פעולה. יחסיי עם טכנולוגיה ומוצרי חשמל – או יותר נכון, היחס הגרוע של הטכנולוגיה ומוצרי החשמל באופן אישי כלפיי – הוא נושא לת'רד תלונות ארוך שיום אחד אכתוב, ושנייה לפני ה'שלח' המחשב יקרוס באופן סופי ומוחלט כמתקפת נגד. למה לא נשארנו עם יוני הדואר? הן אמינות יותר, ידידותיות לסביבה והיו חוסכות מיליוני שעות עבודה למשק העולמי שמבוזבזות על משחקי סוליטר.
אז מה הפעם? עמית ארז להורדה, הילדה הכי יפה בגן ביידיש, מות הדיסק, מות הקסטה, חיים חדשים למוזיקת השאנטי, ואיך היו נשמעות ידיעות מניקרגואה בלחן של תמוז.

הלייבל Anove Music משיק אתר אינטרנט חדש כולל חנות ושירים להאזנה מכל יבול תוצרת הלייבל (למשל, הסינגל החדש של רות דולורס וייס). בונוס: האלבום הראשון של עמית ארז להורדה חינם.

נגן הקונטרבס אבישי כהן כבש קודם את העולם, ורק אחר כך את גלגלצ. ראיון לחדשות ערוץ 2 לרגל צאת האלבום הראשון שלו בעברית.

רוגל אלפר מספר על אנשי אוגנדה והסירה שמתעקשים להילחם על התרבות האלטרנטיבית בירושלים: "כל יום אנחנו בוחנים את המצב מחדש. לא נישאים פה על איזו הצלחה כלכלית או אידאולוגית. אנחנו מנסים לקיים ישות לא ברורה בתוך עיר גמורה".
המשך…

רשימת הלינקים השבועית, בלה בלה, נו, אתם כבר מכירים את הנוהל. והפעם: הרוק הישראלי מתחיל להשקיע בבגדים, חנות דיסקים שעושה את זה קצת אחרת, עשירייה שצריך של חוה אלברשטיין, פסטיבל חוצמזה, תגובות נגד לביקורות גרועות, בעד ונגד אמפי קיסריה ושיר דרך צוהל לסיום.

חובבת סטיילינג, אפרת גוש. צולם ביום האישה הבינלאומי האחרון באוניברסיטת תל אביב

בשנים האחרונות מספרים לנו שאבד הכלח על חנויות הדיסקים הלא וירטואליות, אלה שאפשר לדפדף בהן בערימות אלבומים ולחפש מציאות. גם חנויות הדיסקים העצמאיות הולכות ומתמעטות לטובת רשתות כמו 'צליל' שמציעות למשוטט הקניון הממוצע אלבומי מתנה לחג הקרוב. קצת אחרת מוכיחה שאפשר, ובכן, קצת אחרת: אחרי חמש וחצי שנות פעילות היא רק גדלה ועוברת למשכן חדש, היכן שפעם חובבי מוזיקה דפדפו בין עטיפות ויניל ב'בית התקליט'. סיפור הצלחה מפתיע בזכות הפנייה לקהל נישה, כזה שהשאלה הכי נפוצה אצלו היא: "יש משהו שדומה לקינג קרימזון?"

בחנות האוזן השלישית פתחו בשבוע שעבר את המועדון המיניאטורי בעל השם הביזארי 'אוזן בר'. נדב הציץ במקום לפני הפתיחה וסקר את השטח. עזבו את השאלה שנידונה בכמה בלוגים האם הליין אפ דומה מדי ללבונטין או לא – אם תשאלו אותי, הדבר הכי חשוב הוא שלפחות על פי דבריהם של אנשי המקום, הופעה סטנדרטית תיגמר כנראה ברבע לחצות. מה שיאפשר לבאים ללכת בסיומה בנינוחות אל תחנת 247 הסמוכה ולתפוס את קו האוטובוס האחרון לשרון. אני מקווה לבדוק בעצמי את המקום והעמידה בלו"ז בקרוב.

