רשימת הלינקים המקוצרת לכתבות אודות מוזיקה ישראלית ברשת במהלך השבוע האחרון. בין השאר בתפריט: הבלגן העצום סביב גבייה וחלוקת תמלוגים בישראל, הופעות אלטרנטיביות לצפייה בהקלקת עכבר, נשל הנחש – אופטימי או פסימי? ולאן נעלם הקהל המיועד להופעות המיובאות?

שלומי שבן. בהמשך הרשימה הוא חולק קלידים עם גיבור פסנתר נוסף

ממתק השבוע שייך לאתר המוזיקה Qube, שתמיד יודע להפתיע בפרויקטים מיוחדים. הפעם הוא משיק נגן וידאו טיובי משלו, qute, ובו ריכוז של שלל הופעות אלטרנטיביות. רשימה חלקית של המטעמים: מידנייט פיקוקס, מונוטוניקס, דויד פרץ, גבע אלון, נעם רותם, לוס כפרוס, מים שקטים, קטאמין, דני הדר, אטליז, פאניק אנסמבל, Mad Bliss, Pits, עמית ארז, שני קידר ועוד. איזה כיף.

אל הכתבה המרתקת הבאה הגעתי דרך עונג שבת של גיאחה השכן החביב: מגזין G של גלובס (דפדפו בלינק לעמוד 30) מנסה לשפוך אור על אחד המרכיבים המרכזיים ועם זאת המסתוריים של תעשיית המוזיקה המקומית, תשלום התמלוגים. יש בה המון תשובות מקוממות ושאלות ללא מענה על אופן גביית וחלוקת התמלוגים בארץ: למה רשת ג' משלמת לאקו"ם 9 ש"ח לדקה בעוד שמגל"צ נגבים רק 2.35? למה כל כך קשה להשיג מידע על הגבייה וחלוקת התמלוגים בישראל, ומי מרוויח מהיעדר הנתונים בנושא? וגם, איך מנסים גורמים שונים לתת ביס מתמלוגי האמנים – ניצן זעירא, כך מספרת הכתבה, התנה את ההשתתפות ב'עבודה עברית' בכך שהאמנים יעבירו לידיו 50% מהתמלוגים המגיעים להם בעבור אותו שיר. גם כשאמנים ישראלים בוחרים להפיק לבדם אלבום מתוך מחשבה לא לשעבד את הזכויות על המאסטר לחברת תקליטים, פעמים רבות החברה שאיתה חתמו חוזה הפצה מטביעה את שמה על העטיפה וגובה בשמם את תמלוגי המאסטר לכיסה. הפדרציה לתקליטים, שאחראית על גבייה וחלוקת תמלוגי המאסטר לכיסה, לא ממש מנדבת נתונים, ומכריחה את האמן לשלם 2,000 דולר על החברות בה כדי שיוכל להתחיל לאסוף את הכסף המגיע לו. סמטוחה.
מבולבלים? הרי כתבה נוספת ממגזין פירמה (דפדפו לעמוד 18) על עיל"ם, ארגון נוסף הממונה על תמלוגי המוזיקאים בישראל, שמתנהל בחוסר שקיפות עם הוצאות תפעול של מיליונים (450 אלף בשנה על ציוד משרדי!) ותלונות מצד רשם העמותות. כמו שמגדיר זאת עו"ד בר אל (המייצג תביעה נגד העמותה): "כבר שנים שעיל"ם אינו צינור מתאים להעברת כספים למוזיקאים אלא מסננת דקה ומורכבת של כספים, שבסופה עומדים המוזיקאים שמקבלים את מה שנשאר מהתמלוגים המגיעים להם".
יאיר יונה מיואש ומקווה לטיפול בנושא "לא עבור עוד 100 שקל לאמן כזה או אחר, אלא כדי שיצמח בארץ דור של מוזיקאים שמאמין שהוא יכול לחיות מזה, לקיים קצת תרבות, ומטפח 10 אחוז שפיות בים הטירוף הלא הגיוני, כדי שיהיה לאן ללכת ולהתפרק".

לפעמים בשביל ליצור סופרגרופ לא צריך יותר משניים: יוני רכטר ושלומי שבן, על פסנתר אחד.
נו, טוב, יש בצד גם את איה כורם ויעל נחשון שמצטרפות בשירה למחרוזת שירי ילדים (כמו 'שבת בבוקר' ו'גן סגור'), אבל בינינו, כשהשניים הללו משתעשעים על פסנתר אחד, למה לטרוח להזיז את המצלמה הצידה?

ביום חמישי נערך מופע המחווה השנתי למאיר אריאל, במלאת 9 שנים למותו. תימורה לסינגר אומנם סיקרה ל-ynet בהרחבה, אבל בבלוג שלה היא מאירה זרקור על שני רגעים בערב – האינטרקציה בין שלום חנוך לנינט, ובית אחד יוצא דופן ב'נשל הנחש' (וזו הזדמנות ללנקק לפוסט שבו היא מנתחת את השיר ומוצאת בו אופטימיות מפתיעה). שי יחזקאלי מעכבר העיר מוצא טעם לפגם בקיום המופע תחת המותג הסלולרי. מעניין אותי איך מאיר אריאל היה צוחק על כך בדרכו המיוחדת. לסיום, מארינה מקסימיליאן בלומין מבצעת בחזרות למופע את טרמינל בליווי אהובה עוזרי.

ראיון וידאו עם אבי בללי, שמוציא דיסק בהשראת המוזיקה שכתב עבור התוכנית 'בטיפול'.
ראיון וידאו נוסף עם יהודית רביץ, על הופעות באה מאהבה בקיסריה.
עוד מתראיינים השבוע: מריונטה סול, שחר אבן צור, שלמה בר, התפוחים, עלמה זהר ואיזבו.

