נלסון מתגאה בהיותה מתחרה מובילה לכתר "העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד" מדי שנה. בתחילת 1999 גרתי בה כעשרה ימים באכסניה ששכנה בבית עץ עתיק עם מראה קולוניאלי, מוקף צמחייה ירוקה, שניצב מוגבה מעל הרחוב, על גבי גבעונת קטנה ויותר מדי מדרגות. אהבתי את המקום. בנלסון היתה תחושה של עיירה קטנה וידידותית, על אף שלמעשה הינה עיר גדולה (למעלה מ-45 אלף תושבים) אך נטולת בתי קומות, המתפרשת על פני שטח רחב. בעל האכסניה האקצנטרי הכריז עליי כעל הציירת הרשמית של המקום, והרשה לי לסגור מדי ערב את חדר הטלוויזיה ולהפוך אותו לחדרי הפרטי בחינם. על אף שיכולתי להמיר אותו בחדר משותף רגיל, אהבתי את השקט, ועוד יותר את הרגשת שבת-בבוקר-של-ילדוּת שהיתה בו. כשאתה מבוגר אתה מנסה לדחוס בסופ"ש את כל מה שלא הספקת במהלך שבוע העבודה העמוס – שינה, סידורים, חברים. בשעות אחר הצהריים של שבת אתה כבר מרגיש את תוגת ה"מחר חוזרים לשגרה", שאצלי לעתים מלווה בצלילי "בזנב התהלוכה" של יאפים עם ג'יפים, ועייפות בצדה. כשאתה ילד, הזמן עובר לאט יותר. שבת היא שיר פשוט יותר, שמח יותר, של אריק איינשטיין.

וכך בחדרי הפרטי בניו זילנד הייתי מתעוררת לאט, מתמתחת מתחת לשמיכה שאילתרתי משק השינה. מדליקה את הטלוויזיה, שתמיד שידרה בשעות הללו סרט מצוייר או סרטי טבע, ממש כמו בילדותי. פעם אחת אפילו הוקרן בה "המדבר המתעורר", והרגשתי ממש כאילו שוגרתי לילדותי בתחילת שנות ה-80. אחרי חצי שעה ג'יימי היה נוקש על הדלת, ונכנס עם מאפינס טריים מ"קאונטדאון". אחר כך היו מגיעים עוד חבר או שניים מהפרלמנט להצטרף לעצלות השבת המענגת שלנו. "הפרלמנט" היתה חבורה שהתגבשה באכסניה לכמה ימים מכל מיני תרמילאים ממקומות שונים בעולם. מעין קיבוץ קצר טווח. כל אחד היה תורם בבוקר שניים-שלושה דולרים, והחבר הנבחר היה מבשל בכסף ארוחת ערב מפוארת לכולם. בסוף הסעודה החלו הדיונים הממושכים, המשעשעים והסוערים של הפרלמנט, שמדי ערב רקם מיזמים משונים ותוכניות ביזאריות: איך לערוך מסיבת מארדי-גרא ואת טרק אייבל טזמן בו זמנית, רעיונות עבור בעל האכסניה איך להפוך את עליית הגג לחלל שורץ רוחות רפאים, והצעות בדבר שיאי גינס תרמילאיים (כמות האנשים הגדולה ביותר שעמדה מול אתר הפונקאיקי המפורסם ואמרה בבת אחת: "מה, זה הכל?").
המשך…

דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

– מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
– זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
– מי זה?
– נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
– תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
– הכתם מימין?
– לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
– אני רואה איזו נקודה שחורה.
– בדיוק!
– זה הקרנף?
– לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).
המשך…

מכל הספרים שחיבר דוקטור סוס, הכותרת הכי מוצלחת שייכת ללא ספק לשם העברי של ספרו האחרון, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!". באופן משעשע, את היכרותי הראשונה עם הספר ערכתי רק ב-2009, כשיצאתי מהארץ והגעתי למקום נפלא בשם ברילוצ'ה – עיר ארגנטינאית מקסימה ושטופת שמש שמצטיינת בתפאורה יפהפייה של נופים שלווים של הרים ואגמים תכולים ובאוכל מעולה ברחובותיה. הארגנטינאים היו כנראה טורחים להוסיף שברילוצ'ה היא גם בירת השוקולד של ארצם, אבל כל אדם בר דעת יעקם מולם את פרצופו ויילך לרכוש לינדט שוויצרי מיובא.
וכך בצהריים נאה אחד, כשהבנו שלעולם לא נצליח לבחור רק שתי עוגות לקינוח, קפצנו לאכסניה קטנה לקרוא לחבר, כדי שנוכל לתרץ הזמנת שלוש עוגות שונות (בכל אחד מבתי הקפה שהיינו עתידים לעבור באותו יום). על מדף הספרים להחלפה באכסניה נחו כמה מציאות בלתי שגרתיות, ביניהן שני ספרים בעברית מסדרת ה"מרים" (יש באתר משחק פינבול של מר בום!) של רוג'ר הרגריבס שכל כך אהבתי בילדותי, ולצדם תרגום עברי של הספר דנן של דוקטור סוס.