נניח שאתם רוצים להתחיל להתוודע ליצירתה של חוה אלברשטיין – עם יותר מארבעים אלבומים בדיסקוגרפיה, מאיפה מתחילים? Y99 היקר ממהר לסייע ובוחר את העשירייה שצריך, ועוד שישה אלבומים כבונוס.
המשך…

רשימת הלינקים המקוצרת לכתבות אודות מוזיקה ישראלית ברשת במהלך השבוע האחרון. בין השאר בתפריט: הבלגן העצום סביב גבייה וחלוקת תמלוגים בישראל, הופעות אלטרנטיביות לצפייה בהקלקת עכבר, נשל הנחש – אופטימי או פסימי? ולאן נעלם הקהל המיועד להופעות המיובאות?

שלומי שבן. בהמשך הרשימה הוא חולק קלידים עם גיבור פסנתר נוסף

ממתק השבוע שייך לאתר המוזיקה Qube, שתמיד יודע להפתיע בפרויקטים מיוחדים. הפעם הוא משיק נגן וידאו טיובי משלו, qute, ובו ריכוז של שלל הופעות אלטרנטיביות. רשימה חלקית של המטעמים: מידנייט פיקוקס, מונוטוניקס, דויד פרץ, גבע אלון, נעם רותם, לוס כפרוס, מים שקטים, קטאמין, דני הדר, אטליז, פאניק אנסמבל, Mad Bliss, Pits, עמית ארז, שני קידר ועוד. איזה כיף.

אל הכתבה המרתקת הבאה הגעתי דרך עונג שבת של גיאחה השכן החביב: מגזין G של גלובס (דפדפו בלינק לעמוד 30) מנסה לשפוך אור על אחד המרכיבים המרכזיים ועם זאת המסתוריים של תעשיית המוזיקה המקומית, תשלום התמלוגים. יש בה המון תשובות מקוממות ושאלות ללא מענה על אופן גביית וחלוקת התמלוגים בארץ: למה רשת ג' משלמת לאקו"ם 9 ש"ח לדקה בעוד שמגל"צ נגבים רק 2.35? למה כל כך קשה להשיג מידע על הגבייה וחלוקת התמלוגים בישראל, ומי מרוויח מהיעדר הנתונים בנושא? וגם, איך מנסים גורמים שונים לתת ביס מתמלוגי האמנים – ניצן זעירא, כך מספרת הכתבה, התנה את ההשתתפות ב'עבודה עברית' בכך שהאמנים יעבירו לידיו 50% מהתמלוגים המגיעים להם בעבור אותו שיר. גם כשאמנים ישראלים בוחרים להפיק לבדם אלבום מתוך מחשבה לא לשעבד את הזכויות על המאסטר לחברת תקליטים, פעמים רבות החברה שאיתה חתמו חוזה הפצה מטביעה את שמה על העטיפה וגובה בשמם את תמלוגי המאסטר לכיסה. הפדרציה לתקליטים, שאחראית על גבייה וחלוקת תמלוגי המאסטר לכיסה, לא ממש מנדבת נתונים, ומכריחה את האמן לשלם 2,000 דולר על החברות בה כדי שיוכל להתחיל לאסוף את הכסף המגיע לו. סמטוחה.
מבולבלים? הרי כתבה נוספת ממגזין פירמה (דפדפו לעמוד 18) על עיל"ם, ארגון נוסף הממונה על תמלוגי המוזיקאים בישראל, שמתנהל בחוסר שקיפות עם הוצאות תפעול של מיליונים (450 אלף בשנה על ציוד משרדי!) ותלונות מצד רשם העמותות. כמו שמגדיר זאת עו"ד בר אל (המייצג תביעה נגד העמותה): "כבר שנים שעיל"ם אינו צינור מתאים להעברת כספים למוזיקאים אלא מסננת דקה ומורכבת של כספים, שבסופה עומדים המוזיקאים שמקבלים את מה שנשאר מהתמלוגים המגיעים להם".
יאיר יונה מיואש ומקווה לטיפול בנושא "לא עבור עוד 100 שקל לאמן כזה או אחר, אלא כדי שיצמח בארץ דור של מוזיקאים שמאמין שהוא יכול לחיות מזה, לקיים קצת תרבות, ומטפח 10 אחוז שפיות בים הטירוף הלא הגיוני, כדי שיהיה לאן ללכת ולהתפרק".
המשך…

רשימת קישורים לכתבות ושאר ענייני מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. תפריט טעימות: היכרות עם מאירה אשר, מוריסי אומר לא למנגל, קוקה קולה נפרדת מהאמנים, אנשים קופאים בתל אביב לאור יום ומקימים אולפן הקלטות, אוסף דני הדר, שירים של פיירווטר ושבק ס', אריס סאן בהופעה ובחייעת, תפסיקו לזרוק אש על ריצ'י בלקמור.