לרגע היה נדמה שקיץ 2008 יהיה עונה מפוארת של הופעות חו"ל בישראל. אלא שמאז שמות גדולים שנזרקו לאוויר נעלמו באוושה דקה – ביורק, לאונרד כהן, סנופ דוג, סוזי סו ועד לדאון שביטלו הבוקר (מה שלא הפריע לידיעות אחרונות למרוח על השער היום את כל הפרטים שכבר נסגרו להופעתו של פול מקרתני, חוץ מהדבר השולי ההוא, נו, חתימה על החוזה), ורבות מאלו שכן התקיימו הועברו ברגע האחרון לאכסניה קטנה יותר. רק הבוקר התבשרנו שהמופע של מוריסי שוב עובר מקום, בפעם השנייה. אז איפה הקהל? מוסף 7 לילות של ידיעות חיפש תשובות בשישי האחרון וגם עינב שיף וניב הדס מתפלספים בנושא. יש כמובן הרבה תשובות, כמו המחירים והעובדה שחלק לא מבוטל מהאמנים שמגיעים להופעות גדולות נמצאים כמה עשורים אחרי שיאם, אבל יש נקודה נוספת שעלתה בראשי אחרי קריאת ראיון עם המפיק זאב אייזיק. כולנו הזדעזענו מהמחיר השערורייתי של דיפ פרפל (720 ש"ח למושבים הטובים), והופתענו מהמהירות שבה הם חוסלו. איך קרה שדווקא זו ההופעה המבוקשת של הקיץ? אייזיק אומר: "השיקול שלי היה קודם כל האבחנה – באיזה מצב הקהל רוצה לראות אותם". כשאתה מביא אמן וותיק הפונה לגילאי סוף שנות השלושים ומעלה, הקהל המבוגר לא רוצה להידחק בצפיפות והיזע של השורה הראשונה בפארק הירקון, או לשלם אקסטרה לבייביסיטר כי האנגר 11 המעושן עם הסאונד הנורא פותח את הדלתות בשעה וחצי איחור. כשזה הקהל שלך, עליך לספק את התנאים המתאימים עבורו לצפייה – מושבים, סאונד, נוחות, חנייה. אגיד זאת שוב: תוחזר הסינרמה.
(הערה: השיא של דיפ פרפל לא יישאר בידם עוד זמן רב, אם להאמין לידיעות – מתחם ה-VIP של מקרתני יעלה 1,500 שקל לאדם! נו, ואחר כך מתפלאים למה אוהבי מוזיקה צעירים ממוצעים לא מגיעים להופעות חו"ל)

נעם רותם כותב יפה על מוריסי, ועידן אלתרמן ויריב הורביץ מסבירים בהמשך מדוע כדאי לכם להוציא 350 שקל. אני אוותר. יקר מדי. חוץ מזה, לנצח אזכור למוריסי שהבריז מהופעת חינם בסנטרל פארק בניו יורק שעליה זממתי בביקורי בארה"ב. הייתי מוחלת לו על כך, לולא את מקומו כהופעת הקיץ החינמית הגדולה מילא גארת' ברוקס הצ'יזי. שמרתי על מרחק ביטחון מהאי מנהטן באותו יום. מוריסי, אתה חייב לי הופעת חינם.

גלובס מדווח על דיסק אוסף חדש של שירי ביקורת חברתית שיוצא לאור על ידי ארגון שתיל והכנסותיו קודש לקרן החדשה לישראל. עינב שיף הזריז הספיק להאזין ולסקר.

במלחמת לבנון השנייה נשדד מרתף 10 ונערך מופע התרמה להצלתו. בסופ"ש האחרון נפל עוד מועדון קורבן לשוד – הפטיפון.

האוזן השלישית פותחת את בר ההופעות החדש והמיניאטורי (מאה צופים בערך).

להאזנה/צפייה:
סינגל שני מאלבום הפיוטים של אהוד בנאי – אל אדון על כל המעשים.
עמיר רוסיאנו (ג'נגו) מחדש את תיסלם ל'עבודה עברית' – ואתם מוזמנים להשוות את הקאבר עם המקור.
אלה מחדשת את אם כבר לבד של הנטאשות; הדג נחש מארחים את ג'וני הקטן בהופעה; מיכה ביטון מארח את אריאל זילבר בשיר אני המום בהופעת ההשקה של האלבום החדש; שחר אבן צור – אשה יפה; ויש אפילו סרט קצר על אלי לס.

פינת "לעזאזל, מה זה קשור למוזיקה ישראלית?":
1. ביום רביעי יתקיים ערב מחווה לבית הקולנוע הראשון בתל אביב, קולנוע עדן שבנווה צדק (שלמרבה הצער משמש כיום בעיקר כקיר לכספומט). הזדמנות להיזכר בימי הזוהר היפים של המקום.
2. צעדתם כבר בשביל ישראל? מיציתם את שביל חוצה גולן? זה הזמן לצאת אל הטרק החדש של ארץ הקודש – The Jesus Trail!

קליפ סיום מנבכי יוטיוב:
בדפדוף בעיתון "הארץ" נתקלתי בכתבה על עופר ניסים ומיד נזכרתי בקליפ ההזוי הזה. מדובר בהרכב עלום בשם 'דרמה', שהנפיק סמי-להיט נשכח ובודד בשם 'מסכה' לתוכנית להיט בראש. מסוג הטראש שרק יוטיוב יכול לשמר: שימו לב לפוזה, ללחישות ה"להיות בפרייםםםם", ל-Puffy Shirt של קלידן הנצחונות, הריקוד המגוחך, הכלב שנדחף פתאום לפריים… אויה.

לילה טוב וקסום.