מיד כשראיתי את שמו של הספר על העטיפה, התאהבתי. כל כך נכון. מוטו של מכורי מסעות, ועם סימן קריאה לא מתנצל. מה צריך יותר? ולמרות זאת, דפדפתי הלאה. בפנים מחכה התלהבות מדבקת שעושה לך חשק לחלום ולרוץ ולרכוש כרטיס טיסה, ויש איורים של נופים וכדורים פורחים והבטחה למקומות מוזיקליים יותר "עם דגלים! עם פילים!". וכמו במסעות, הספר לא מסתיר את המקומות הפחות נפלאים בדרך, ומתאר גם את הקשיים, הבדידות, ההחלטות המבלבלות, הכאבים ברגליים, הסיכונים, ניווטים כושלים והמציאות האפורה והמייאשת של בירוקרטיה ותורים ארוכים. עליי לומר שקצת טיפשי בעיניי להרחיב על ספר שמתאר את כל זה הרבה יותר טוב ממני ואורכו רק כעשר דקות קריאה.
בעודי מעלעלת בין הדפים בברילוצ'ה הרחוקה, גיליתי שעוד תרמילאי הזדהה עמוקות עם הספר, עד כדי כך שטרח להוסיף הערה קטנה וחביבה בשוליו מניסיונו האישי:

(ריאל הוא המטבע הברזילאי, 230 ריאל הם בערך 130 דולר)

כמה עובדות מעניינות על דוקטור סוס:

ספרו הראשון נדחה על ידי 27 מוציאים לאור.
לפני שהפך לסופר ילדים מפורסם הוא התעסק בכלל בתחום הקריקטורות הפוליטיות. במלחמת העולם השנייה הוא עבר לאנימציה וקולנוע במסגרת מחלקת הסרטים של הצבא האמריקאי. אחד מסרטי התעמולה שכתב בצבא בוים על ידי פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים"), ואחד אחר אף זכה בפרס האוסקר.
אחד מספריו המפורסמים ביותר נוצר בעקבות מאמר במגזין 'לייף', על הקשר בין רמת הקריאה הנמוכה של ילדי ארה"ב לבין ספרות הילדים המשעממת. הוגטון מילפין, המו"ל של דוקטור סוס, החליט להיענות לאתגר והטיל על סוס לכתוב ספר שיעשה שימוש באוצר מילים מוגבל של כ-220 מילים מתוך רשימות של כ-400 מילים שיצרו מומחים לחינוך. סוס עבר על הרשימה עד שמצא חרוז: cat ו-hat. המגבלה התגלתה ככר פורה ליצירתיות, ומתוכה נולד "חתול תעלול", ואחריו נוצרו ספרים נוספים באותו סגנון.
חמש-שש שנים אחר כך התערב בנט סרף, המו"ל הנוסף של סוס, שהדוקטור החביב לא יצליח לכתוב ספר המורכב כולו מחמישים מילים לכל היותר. דוקטור סוס שוב עמד במשימה עם "Green Eggs and Ham", אבל על פי השמועות בנט לא שילם לו את 50 הדולר עליהם התערבו. היות והספר תורגם לשפות רבות ונמכר במיליוני עותקים ברחבי העולם, יש לשער שהוא הצליח להשיג את 50 הדולרים הללו בדרך זו או אחרת.
אחת מהשפות אליהן תורגם הספר היתה עברית, על ידי לאה נאור. אך מכיוון שארוחת בוקר ישראלית נאותה לא יכולה להיות מורכבת מחזיר, ירחם השם, ה-Ham נעלם מהספר, ששמו שונה ל"לא רעב ולא אוהב". אגב, הראשונה שתירגמה לעברית את דוקטור סוס היתה המשוררת לאה גולדברג ("המלך צב צב וסיפורים אחרים").
כצפוי, או כאדון זמן מסוים שכולנו מכירים, דוקטור סוס לא היה באמת דוקטור מוסמך. אומרים שהוא העניק לעצמו את הכינוי הזה כדי לפצות על כך שלא הגשים את שאיפותיו של אביו, שבנו יסיים דוקטורט באוקספורד.
לפי ההיגיון הזה, אם אהיה פעם סופרת מפורסמת אצטרך לקרוא לעצמי: "דוקטור נשואה פלוס ילדים ורכב חברה עם חשבון דלק חופשי כולל משכורת שאפשרה לה לרכוש ג'יפ לאבא שלה יעל רגב". נדמה לי שבכך בזבזתי מראש את רוב מכסת ה-220 מילים.
הוא גם לא היה סוס. שמו היה תיאודור (טד) זויס גייזל, אולם בארצות הברית קראו את השם כ"סוס" ולא בהגייה הגרמנית המקובלת, והשיבוש השתרש.
גם אצלו הכל התחיל עם יותר מדי עוגות לבחירה. אמא של דוקטור סוס עבדה במאפיה לפני נישואיה והיתה משננת את שמות המאפים על ידי חריזתם לשירים קצרים. לאחר לידתו של בנה היא לעתים היתה משכיבה אותו לישון בשירת אותם חרוזי עוגות, שלטענתו היו ההשפעה הראשונית על יצירתו.

