רשימת קישורים לכתבות ושאר ענייני מוזיקה ישראלית ברשת בשבוע החולף. תפריט טעימות: היכרות עם מאירה אשר, מוריסי אומר לא למנגל, קוקה קולה נפרדת מהאמנים, אנשים קופאים בתל אביב לאור יום ומקימים אולפן הקלטות, אוסף דני הדר, שירים של פיירווטר ושבק ס', אריס סאן בהופעה ובחייעת, תפסיקו לזרוק אש על ריצ'י בלקמור.

מילה בצד: אין הפעם אף לינק מנענע 10 נוכח העובדה שהמחשב שלי לא מצליח להתמודד עם העיצוב החדש, הכבד והנורא של האתר שלהם, שאיבד כל אופי או נוחות גלישה מינימלית. סרגל ראשי שכולל חמש אפשרויות שאחת מהן היא "תוכן". כי הרי תרבות, ספורט, חדשות, כלכלה, הכל אותו דבר. סתם תוכן. סדר העדיפויות הזה המשתקף בעיצוב לא אומר טובות על ערוץ הטלוויזיה שמאחוריו. יוחזר העלה לנענע!

"הנושאים שלי הם לא קיצוניים, אלא יומיומיים. אולי ההגשה שלי קיצונית. זה נכון. אבל אני אוהבת את זה. אני מתענגת על מצבי סאונד קיצוניים, שהמוח שלי מזדעזע מהם. לא נוח לי במשהו מרגיע, באמצע הדרך. אני צריכה דברים שיעשו לי כואב באוזניים"
הר-ערנב היקר עושה לכם היכרות עם מאירה אשר.

בשבוע שעבר דה מארקר פרסם כתבה על תרבות בחסות הסלולר, עכשיו זהו תורו של גלובס לדון בנושא. המפיקים מסבירים כיצד הצורך בתקציבים אדירים לפרסום הפך את השוק בן ערובה לסלולריים. לעומת זאת, בקוקה קולה, שהיתה אחד השחקנים המרכזיים בתחום עם כפר המוזיקה בניצנים, כבר עברו לשלב הבא באבולוציה של הקשר בין מוזיקה למסחריות – הם ויתרו כליל על עלה התאנה התרבותי בדמות האמנים למשיכת קהל לכפר קוקה-קולה. הם החליפו אותם בלהקת קאברים, שתבצע גרסאות כיסוי לרשימת להיטי גלגלצ שנבחרו בקפידה. אבישי מתיה מסכם: "כל מה שנתפס כאמנותי הוא בזוי, כי הוא לא מביא רייטינג. זו צרה תרבותית גדולה, אבל אלה כוחות כלכליים אדירים מדי מכדי שאני או אתה נוכל לעמוד מולם".

בשבוע שעבר עבר בקריאה טרומית בכנסת חוק חדש שיזם ח"כ ישראל חסון, ולפיו גוף המבוקר על ידי מבקר המדינה (עיריות, בתי ספר, רשות השידור וכו') לא יוכל לממן מופעים שאחד המשתתפים בהם הוא אזרח ישראלי שלא שירת בצה"ל או התנדב לשירות לאומי.בתעשיית המוזיקה זועמים, וגם שר התרבות מתנגד: "במדינה דמוקרטית וחופשית לא ייתכן שיהיה חוק שיקבע מי רשאי להופיע ומי לא בניגוד גמור לחוק חופש העיסוק".

עיתון תל אביב מספר שאי אפשר לזרוק אבן בעיר בלי לפגוע באולפן הקלטות. מה גם לפריחת אולפני ההקלטות המקצועיים דווקא בעידן האולפנים הביתיים? ומה השתנה מימי האולפנים הגדולים של פעם? אהבתי את הציטוט הבא מפי ארקדי דוכין: "כיום, החיסרון הוא שהפריחה לא נובעת מהופעות. זה לא כמו הפופולריות שצברו פעם להקות מעצם ההופעות ברוקסן. היום מקליטים מהר באולפן וישר מפיצים לאינטרנט. מה שבאמת מגבש אמן זה המון הופעות, זה להתעמת עם בני אדם, עם קהל, עם חברי הלהקה. שם נוצר הגיבוש האמיתי".
כל כך נכון, ועם זאת, באופן פרדוקסלי החברים של נטאשה היו בתחילת דרכם להקת הופעות איומה במיוחד (לא טרחתי לראות אותם בשנות האלפיים).

ראיון עם איזבו: "המנהל שלנו, אשר ביטנסקי, אומר לא פעם שאיזבו היו הראשונים למרות שהצ'רצ'ילים הקדימו אותנו ב-40 שנה". עינב שיף חצוי. איזבו לטעמי מעולם לא מיצו את הפוטנציאל המסחרי שלהם בארץ. שלוש הופעות השקה בלבונטין 7 זה נחמד, אבל מדובר במועדון מיניאטורי שמראש פונה לסוג קהל מאוד מצומצם. למה לא לעשות עוד אחת בבארבי בהמשך החודש? למה לא להקדים את צאת האלבום בחריש הופעות בפריפריה? למה לא לנצל את המומנטום של יציאתו כדי לדחוף עוד הופעות בחודש יולי, כולל דוכן דיסקים בכניסה, ובכך להגדיל את יחסי הציבור? חבל.

