בשבוע וחצי שחלף לא הספקתי להעביר אל הכתב את זעקות ה"וו-הו! יש תאריך להופעות של מינימל קומפקט!!!". הם חוזרים. התירוץ הוא חגיגות יום הולדת 60 לסמי בירנבך, וגם פורטיס וברי מציינים יום לפני ההופעה הראשונה 54 ו-51 להיווסדם. מזל טוב להם, המתנה לנו. קצת מוזר לערוך איחוד של מינימל בקיץ מיוזע. מצד שני, אולי צריך קצת צינה אירופאית באמצע היולי-אוגוסט הזה, כמו שראיתם בהם קפסולת חורף ניידת המוסוות כקסטה לווקמן כשטיילתי באפריקה החמה. האיחוד האחרון נערך ממש לפני שיצאתי לאותו מסע, בחורף, 2003. כתבתי אז בפורום מוזיקה ישראלית ב-ynet קטע שמיד יתפוס את רוב הנפח בפוסט הזה (מיחזור זה טוב לכדור הארץ!). אבל לפני כן, כמה המלצות:

קפסולה קטנה ומרוכזת של חורף

ב-1991 הופיעה מינימל קומפקט ברוקסן המיתולוגי, וצלמי 'קול הפופ' משידורי הניסיון של ערוץ 2 היו שם כדי לתעד. לכבוד האיחוד העלה ykutner (יואב? יונתן?) את התוכנית ליוטיוב בשישה חלקים – אחד, שתיים, שלוש, ארבע, חמש ושש. תבורך, קוטנר!
שימו לב ל-Disguise שכל כך משתבח בביצוע חי, ושהלהקה השמיטה באכזריות מהסיבוב הקודם. לטיפולך, פורטיס. ואיך ברי בניינטיז היה כל כך יפה שזה כמעט בלתי חוקי.

עזבו איחודים, הבה נחזור אחורה – ביצוע של Inner Station המקסים מהופעה של הלהקה בתוכנית טלוויזיה באייטיז.

קצת לפני נפילת מסך הברזל הופיעה מינימל בפולין הקומוניסטית. פורטיס מעלה זכרונות כמו שרק הוא יודע.

אחרי התמונה הבאה יגיע הסיפור שלי. מומלץ ללחוץ על הלינק הזה במקש הימני של העכבר, להקיש על 'פתח בחלון חדש', ולנגן בלופ ברקע.

אל מינימל קומפקט התוודעתי כשהתחלתי את לימודי בתיכון, לפני כ-13 שנה. למעשה הכרתי אותם עוד הרבה קודם מהשמעות חטופות של Next one is Real כשיצא לרדיו ב-1984 (ואז, כילדה, הייתי בטוחה שמדובר ב-Next one Israel שבירנבך מעניק לו מבטא משובש משהו), הוא מיד תפס לי את האוזן בקליפ ההוא בפינה של קוטנר ב'זהו זה', אבל רק כ-6 שנים אחר כך התחלתי להעמיק היכרותי עם החמישייה הקומפקטית.