מילה בצד: אין הפעם אף לינק מנענע 10 נוכח העובדה שהמחשב שלי לא מצליח להתמודד עם העיצוב החדש, הכבד והנורא של האתר שלהם, שאיבד כל אופי או נוחות גלישה מינימלית. סרגל ראשי שכולל חמש אפשרויות שאחת מהן היא "תוכן". כי הרי תרבות, ספורט, חדשות, כלכלה, הכל אותו דבר. סתם תוכן. סדר העדיפויות הזה המשתקף בעיצוב לא אומר טובות על ערוץ הטלוויזיה שמאחוריו. יוחזר העלה לנענע!

"הנושאים שלי הם לא קיצוניים, אלא יומיומיים. אולי ההגשה שלי קיצונית. זה נכון. אבל אני אוהבת את זה. אני מתענגת על מצבי סאונד קיצוניים, שהמוח שלי מזדעזע מהם. לא נוח לי במשהו מרגיע, באמצע הדרך. אני צריכה דברים שיעשו לי כואב באוזניים"
הר-ערנב היקר עושה לכם היכרות עם מאירה אשר.

בשבוע שעבר דה מארקר פרסם כתבה על תרבות בחסות הסלולר, עכשיו זהו תורו של גלובס לדון בנושא. המפיקים מסבירים כיצד הצורך בתקציבים אדירים לפרסום הפך את השוק בן ערובה לסלולריים. לעומת זאת, בקוקה קולה, שהיתה אחד השחקנים המרכזיים בתחום עם כפר המוזיקה בניצנים, כבר עברו לשלב הבא באבולוציה של הקשר בין מוזיקה למסחריות – הם ויתרו כליל על עלה התאנה התרבותי בדמות האמנים למשיכת קהל לכפר קוקה-קולה. הם החליפו אותם בלהקת קאברים, שתבצע גרסאות כיסוי לרשימת להיטי גלגלצ שנבחרו בקפידה. אבישי מתיה מסכם: "כל מה שנתפס כאמנותי הוא בזוי, כי הוא לא מביא רייטינג. זו צרה תרבותית גדולה, אבל אלה כוחות כלכליים אדירים מדי מכדי שאני או אתה נוכל לעמוד מולם".
המשך…

רשימת הלינקים השבועית לכתבות על מוזיקה ישראלית ברשת. בשבוע שעבר כמעט הכרזתי על פתיחתה הרשמית של עונת המלפפונים לנוכח ההיצע הדל של לינקים, והנה, השבוע התמלא קובץ הוורד שלי עד מהרה בקישורים לרוב. למשל: על ניכוס התרבות על ידי חברות מסחריות, שיר ילדים מפי רונה קינן, שתי דעות על אריאל זילבר, גיטרות אוויר, רכבות הרים מוזיקליות, סמי בירנבך, לבוש חדש לשירים ישנים, שלום חנוך משחק בבובות והקשר בין יהודה פוליקר לביסטי בויז.

תמוגר עונת המלפפונים! (בתמונה: הצבה זהבה נרתמת למשימה)

שנה וחצי לאחר פטירתו של המתופף המיתולוגי ז'אן ז'אק גולדברג, פועל בדרום תל אביב חדר חזרות ולימודי תופים לנוער במצוקה על שמו. בפינת ההנצחה ניצבת מערכת התופים של גולדברג (ללא הסנר הכל כך דומיננטי בצליל שיצר, שאבדו עקבותיו). אחרי שיורחב המקום מתכננים לערוך בו מדי שנה ערבי זיכרון לאיש היקר.

עם ההספק האדיר של להקות ופרויקטים שצבר עם השנים, פלא שרק עכשיו יוצא אוסף אלבום אוסף למאור כהן. לצד שירי סולו, פרויקט שירי בודלר, הזבובים, זקני צפת, צמד ראות והבליינים, יופיעו גם שירים חדשים. אחד מהם מחכה לכם בראיון שבתוך הלינק.