לרגל הופעת המחווה למאיר אריאל ז"ל במלאת 9 שנים למותו, חדשות ערוץ 2 מבקרים בביתו ובחדר החזרות, שם עובדים מארינה מקסימיליאן בלומין ודויד ברוזה לקראת ההופעה. הסיפור על איך נכתב 'מתחת לשמים' (לא מהיצירות החביבות עלי בארסנל העשיר והנפלא של אריאל, עלי להודות) הוא, טוב, נו, אני אשתוק.

כשערוץ 2 מקדיש ערב לסרט תעודה מוזיקלי התוצאה היא בדרך כלל פרומו ארוך מאוד להופעה או אלבום. לא צפיתי בסרט ששודר הערב על שלמה ארצי כדי לשפוט (אם כבר, ביס דוקו שודר קצת קודם פרק של 'תולדות הרוק' על נירוונה, הפיקסיז ו-R.E.M, ולפניו היה פרק מדהים של האוס), אבל הנה שלושה קטעים מתוכו וכמה מילים מהבמאי.

המחליף של סוזי קיו (ראו בהמשך הרשימה), אסף אבידן, בראיון למומה.

ראיון נוסף, עם Squid.

אבירמה גולן התרגשה בשדרת המוזיקה – מופע הצדעה לעיר שדרות בכיכובם של מוזיקאים בני העיר, כמו כנסיית השכל, אבי ביטון וקובי אוז.

בלינקס 03 סיפרתי לכם ש-Deep Purple הפכה לשיאנית מחירי הכרטיס להופעה בארץ, לאחר שדרשה 720 שקל(!) עבור המושבים הטובים בקיסריה. בתגובות המזועזעות תהיתם האם המחיר כולל לינה וארוחת בוקר. ובכן, למרבה התדהמה הכרטיסים כמעט והתחסלו כליל תוך יומיים-שלושה, והוספה עוד הופעה כדי לענות על הביקוש. הייתי רוצה לפגוש את הפראיירים ששילמו בסמטה חשוכה, עם אלה, ולשדוד להם את הארנק.
אביב מארק נזכר בהופעתה הקודמת של הלהקה בארץ ואומר, בלי קשר למחיר: זה לא שווה את זה. הם זורקים עלי אש!!!

המהומה הגדולה מתרחשת בגזרת מוריסי, שיגיע לארץ בעוד יומיים. כשהתחלתי לאסוף את הלינקים לרשימה הזו התכוונתי לכתוב "ההופעה היחידה הקיץ שלא הוזזה ברגע האחרון להאנגר 11", אבל הנה זה קורה, בערך: מופע החימום של סוזי קיו בוטל, במקומו יצטרף לליין-אפ אסף אבידן, ומיקום ההופעה עובר מפארק הירקון לגני התערוכה שמעבר לכביש לאחר שלא נמכרו מספיק כרטיסים. במי האשם לדעתכם במכירות הדלות מהציפיות להופעות המיובאות בקיץ הנוכחי? בריבוי ההופעות בקיץ, במחירים, או בעובדה שמה לעשות, חלק ניכר מההרכבים פשוט לא רלוונטיים כיום או לא אטרקטיביים מספיק לקהל הרחב?

עמי ברנד מסביר מדוע ייעדר מההופעה. גם שאול אדר נטש את הכנסייה של מוריסי, אבל בכל זאת ממליץ לא לוותר בזכות אותו שיר של הסמית'ס שיצדיק לדבריו את הרגעים המתים: "הלחות והחום יהיו תל אביביים, אבל התחושה תהיה כמו בדאנדי, בלסטר או בבריקסטון בשנות ה-80. יהיו אורות ואנשים צעירים וחיים וגם בלי אוטובוס קומותיים קטלני זה צפוי להיות רגע בלתי נשכח בחיי המאמינים". ואילו ערן דינר אומר בקצרה: תגיעו (והרי סט-ליסט מלפני שבועיים, לחובבי ספויילרים).
בינתיים מתפרסמת רשימת הדרישות של מוריסי שדבק ב-Meat is murder ודורש את סילוקו של כל מה שאינו צמחוני מהפארק, כולל משבי רוח אפשריים מכיוונם של מנגלים סוררים. הופעה בפארק הירקון ללא דוכן נקניקיות ממלחמת תש"ח?! נו, הרשימה של איגי פופ יותר מצחיקה. ציניות בצד, הדבר המקומם בדרישות של מוריסי הוא האיסור למכור משקאות, כולל מים, שלא בכוסות נייר או פלסטיק. האיש ללא ספק לא למוד קיץ תל אביבי. לא למכור בקבוקי מים בחום יולי-אוגוסט שישרור בפארק, אלא רק כוסות שישפכו (ובוודאי יעלו כמו הבקבוק על כמות מים פחותה באופן ניכר), זו התעללות בקהל.