כתיכוניסטית, לא היה לי כסף רב מדי להשקיע בקניית מינימל בתצורת הקומפקט, מה גם שבאותה תקופה נרכש מכשיר הקומפקט דיסק הראשון שלי שהוציאני – סוף סוף! – מעידן הטייפ והקסטות של האייטיז, והוצאותיי המוזיקליות חוו עקב כך עלייה תלולה. פתאום יצאו המון דיסקים חדשים ומעניינים וגם הפייבוריטים הישנים חיכו לשדרוג מפורמט הקסטה המצ'וקמק אל הפלסטיק הנוצץ. האפשרות לדגום שירים ביוטיוב או בשרת ההורדות הסמוך לא היתה בנמצא. גם לא אינטרנט. אני עוד מהדור שגדל כמה שנים קודם על אטרי, מהילדים שהיו "מאגניבים" כי לקומודור 64 שלהם היה מסך צבעוני עם 16 גוונים!
אי לכך נשלחה חברתי י' אל מעבר לקווי האויב במשימה לפלח מ-א', אחיה הבכור, קסטות של מינימל שהקליט לווקמן מהתקליטים שבחדרו. פעם אחת הצצתי לחדרו של א'. היה בו עולם מופלא שהורכב מקירות עטויי כרטיסים קרועי ביקורת מקולנוע דן והפינגווין, מודעות תלושות על הופעות של ז'אן קונפליקט ואור כשדים ותקליטיית ויניל שהייתי בשמחה מתגנבת לתת בה סקירה ממושכת יותר מהצצה חטופה זו. בהתחשב בעובדה שבו בזמן הדבר הכי אלטרנטיבי שהתנגן בחדרה של אחותו היה 'הרבי ג'ו כפרה' הטיפקסאי, ייתכן שהתיידדתי עם בן המשפחה הלא נכון.
בסופו של דבר הגיעו לידיי 3 קסטות. איכותן הייתה כה נוראית עד שלפרקים נשמע כאילו מינימל קומפקט מנגנת מתוך מעמקי האוקיינוס, בעודה רכובה על בולדוזר רועש ומותקפת על ידי להקת דגי חשמל לא ידידותית. לפעמים זה נשמע אפילו יותר גרוע, כשגיליתי שחלק ניכר מיצירות מינימל נמחק כדי לתעד את להקתו החדשה והאווילית בתכלית של א' דנן, וכך Next one is real למשל הוקרב למען (תאמינו או לא) ביצוע ד'ת-מטאל מזעזע ל'ציפור מדבר' של אתניקס, לא פחות. The Figure cuts one היה נסבל יחסית מבחינת סאונד ברוב רצועותיו, אם כי עד מהרה החלקים החביבים עליי נוגנו כה רבות הלוך וחזור עד שסרט ההקלטה כמעט נשחק לאבק.

Autumn leaves will fall around us as we stand on common ground

החורף של 1991-1992 היה קר במיוחד.
היה יום אחד שבו יצאתי כמדי בוקר בדרכי אל בית הספר, אבל איכשהו ידעתי שהגעתי לשם מוטלת בספק. הייתה קרירות נעימה שכזו באוויר עם שביבים של קרן שמש חמקנית שהבליחה מדי פעם בין העננים השחורים, כזו שנעים לשוטט בה ללא מטרה ולתת למחשבות לרוץ ולעוף בקצב ההליכה. 25 דקות ההליכה בין הבית לתיכון היו מעט מדי ליום כזה, ומצאתי את עצמי עושה עיקוף לרחובות השכונה הישנה שלי, לחורשה הקטנטונת שבה הייתי עוברת מבניין הדירות הישן שלנו לבית הספר היסודי. אהבתי ללכת בה בבקרים אחרי הגשם. הטיפות היו נתלות בכל קצוות עלי העצים ונוצצות כמו קישוטי כסף על עץ חג המולד, ואני הייתי מתבוננת בהן ואז, כאילו בהיסח הדעת, מכה בענף עם קצה המטרייה כדי שיפלו כולן לקרקע הרטובה, והמראה היפה הזה יישאר נחלתי בלבד ולא ימתין שם לשאר ילדי בית הספר שגם כך לא יידעו להעריך אותו, וייעלם, עד הגשם הבא. שעה ראשונה של שיעור גיאוגרפיה עמדה להסתיים אבל הרגליים מיאנו להמשיך צפונה לכיוון התיכון, והראש היה עסוק מדי במחשבותיו מכדי להתערב. בדיוק כשהאוויר נעשה קר מדי והשמיים קודרים מדי, מצאתי את עצמי בחזרה מול דלת ביתי.

לא יהיה בית ספר בשבילי היום, לא כיתה סגורה והומה וחונקת וצלצול רועש ובהייה משועממת בקירות ומוח שמנסה לסגור עצמו בפני נאומים מתמשכים על יסודות הגיאולוגיה ומדעי הטריגו. התחשק לי להסתגר בחדר שלי, עם הדיסקים ומפזר החום ולצייר, עם גיחות למטבח מפעם לפעם למדף השוקולד.