משנה לשנה גוברת התופעה שבמסגרתה חברות מסחריות מנכסות לעצמן את התרבות בישראל. אלו לא רק "עבודה עברית" של אורנג' ו"אורבן מוטו מיוזיק" של מוטורולה, אלא גם תערוכות בחסות בנקים, קונצרטים ואופרה. דה מרקר שואל מה זה אומר על השיווק ועל התרבות, כמה זה עולה והאם זה אכן מצליח.
ואני מוסיפה: ולמה כל כך הרבה פעמים כשזו מוזיקה ישראלית, מדובר בקאברים? סמנכ"ל השיווק של סלקום: "אני לא חושב שתפקידנו לייצר אג'נדה בתרבות, אלא לתת את מה שרוצים. אנחנו לא מחנכים לקוחות. כששואלים אותי מה יקרה כשסלקום תשתלט על עולם המוסיקה, אני שואל מה ההבדל? גם חברות התקליטים הן גופים מסחריים לכל דבר. בסופו של דבר, איזה נזק ייגרם לתרבות הישראלית?". וזו בדיוק הבעיה.

קוסאמחשי 7000 הוא אלבום חדש שטרם הושלם, בו נלקחו ערוצי השירה מעשרים שירים ישנים וחוברו לעיבודים חדשים שרקחו אורי כינורות, אדם שפלן, גיא שמי ואבישי כהן, בניצוחו של לני בן בשט. במייספייס אפשר להתרשם מכמה שירים, ביניהם של יפה ירקוני, חוה אלברשטיין והתרנגולים.

סמי בירנבך חוגג השנה יום הולדת שישים, וזו היתה סיבה טובה לאחד את להקתו, מינימל קומפקט. בראיון להארץ הוא מדבר על הימים ההם: "לא חשבנו בכלל. עשינו. שום דבר שקרה לא היה לגמרי הכרתי. להיפך, רוב הדברים היו תאונתיים. אף פעם לא אמרנו, 'בואו נערבב רוק עם מזרחי' או משהו כזה. הכל היה טבעי. עשית דברים, ורק אחר כך אמרת 'או-קיי, אני אוהב את זה'. אף פעם לא מראש. יותר טוב כך – מודעות זה לא דבר חיובי כשיוצרים".
בהופעות האיחוד צפו בן שלו, אור ברנע, חמי אוזן, עינב שיף ואנוכי (מצטערת, מומה, צריך יותר מכישורי גירוד של רשימת הסט-ליסט מהבמה כדי לכתוב ביקורת, או לפחות לשים לב לכך שאחד השירים עליהם כתבתם כלל לא בוצע בהופעה). היום היתה ההופעה האחרונה ומחר אארגן כמה תמונות ומחשבות מבולגנות משהו לפוסט מסכם.
המשך…

רשימת הלינקים השלישית (גלידה!) לכתבות בנושא מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף, שהיה, איך לומר, חם ומעייף. עם החום יולי-אוגוסט הזה והלחות המחרידה אנחנו נוזלים לאטנו לשלולית, ומאגר היצירה ותאי המוח מתייבשים כליל. אומנם קיבלתי בלנדר חדש להכנת שייקים קפואים שיצילוני מהקיץ הארור לכמה דקות של גמיעת אייס וניל עם מעט אייריש קרים, אך חוסר יכולתי להעריך כמויות גורם לי שוב ושוב לסיים את היום הלומת שרב עם יותר מדי אייריש קרים. בקיצור, השבוע היה דל בלינקים מעניינים, ומזל ששמרתי כמה ישנים בצד לשעת מצוקה. אבל די לתירוצים. נתחיל:

יוסי בנאי הספיק להקליט רק שיר אחד מתוך האלבום עליו עבד לפני מותו, אך כעת עמלה חבורת יוצרים על השלמתו. ביניהם מיכה שטרית, שלומי שבן, קורין אלאל, אהוד בנאי, ארקדי דוכין ובתי.

הדרך ללבו (ובעיקר כיסו) של העם לא תמיד עוברת דרך גלגלצ. לא בעידן הרינגטון. מקור ראשון על אמנים שפרצו בזכות הסלולריים, כמה מרוויחים מזה, איזה ז'אנרים הולכים הכי חזק (היפ הופ ומזרחי כמובן) ולמה.
סאבלימינל: "אני זוכר ויכוח נצחי עם רוני בראון, מנכ"ל הליקון, שאמר שהוא לא מוכן למכור את המוזיקה שלו ליד האבטיחים. אמרתי לו שאם הוא היה חכם, הוא היה מוכר את המוזיקה בתוך האבטיחים. אתה יודע כמה אבטיחים נמכרים?". כן, גם לי זה משונה שמישהו מאשים את הליקון שהם לא מספיק מסחריים.