עוד בנוחתים בנתב"ג (אייטם אחרון, מבטיחה!): Firewater. טוד איי מספר להארץ מדוע ארז יום אחר את המזוודות ועזב את ניו יורק והקריירה לטובת נסיעה בלי יעד מוגדר או תאריך חזרה, והשפעת המסע והאנשים שפגש במהלכו על המוזיקה. ויש גם ביצוע אקוסטי ל-Six Forty Five כבונוס.

לרדיו הר הצופים יש בלוג חדש, שמעדכן בקורות התחנה ויותר חשוב – מלנקק לכל התוכניות המעניינות להאזנה ב-iCast, מאירוחים של מריונטה סול, סגול 59 ואוי דיוויז'ן, ועד סטים וסדרה של פרופ' מוקי רון על ג'אז.

טרנדים תמיד מגיעים לישראל באיחור אופנתי. על אף השמועות הביזאריות, הגורילז לא יגיעו לארץ, אבל באגו דאגו, להקת האנימציה הישראלית הראשונה שהוקמה בהשראתם, כבר כאן.

גיאחה, אייך? Wornfree מאתרים תמונות ישנות של מוזיקאים מפורסמים ומשחזרים את חולצות הטי-שירט שהם לובשים בהם. הקולקציה כוללת בין השאר את פרנק זאפה, דבי הארי, מיק רונסון, ג'ף בק, ג'ון לנון, ובאופן מפתיע, גם את נטול החולצה התמידי איגי פופ.

זוכרים את תוכנית הבובות רד בנד המתגאה בשרשרת כוכבים אורחים משלומי שבן ועד שלום חנוך? הנה הצצה לצילומים בכיכובו של האחרון ועוד כמה קולגות (רק למה לעזאזל הבובות שאמורות לייצג להקה ישראלית מיתולוגית מתעקשות לשוחח באנגלית?).

פעמיים מזל טוב: מיכאל כהן מההרכב כהן@מושון הוא הזוכה הישראלי בכרטיסים לרד בול אקדמי בברצלונה. יוני רכטר הוא חתן פרס א.מ.ת במוזיקה לשנת 2008.

פעמיים "תביאו לי בקבוק של בייליס מהדיוטי פרי": הודסקא אקפלוסיב בדרך לאירופה, ואילו סוליקו, אקסום וסגול 59 טסים לאמריקה. רק אני תקועה בחום הזה, קיבינימט.

להורדה:
תמיד רציתם להכיר את יצירתו של דני הדר ולא ידעתם מאיזה אלבום להתחיל? הרי אוסף היכרות שהבחור ארז עבורכם.

להאזנה/צפייה:
שבק ס' מארחים את פישי – בום קרנבל; אברהם טל – הזמן עושה את שלו; רונה קינן וישראל גוריון – אצלנו בשכונה מתוך האלבום הרחק בארץ כוש; אמילי קרפל – נמשים; בן ישראלי – למי; עלמה זהר – אגוטריפ; עדי מדנס – כשלדוגמניות ייפול התחת; ארי גורלי – ירית בי; קורין אלאל – עד סוף אפריל; והסינגל פיז'ו 92 של קרן פלס, במקרה והצלחתם להתחמק מהרדיו.

פינת "לעזאזל, מה זה קשור למוזיקה ישראלית?":
ב-31 בינואר קפאו מאות עוברי אורח במקומם בגראנד סנטרל של ניו יורק למשך חמש דקות תמימות. את תיעוד התעלול המקסים בודאי כבר ראיתם. מסתבר שבישראל החליטו לחקות לפני כשבוע את הרעיון תחת השם החביב 'קופאים מחום', בכיכר מגן דוד בת"א. איך היה? אם לשפוט על פי הוידאו, פחות מרשים, אולי בגלל הצפיפות שקצת מקשה להתרשם מהתרגיל בפורמט מצולם, ואולי כי בחום הזה ממילא מי בעצם לא נראה כמו גוויה בשישי בצהריים. מה שבטוח, המסקנה הנחרצת היא שבעת צרה או פלאש מוב בכל ישראלי מצוי יש צלם שרוצה לצאת החוצה.

קליפ סיום מורחב: במיוחד לקורא שי פישר, הופעה בשני חלקים של אריס סאן.

בהמשך השבוע בבלוג: בקצרה על ברנפורד מרסליס וחוה אלברשטיין, ואולי גם הוצאת קיטור או עובדות מיותרות משונות במיוחד שתופסות לי מקום במוח על מדינות ברחבי העולם. תודו שתמיד רציתם לדעת באיזו מדינה אסור להציב רמזורים. או שלא. לילה טוב.