סמי בירנבך, בחגיגות השישים להיווסדו אתמול בערב

הבטחתי פוסט מצולם מההופעה הראשונה של מינימל קומפקט באיחוד הנוכחי, שאירעה אתמול. אני צריכה ללמוד לא להסתבך עם הבטחות שווא. אבל זו לא אני, זה התאורן. אינני יודעת האם הוא ניסה ליצור אפלוליות דכאונית מוארת קלושות כמו באייטיז שתתאים למוזיקה, או שהוא סתם התעצל להרכיב עוד פנסים. קצת יותר אור היה עוזר להתרשם מהבעות הפנים והמחוות בין החברים שלא ניגנו ביחד מאז 2003, ולצלם יותר משלוש ורבע תמונות סבירות. מצד שני, זה לא כל כך משנה. תמונות הן רק בנות דמותו הוויזואליות של שבריר של רגע. את החוויה הכוללת אי אפשר לשחזר או לתעד במלוא עוצמתה כפי שהיתה כשהיית בתוכה, ותמונות לא מגרדות את פני השטח. עדיף הזיכרון שנחרט בראש על זיכרון בן ג'יגה אחד באדיבות סאנדיסק. יום אחד אספר לכם על יופי קורע לב שהחלטתי לא לצלם כשהמחשבה הזו חלפה בראשי, והגעתי למסקנה שהוא חזק מדי מכדי שיידחס לפריים קטן בצורה מספקת. זה היה בנסיעה עצובה ומהורהרת באפריקה, ששיר אחד ליווה במהלכה את מחשבותיי, מתנגן הלוך וחזור לכל אורך הדרך בראשי. במקרה היה זה Everything is Wonder של מינימל קומפקט.


סתום ת'פה, סתום ת'פה. The Howling Hole

He`s so dedicated to words

מבאס.
שאי אפשר להריץ לאחור ולחוות מהתחלה עוד פעם.
שאי אפשר להגיע גם היום וביום שישי כי כבר אין כרטיסים.
ש-Disguise, להיט הבמה הכי מוצלח של מינימל, היה בסט ליסט אך שוב פסחו עליו.
ושעם המזל המחורבן שלי הוא בטח יהיה היום וביום שישי.
חסר לכם שאתם עושים את השיר הזה בלעדיי.
או שתחכו ליום ראשון, או שתשלחו מיד כרטיס לכיווני להופעה נוספת כדי לבצע אותו. ברור?

פורטיס מתאמץ. למטה: מלכה שפיגל שר את Not Knowing

היו כמה קטעים שניכר בהם שלא יזיקו להרכב עוד קצת חזרות. בשיר אחד כל אחד מהחברים פספס בשנייה נוספת את הקצב, וכל פעם אחד מהם קלט בנפרד את חוסר הסינכרונציה וחייך לעצמו תוך כדי ניסיון להדביק את השאר. אבל זה לא הפריע לנו כהוא זה. לא כשקיבלנו את דיאלוג הגיטרות המפעים ב-Peace of Green הנהדר בין ברי לרמי, כש-Everything is Wonder החזיר אותי לכמה דקות לקרעי אגם כסוף זוהר בחשכת הלילה האפריקאי, כשכל המועדון ליווה את מלכה ב-When I go וזכה בחיוך דק ומופתע, או לחילופין שר כאיש אחד דווקא את Loosing Tracks in Time הפחות להיטי, הדפיקות של מלכה בכף יד פרושה על מיתרי הבס ב-The Well, וההתלהבות המדבקת של מקס פרנקן שגם בשירים הכי חורפיים נראה כאילו שמש משמחת של חוף ים קייצי זורחת בתוכו. והביצוע של The Howling Hole, שלא צריך להוסיף לו שום מילת הסבר. לפעמים ההתרגשות, המפגש המחודש עם צלילים אהובים ותיקים והאנרגיה בין העומדים על הבמה הם אלו שעושים את ההבדל בין הופעה טובה לממש מרגשת יותר מכל עיבוד וביצוע מדויק ומוקפד. אחלה מסיבת יום הולדת לסמי, ברי ופורטיס. פיסה של אור בשבוע מלנכולי אצלי. איכשהו דווקא המוזיקה הצבועה בגווני החורף והשחור היא זו שיוצרת אצלי שמחה בלב.

סחרוף עומד רחוק בפינה, אך ממנה משמש כמנצח שמנווט את כל הערב

מצד ימין משקיף אסף רוט, בתפקיד כוח עזר של כלי הקשה, אקורדיון ועוד

פורטיס בפינה השנייה. כשהוא לא עסוק בשירה, הוא מספק קטעי השתוללות כיפים עם הגיטרה

הבס של מלכה. פרנקן נחבא בצללים מאחור

בחיי, חבל שלא משכנתי כלייה עבור הוצאותיי המוזיקליות הקיץ ורכשתי כרטיס גם ליום שישי. נו, נתראה ביום ראשון. וכשאני אומרת "נתראה", אני מתכוונת גם ל-Disguise, כן?

עוד על מינימל קומפקט בבלוג זה.