יותר מדי הופעות התחרו על לבו של הקהל ביום חמישי האחרון. מי שלא היה בבלונדי או בלילה הלבן בתל אביב, היה בקיסריה. תימורה לסינגר ובן שלו מספרים מה פספסנו בהופעה החגיגית לרגל 20 (וקצת) שנים ל'באה מאהבה' של יהודית רביץ, ואילו וואלה חוסכים במילים ומציגים שלושה קטעי וידאו מההופעה – שיר הנושא, 'למחרת' ו'עטור מצחך' עם יוני רכטר.

בן שלו שואל את השאלה שהטרידה את כולנו השבוע: מי הם האנשים הללו שהולכים מרצונם החופשי להופעה של Air Supply?
אחת התשובות היתה לדאבוני 'נשים מעל גיל 30'. זה מזכיר לי ביקורת שקראתי בתחילת שנות התשעים על אלבום משמים של סימפלי רד, שנחרטה בראשי לא בגלל מה שכתוב בה, אלא בזכות מכתב תגובה אליה של אחד הקוראים. הוא סיפר שהוא אוטוטו חוגג את אותו יום הולדת עגום של החלפת הקידומת, ונבעת כשבביקורת השורה התחתונה היתה שזהו דיסק 'לבני גיל שלושים'. הוא סירב לקבל את הגורל המר שזו המוזיקה שהחיים מייעדים לו החל מעוד כמה ימים ואילך, ודרש מהכותב לחזור בו. הייתי אז בת עשרה וגיל שלושים נראה לי כמו רגל אחת בקבר, אבל מאוד הזדהיתי וחיבבתי את התגובה ההיא שהתרעמה על ההקבלה בין הגיל ההוא למוזיקה איומה. כי מילא להתמודד עם צביעת שערות לבנות וכאבי גב – אבל אייר סופליי?! עד כאן.
ואם תמיד רציתם לדעת אם אתם אותם אנשים שהולכים לאייר סופליי, זו ההזדמנות שלכם לעשות רגרסיה לגיל שבו קראתם את מעריב לנוער ולבחון את עצמכם: איזו הופעת חו"ל תתאים לכם הקיץ? (24-17 שולת!!1)

ואפרופו הופעות חו"ל ומי לעזאזל ישלם עליהן – חשבתם שרוג'ר ווטרס או מוריסי קרעו לחשבון הבנק שלכם את הצורה? תכירו את שיאנית הכרטיס היקר ביותר להופעת רוק בישראל.

שלושה כלי נגינה: דויד פרץ מפליא כהרגלו לספר על ההמצאה החדשה, המוג גיטר. לו ריד כבר הזמין. רזי בן עזר על סמפלרים, דגימות ולופים – מיתוסים ושאלות נפוצות. אנשי קפה דל מרציאנו מביאים את הסיפור המשעשע מאחורי המצאת הטרמין ברוסיה הרחוקה.
נפתח לכם התיאבון? הקסטה על אתרים ברשת שבהם אפשר ללמוד לנגן בשלל כלים מוזיקליים. ואילו בגדרה מתקיים פרויקט שבמסגרתו מעבירה מורה-חיילת שיעורי גיטרה לקהילה האתיופית. לפני שבוע הם ערכו הופעה ראשונה, בה התארחה רונה קינן. על כוחה של המוזיקה להדליק אור קטן בחיים.
המשך…

הרשימה ע"ש חתול הבר הנכחד ובה חופן לינקים על מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. והפעם: פסטיבל שירי דיכאון, מיקסטייפים להורדה, מוזיקה בטלוויזיה וברדיו, כוכב צעיר פורץ בתשדיר שירות מהאייטיז, סינגל חדש לאהוד בנאי, צמחים טורפים משתלטים על בנייני תל אביב, ראיונות עם סגול 59 וגלעד כהנא, מפגש בין ספרות לרוק ועוד.

למקומות, היכון, הסתער!!! מתוך מלחמת המים השלישית, בהמשך הלינקים

לאחרונה לא רק שיש תחייה לשירי משוררים, אלא גם קטעי פרוזה זוכים לליווי מוזיקלי. מה מוסיפות המלודיות לטקסטים של סופרים כמו דויד גרוסמן, א"ב יהושע וס' יזהר? דויד פרץ, פרופ' ניסים קלדרון, ערן צור, א"ב יהושע ועמוס עוז עונים.