שנות התיכון שלי היו שנים של ביש מזל נורא שבהן נדמה היה שכל חוקי מרפי התאגדו נגדי. גם אותו יום לא היה שונה. שני דברים הפריעו לביצוע מושלם של תוכניתי:
הראשון- הפסקת חשמל לא צפויה, שהוציאה את הקומפקט ומפזר החום מכלל אפשרות.
השני- אחרי כשעה של ציור ביד רועדת מקור (בהיעדר תאורת חשמל נאלצתי לפתוח חלונות וקפאתי עוד יותר), שמעתי רשרוש ממרגלות המדרגות. מסתבר שאמא לקחה חצי יום חופש. בהתחלה הייתי שקטה, מנסה לחפש תירוץ טוב לחזרתי הביתה ומקווה עד מאוד שהיא לא תעלה לקומה השנייה. אחרי חצי שעה נואשתי, סגרתי הדלת תוך יבבות "אבל השוקולד בקומה למטה", חזרתי אל בלוק הציור בחדר החשוך ולחצתי play על הווקמן השבור והרצוץ שלי. איכות הסאונד שלו לא ראויה למילה "איכות" שפתחה את המשפט הזה, וכפי שהתברר עד מהרה מניגון אחת הקסטות ההן של מינימל באמצעותו – מינוס ועוד מינוס לאו דווקא יוצרים ביחד פלוס. אבל מינימל התאימה לי ככפפה חמימה ליד מחוסרת מפזר חום בסביבתה באותו הרגע.

יש במוזיקה של מינימל מין משב רוח סתיו-חורף אירופאי שכזה. גם ב'סיפורים מהקופסה' היא נמצאת, הרוח הזו. די רק להביט בתמונות היפהפיות על העטיפה (שאותן צילמה, אגב, מלכה שפיגל) בהן פורטיס וסחרוף במעילים ובשחור לבן מדשדשים רגליהם באדמה מכוסה בשמיכת עלי שלכת ציורית להפליא, תמונות שישר זורקות אותך לאקלים של יבשת צפונית יותר מהלבנט המיוזע שלנו. בחוץ התחילה סופה, רעמים התגלגלו, גשם זלעפות ניתח ככיתת יורים על זגוגית החלון הענק שמולי ואחריו מטח מרגמות ברד, והכל השתלב להפליא ב-Autumn Leaves, Deadly Weapons ושות', תענוג חורפי מושלם. סאונד של אווירת קור אירופאי מובהקת, כשברגעיה הטובים מצליחה מינימל לסנתז לתוך הצלילים את הרגעים המשובחים באמת של העונה – פוסט סערה, כשהרוח האכזרית נחלשת והגשם נפסק, ומפציע אור רך של שמש המוסתרת מאחורי מסך עננים אפור-כחול כהה שנותן רקע קונטרסטי כל כך יפה לצבעים הנעימים של חמימות השמש הנחבאת. הרשרוש שנלווה לצעדים על העלים הרטובים, השלוליות הקטנות שלוכדות כמראות פיסות מהשמיים, והכי חשוב- הריח הטרי הזה שיש באוויר אחרי הגשם. תקשיבו לנגיעות המלטפות של הקול המיוחד כל כך של מלכה שפיגל בשיר כמו Dedicated, צלול וקר כמו האוויר הנקי ששטפו הממטרים מכל גרגר אבק. ואז בירנבך מקריא את השורות היפות הללו כמו מי שמשקיף מהחלון שזגוגיתו מכוסה שובלי טיפות על קסם קרני האור המתגלות לאטן בסוף הסערה:
May you live a thousand springs
When grey days turn to golden dreams
The night that lasts the light that wins
The alchemist is standing still

ובתזמון מושלם עם השיר הנזכר האחרון, בשלב הזה של סיפורי הגיעה הווקמן שלי לפתחם של When I go בגרסת ההופעה הקצרצרה ומיד אחריו הקלטת רדיו של Dedicated בקלטת השלישית, זו שהייתה כל כך רעועה שמעולם, עד אותו רגע, לא התנגנה אצלי בטייפ עד לשיר הזה.