אז…
אם שמך פוקסי, בוקסי, הושע
אחמד, עמר, נטע או לאה
המקומות נפלאים!
זה היום שלך!
ההר מחכה!
אז… צא לדרכך!

זהו רציתי להוציא את זה. ובכוחות נפש אדירים הצלחתי לשמור על איפוק ולעצור איפשהו במפרק כף היד את זרם הקללות מהמוח שלי אל המקלדת.

רק אתמול אמרתי שאני חושבת שהפיקסיז יהיו האחרונים לבטל את הופעתם בארץ. באופן מרענן הם לא טרחו יותר מדי להסתיר את העובדה שהם לא סובלים זה את זה ומופיעים בשביל הכסף. מי חשב שהם יצמיחו פתאום אידיאלים? (סביר להניח שהם לא. רוב הסיכויים שהם פשוט מאמינים שבטווח הארוך הביטול יותר ישתלם כלכלית, או בגלל איומים אלימים שקיבלו)

מבאס קשות. ברמה האישית, כי חיכיתי כל כך להופעה הזו. כי בשנה כל כך מחורבנת הגעתם של הפיקסיז היתה לי, ובכן, לא ממש "אור בקצה המנהרה", אבל איזשהו פנס תאורה ישן של רשות שמורות הטבע באמצע מערה. מאובק, קצת עייף באופן שכנראה יגרום לך לפספס איזו מדרגה ולדפוק את הברך, אבל עדיין מספק אור משמח לעיניים לכמה ימים טובים. גם זה לא מעט, לפעמים. הביטול גם מרגיז ומאכזב בכך שהוא נעשה לחינם. איכשהו, מסופקתני שנתניהו חופן כעת את ראשו בין ידיו ואומר "לעזאזל! ואני ביטלתי את הנסיעה לפסטיבל פרימוורה! אין מנוס, הם צודקים! חייבים להפסיק את הכיבוש למען קים דיל!". לו זו היתה הדרך לפתור את הבלגן הפוליטי והמדיני באזורנו ולהקים סוף סוף את המדינה הפלשתינאית שתהיה ביום מן הימים כך או אחרת, הייתי שמחה לבטל בעצמי למען המטרה את המוזיקה בכלל בישראל לשנה כמנהג עדות הטליבאן. אפילו את קיומם של המזגנים. אבל בפועל דבר מזה לא פותר את המצב המייאש כאן. צעד כשל אלביס קוסטלו הוא בעיניי יותר רצון לפרובוקציה מאשר אידיאולוגיה – אם אתה מתנגד בתקיפות שכזו להופעה בישראל, אל תקבע אותה מלכתחילה. אני מנסה לדמיין מה אני הייתי עושה לו הייתי במקום אותם אמנים ומוזמנת להופיע במקום שממשלתו גורמת לי שאט נפש מוחלטת. בורמה (מיאנמר), למשל. הייתי כנראה בוחרת אחד מהשניים: מסרבת מיד בכל תוקף, או מסכימה רק כדי שאוכל לנצל את מעמד ההופעה כדי להטיח במהלכה את דעתי בפרצופה של המדינה בקול גדול (עם אפוד מגן, מאחורי זכוכית משוריינת ועם מסוק הצלה הממתין בירכתי הבמה, במקרה הזה), באופן שיהיה הרבה יותר אפקטיבי להעברת המסר מביטול שישכח. וכי בסופו של דבר, כמאמר המשפט המפורסם, מוזיקה לא נועדה לממשלות, אלא לבני אדם.
(אגב, האין זה מוזר שאף אחד מהאמנים המתנגדים לכיבוש – למעט לאונרד כהן שניסה – לא חושב לקבוע הופעה בטריטוריה הפלשתינאית? בעיניי זו יכולה להיות הפגנה ראויה ובעלת כוח תקשורתי רב)