רואה את פנייך מבעד לסורגים
הייתי מחבק אותך לולא האזיקים
בין ארבע קירות דמעותיי קופאות
וכך לאט לאט השנים עוברות…
אין לי שם, קוראים לי אסיר
זהו גורלי, בין סורגים לשיר
(מתוך 'בין סורגים לשיר' של תמיר גל. בחייעת, אתם חייבים לשמוע את הפתיח)
'מקור ראשון' מספר על סצנת מוזיקת הדיכאון המזרחית בשנות האלפיים – או כמו שזמריה מעדיפים, 'מוזיקת נשמה'. תמיר גל, חנן ילד הפלא (שעל פי התמונות כבר עבר את גיל 25), ראובן המלאך ואבי גואטה מוכרים נהדר אך אלמוניים לגמרי בתקשורת הממוסדת. על המעבר של אמני הקסטות ל-mp3, הקהל, הנחשדים בהתאשכנזות וטענות הקיפוח.
היה מתבקש לשים כאן לינק למערכון המיתולוגי 'פסטיבל שירי דיכאון' של הגשש החיוור, אבל לא מצאתיהו ברשת. אגב, הידעתם שאת השירים האלמותיים מתוכו כתבו יהונתן גפן ואריאל זילבר?

אוטוטו עולה בערוץ ביפ סדרת טלוויזיה על הכוכב הגדול של סצנת הדיכאון, אבי ביטר, ועל פי עיתון תל אביב, מהנעשה מאחורי הקלעים ניתן לכתוב כמה וכמה להיטים לז'אנר: הבמאי והמפיק שמאחורי להיטיו הקולנועיים של ביטר טוענים שגנבו להם את הרעיון, ערוץ 2 נגדם, ובמאי הסדרה בכלל אינו מבין את האיכות הפילמוגרפית של ביטר.

גם אקו"ם היא שיר דיכאון אחד גדול. הבחירות לדירקטוריון מתקרבות והרוחות סוערות מתמיד. רוטבליט, יו"ר הדירקטוריון: "אקו"ם נוהגת בחברים שלה באופן שמזכיר את ההסתדרות בימים הטובים ומרכז הליכוד בימים הרעים".

ראיון עם סגול 59, שאומר: "זאת אחת המחלות של המוסיקה הישראלית. הכל נורא כבד, נורא אישי, כל סבלות העולם על כתפיך. זאת הסיבה שאני כל כך אוהב את דני סנדרסון. הוא בוכה וצוחק באותו זמן… קצת הומור ואירוניה וסאטירה לא יכולים להזיק. לא כל דבר הוא כזה א-גרויסע. אנחנו בסך הכל שרים על קצב".

גלעד כהנא בראיון צ'ט לריקי כהן. על ההופעה בהאנגר 11: "בהאנגר יש לך מגע עם 1500-2000 איש, אבל מה עם ה-1500 הנוספים? הדברים מתפזרים יותר ויש פחות אינטימיות. זה כמו לחבק אישה מאוד מאוד גדולה. אם אין לך מוטת ידיים מספקת, היא אפילו לא תבין שניסית לחבק".
המשך…

במשך מספר שנים ערכתי את רשימת 'לינקים לסופ"ש' בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet, מאגר אובססיבי משהו לכל הכתבות, הביקורות ושאר לינקים העוסקים במוזיקה המקומית שעלו ברשת במהלך השבוע החולף. לפני יותר משנה היא עברה לידיה המוכשרות של נגה, ולפתע התחשק לי לקאמבק אותה לכאן. בפורמט מקוצר יותר, כי, איך נאמר זאת, מסתבר שזו עבודה מפרכת משזכרתי, וכבר אין לי את הסבלנות שהיתה לי כשהייתי צעירה, מובטלת או מנסה למרוח עוד שעה במשרד קלסטרופובי בדרום תל אביב. אומנם יש בצד הבלוג לינקים מתחלפים, אך הם כשמם מתחלפים ללא היסטוריה נגישה, הם בצד ולכן קל לכם לפספס אותם ולי לשכוח לעדכן אותם. כך יוצאת לדרכה פינה חדשה זו, ונראה איך העסק ילך. ולפני שאסיים את ההקדמה הנדמה-לי-שהיא-הכרחית אבל משעממת הזו, אוסיף רק שהשם 'לינקס', אם לא ידעתם, לא נבחר להתנוסס מעתה ועד שיימאס לי בראש רשימות הלינקים כחלק מהאופנה המאוסה לתת שמות בלועזית כשאין כל צורך בכך, אלא כי הוא מפאר חתול בר חתיך. כבר השכלתם.
הנתחיל?

