אין לי מה לכתוב על איאן בראון. נדמה לי שהיה קונצנזוס באשר להופעה: היא לא היתה מאכזבת ועם זאת לא ממש מלהיבה, הסאונד דרש שיפור והאנגר 11 הוא מקום מחורבן להופעות. אם חשקה נפשכם בדיווח מורחב יותר, נסו אצל השכן גיאחה (שגם סידר לי טרמפ מהנמל, תודה!) שסיכם יפה ב'עונג שבת'.

משום מה, כמו אחרון אנשי הציוד גם בראון עצמו ענד על גופו תג הפקה לכניסה מאחורי הקלעים. תיאור תפקידו באותיות הקטנות שעליו, למקרה שייתקל כנראה באיש ביטחון שמעדיף את אייר סופליי, הוא Brown. לביורק זה לא היה קורה.

תודה, תל אביב! – כנראה המילים היחידות בקטעי הקישור שפענחנו מבעד למבטא הכבד.

ההופעה המיובאת שהכי חיכיתי לה הקיץ, זו של ביורק, בוטלה. הסיבה הרשמית היא המכירות הדלות ביחס לעלויות הגבוהות של ההופעה. מבאס, וקצת נמהר לטעמי. אני חושבת שביורק היתה מצליחה להביא את ההמונים לפארק עם שיווק נכון וקצת סבלנות – אם היו מרווחים בחודש את התאריך מזמן ההופעה היקרה של מוריסי, בתוספת להקת חימום אטרקטיבית, יותר יחסי ציבור, ובעיקר, מבצעים. מחיר כרטיס מלא להופעת ענק (בטח כשמדובר ב-350 ש"ח) הוא מבחינתי הצעת מחיר ראשונית. תמיד יש הנחות שונות ומשונות: כוכבים של ישראכרד, נקודות של לאומי קארד, ועדי עובדים, לקוחות חברת סלולרי וכן הלאה. הופעות קודמות שהפיק שוקי וייס, כמו רוג'ר ווטרס ודפש מוד, הציגו למשל הסכם הנחות עם חבר משרתי הקבע ופנסיונרים של צה"ל, שהינו מארגוני העובדים הגדולים ביותר בארץ. בדפש מוד היו הנחות משמעותיות דרך חברת פלאפון. הקהל מכיר את הנוהל, והוא לא ירכוש כרטיסים לפני סקר שוק. לביורק לא פורסם שום מבצע, והקהל לדעתי פשוט המתין בשקט לבואם. כך, אגב, עשיתי אני וכן חלק ניכר מחבריי. בנוסף, הקהל הישראלי אוהב לדחות הכל לרגע האחרון. הייתי השנה בהופעה כלשהי באמפי רעננה שנמכרו אליה כ-1,500 כרטיסים בלבד והמארגנים כבר התכוננו לפיאסקו, אלא שביום ההופעה עצמו נמכרו לפתע 5,000 כרטיסים נוספים. השמועות על ביטול הגעתה של ביורק החלו בתחילת מאי, כשההופעה עצמה יועדה ל-31 ביולי. למה לרכוש כרטיסים כל כך מוקדם? בארץ כמו שלנו, לך תדע מה יהיה בעוד שלושה חודשים. אולי תפרוץ מלחמה (ע"ע דפש מוד), אולי ההופעה תועבר למיקום פחות נוח (ע"ע איאן בראון) או תבוטל כליל (ע"ע, ובכן, ביורק).

וזה מזכיר לי את הסיפור הבא:

גם ב-1995 נאלצנו לקבל הכרעות כואבות בין הופעות חו"ל. כצעירה תפרנית כספי הושקע אז ב-R.E.M, שהצטיידו בחימום הלא פחות אטרקטיבי של רדיוהד. בין האמנים שעמדו בביקורת הדרכונים בנתב"ג היתה גם גליקריה, כך גילינו בארוחת יום שישי אצל סבתא. אבי תיאר ארוכות הופעה שלה בה היה לאחיו, בעוד בן דודי גיא ואנוכי מאזינים בחצי אוזן בשעמום ובולסים שניצלים. לא אמרת שאתה גם הולך להופעה? שואל אבא. היה לך חבר עם קומבינות בקיסריה, לא? "אוי, אל תשאל", משיב הדוד בתנועת ביטול מרוגזת, "ליצן כזה". מעשה שהיה כך היה:
הם הגיעו לקיסריה, ארבעה חברים, נרגשים ומצוידים בהזמנות חינמיות. המושבים שקיבלו היו מעולים, בשורות הראשונות. הם התיישבו שמחים וטובי לב וסקרו את הקהל סביבם. "הרוב היו צעירים", הוא סיפר, "כל כך שמחתי. סוף סוף נוער שמבין במוזיקה טובה!" – ומחווה בידיו לכיווננו – לא כמו הזבל שאתם שומעים!". האורות באמפי העתיק כבו. ההופעה החלה. להפתעתם, גליקריה נראית מעט שונה ממה שזכרו. הם מצמצו בניסיון להבין האם מדובר בטיפול עשרת אלפים פלסטי, אבל מיד נדלקה נורה אדומה כששמו לב לעניין החמור באמת: "לא ניגן שם אף בוזוקי. איזו מין הופעה יוונית זו?". המסקנה היתה ברורה: כמו צופי דבנדרה בנהרט מול איציק אזולאי, שוב דפקו אותנו עם מופע החימום.
עובר שיר. עוברים שניים. חמישה חולפים בסך, אך הזמרת המסתורית מסרבת לפנות את מקומה למופע המרכזי של הערב. מה מסתבר? "הטמבל ביקש כרטיסים לתאריך הלא נכון! הוא טעה ביום!". כועסים ומאוכזבים הם קמו והלכו הביתה. גיא ואני מגחכים.
– לא שמת לב? לא היה שלט בכניסה, שם המופע על הכרטיס?
– היה איזה שם משונה, אבל ביוונית, אז זה נראה מתאים. מה, אני אמור לדעת לקרוא יוונית? איך קראו לה…
ואז הוא אומר את השם שגורם לגיא ולי לשאוג לנוכח הבזבוז: "אהההההההההההההההההה!!! לאאאאאא!!!" ולפרוץ במטח קללות שהבלוג הזה לא יסבול (לפחות עד היום שבו אכתוב פוסט על רכבת ישראל): ביורק.
"השם שלה נשמע כמו קללה ביוונית", הוא ניסה להתגונן. אבל במפתיע, הוא נזכר, באמת לא היה לה בוזוקי.