כשימים אפורים הופכים לחלומות מוזהבים

המהומה בחוץ פסקה. הרמתי עיניי מהדף ומשהו אמר לי להסתכן בהגברת הקור ולפתוח את הזכוכית העמומה אל הנוף הרטוב בחוץ, שיהווה רקע הולם למוזיקה. הקול של מלכה התחיל להתנגן עם הקלידים, אני דחפתי את הזכוכית ו…
החורף שעל תפר 1991-1992 היה קר במיוחד. שיאו היה אותו יום ממש.
באותו יום חורף של 1991-1992 ירד שלג בכפר סבא.
נכון, שכבתו הייתה דקה, כזו שתימוג ותימס בעוד חצי יממה, כזו שכל סופת שלג הכי קטנה בירושלים מעפילה עליה בלי תחרות, אבל היה קסם מיוחד לפתוח לפתע חלון ולגלות שכל המציאות המוכרת מאחוריו נצבעה לבן, המשך גלוית הכריסטמס מתמונת הטיפות הנוצצות על עצי החורשה הקטנה בבוקר. טיפסתי אל החלון הפתוח לרווחה והתיישבתי עליו, בווקמן שר סמי This sond is dedicated to silence והקול של מלכה חוזר כמו הד רחוק Silence… silence… silence. חייכתי מאושרת מהמעטה הלבן ומהצלילים החורפיים של מינימל, תוהה האם המוזיקה הזו היא פסקול מותאם להפליא ליצירתה מלאת הקסם של הסופה הזו או שמה חיזיון שלג נדיר בכפר סבא הוא פסקול מוצלח מאין כמוהו ל-Dedicated. השלג שימח אותי כל כך שכל הקור ממנו רעדתי בשעות האחרונות נשכח ממני, הצלילים והנוף המושלג היו לי כאפקט לגימת מרק חם בחדר מחשבים צבאי קפוא – אתם יודעים על מה אני מדברת?

בשנתיים הראשונות לשירותי הצבאי עבדתי בחדר ממודר עם ציוד רגיש לכל טמפרטורה שמעל 15 מעלות. גם בקיץ היו תלויים בכניסה מעילים לכל דורש. אני לא מחובבי השתייה החמה (אלא אם הוטבעו בה כמויות נדיבות של שוקולד), אבל בימי חורף מפרכים במיוחד, אחרי יום עבודה של 15 שעות ומעלה, הגוף עייף, העיניים נעצמות, קררררררר, לילה, ואני לבדי בבסיס הריק – אז הייתי מכינה כוס מרק אינסטנט רותחת וגומעת לגימה לגימה. בכל לגימה אתה ממש מרגיש את הנוזל החם נע כמו לבה רותחת בגרון, את צביתת החום הפתאומית שלו בכל תא ותא בדרכו. האוויר הקפוא שממנו סבלת קודם מחדד ומעצים את ההרגשה המחממת, הטובה והמעוררת כל כך, בכל לגימה אתה מרגיש כאילו לשנייה הוצת הגוף מבפנים באש לוהטת ואילו העור החשוף לטמפרטורה הקונטרסטית של האוויר מצטמרר ונרעד- בררררררר… ופתאום הקור הופך ידידותי יותר, נעים.

כך הרגשתי. Dedicated והשלג היו כמו כוס תה מתוק-מתוק בתוך סופה קרה. ישבתי על השולחן בגובה החלון הגדול, מביטה במעטה הלבן ונושמת את האוויר הצלול בחיוך ענק, בעוד הצלילים מתמזגים כל כך יפה עם המראה בחוץ, וחשבתי לעצמי כמה מופלא הוא השיר הזה שאפילו השמיים מורידים שלג על כפר סבא בתיאום כה מושלם במיוחד בשבילו.