עיתון תל אביב על סצנת מוזיקת האינדי התל אביבית, 2008, היש והאין: יותר מוזיקה, יותר להקות, ללא הד תקשורתי מינימלי ובלי מספיק קהל (כולל תמונות של המתעדת הרשמית של האינדי הישראלי, יעל מאירי).

פעם היה יותר טוב? רז שכניק כנראה חושב שכן, וארז מתמרמר. גם בימי רוקסן, הנחשבים לתור הזהב של הרוק הישראלי, היתה סצנה אלטרנטיבית שוקקת, כפי שאפשר לראות בכתבה זו מערוץ 2, אי שם ב-1994 (חלק ראשון ותמשיכו משם). בין המשתתפים: Satan UFO, נשרפת, Wet Bones (מיכל קהן), קוקו בלוף והיתושים, קובי אור. הקריינות היבשה, במיוחד בפתיח, הורסת. כנראה שלא השתנה המון מהפליאה האנתרופולוגית והצקצוק הפולני של "תראו את הילדים המשוגעים האלה" מאז הכתבה של הערוץ הראשון על סצנת הפאנק הישראלי ב-1978.

נשארים בימי רוקסן: בפוסט על מינימל קומפקט סיפרתי לכם שיואב הקוטנר היקר העלה ליוטיוב את הופעתם ברוקסן מתוך תוכניתו המיתולוגית 'קול הפופ'. הנה מציאות חדשות שעלו השבוע לארכיון שלו: הופעות חיות מהמועדון ההוא של תערובת אסקוט, זקני צפת, איפה הילד וגן חיות. יישר כוח, י'!

"אם לשפוט על פי תמונת המצב העכשווית, לא יהיה מוגזם לקבוע שמוטב למנות את האמנים הזרים שלא יופיעו בישראל הקיץ, מאשר לנקוב בשמם של אלה שעתידים לבוא לכאן" – כתבה על מאחורי הקלעים של יבוא הופעות חו"ל לארץ ועל אינספור השמועות שמתעופפות מדי קיץ על אמנים שממש לא ממהרים לארוז ולצאת לכיוון נתב"ג. שוקי וייס נשמע כמעט כאילו הוא מתייחס למה שכתבתי כאן לפני שבועיים לגבי קניית כרטיסים ברגע האחרון ואומר: "אין ממש בציפייה להנחות בדקה התשעים". אלא שגיאחה חושף בלינקים השבועיים שלו שבמקרה התחיל כעת מבצע באורנג' למוריסי. זכרו את מילותיי: כשמדובר בהופעת ענק מיובאת, תמיד תחכו עם הקנייה לבוא המבצעים.

אלא אם מדובר במקום קטן כמו הזאפה, שבו הכרטיסים מתחסלים במהירות. הכרטיסים לשלושת הופעותיה של מינימל קומפקט בחודש הבא נגמרו. אם לא הצטיידתם בזמן, תיאלצו להסתפק בדיווחים והצילומים שלי מההופעה הראשונה והשלישית.

לא מספיק להביא אמנים לארץ, אומר עינב שיף, צריך לדאוג למקום ראוי לארח את הופעותיהם. תוחזר הסינרמה!

נחתום את פרק הופעות חו"ל עם האיש ששמו הפך נרדף לנושא, מיסטר שוקי וייס. בראיון לנענע 10 הוא מספר שהוא מייבא רק אמנים שהוא אוהב באופן אישי, מדבר על חסויות סלולריות, הביטול הכואב של דפש מוד ומקווה בכל זאת לצ'אנס נוסף לביורק בארץ הקודש.
הערה בצד: גם אתם חושבים ששינוי שמו של מדור התרבות בנענע למדור 'בידור' מעידה באופן עצוב על ראייתו של ערוץ 10 על התרבות שלנו?
המשך…