לעזאזל. איזו אכזבה. כשראיתי את הידיעה על הביטול כל כך הרבה קללות החלו לגדוש את מערכת העצבים שלי. בניסיוני הפולני לשמור על שפה קצת מכובדת יותר בפני העולם, עברתי לאלימות המכובסת של באגס באני, ואיחלתי ללהקה כל מיני כלי נגינה גדולים במיוחד שיפלו על ראשם, רצוי אופרת נבוקו במצדה במלואה, כולל הסוסים.
לא ברצינות, כמובן. שחרור קיטור. עם כל האכזבה, ברור לי שאהבתי למוזיקה שלהם לא השתנתה ולא תיפגע, וגם אשמח לתפוס הופעה שלהם בהזדמנות אחרת – אפילו ביום רביעי הקרוב, אם זה מסתדר לכם, חברי להקה יקרים. בכל זאת, גם בכיוון ההפוך, אני שומעת ואוהבת את הפיקסיז בגלל המוזיקה, לא בגלל קבלת ההחלטות של יוצריה.
ועכשיו אשב לי לבד בחושך ואשיר את "Here (not) comes your band".

וידידי חובצי הוסיף: אלוהים הוא 7, השטן הוא 6, האדם הוא 5, והפיקסיז, מסתבר, הם 4.

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.
המשך…

במלאת 20 שנה למותו של הבובונאי הגאון ג'ים הנסון, הנה סיפורה של יצירתו המפורסמת ביותר והתוכנית האהובה עליי ביותר בילדותי: "מופע החבובות": מי הבובה הקשישה מכולן, איך הגיעו מיס פיגי ואריק איינשטיין לחלל, מה הקשר בין הלהיט "מה נה מה נה" וחילופי זוגות בשבדיה, ולמה השף השוודי זורק כל הזמן חפצים ואוכל באוויר

אחד מרגעי החבובות האהובים עליי לקוח מסרט הקולנוע השני בכיכובם. קרמיט, גונזו ופוזי מגיעים לחורבה מוזנחת, מתפוררת ונטושה למראה, המתיימרת להיות מלון לונדוני זול במיוחד בשם "Happinness hotel". פקיד מנומנם נועץ בהם מבט מופתע כשהם מביעים רצון לעשות צ'ק-אין, והודעה דרמטית זו מוציאה תוך שנייה את כל דיירי המקום ההמומים ממקום מחבואם. אחד מהם מתחיל לפרוט כמה תווים, ופתאום המקום מתמלא מוזיקה, חיים וצבע. על רקע שיר "ברוך בואכם" עליז מתוודעים השלושה לטיפוסים המשונים המרכיבים את החבורה המגובשת – חתולה עם רטייה, זמרי קאנטרי, חדרנים עכברים הפורצים בצעדי סטפס, להקת רוק כושלת, אנימל הקשור בשלשלאות הזועק בשמו של פייר-אוגוסט רנואר, תרנגולות מרקדות ושלל יצורים אחרים. שנייה אחרי שכולם מתקבצים יחד לסיום מפואר נוסח מחזה זמר של הקטע המוזיקלי ורגע קצר של השקט שאחרי נותר באוויר, נפתחת דלת בקומה העליונה.
סם הנשר מביט על החבורה מלמעלה בפרצוף מזועזע, מפטיר בבוז "You are all weirdos", נוחר נחרת גועל, וטורק בהפגנתיות את הדלת.
כשאני מתיישבת לכתוב על "The Muppet Show", התוכנית האהובה עליי בילדותי, הרגע הזה הוא האסוציאציה הראשונה שעולה לי לראש.

הסיפור מתחיל היכן שפוסט הטלוויזיה הקודם הסתיים: הצלחתה הפנומנלית של "רחוב סומסום". אחרי שנים שבהן בובותיו הופיעו בפרסומות, בהופעות קצרות בתוכניות אירוח, בפיילוטים וברצועות ערב בנות 5 דקות, סוף סוף זכה ג'ים הנסון בחשיפה אדירה וכלל ארצית. אלא שלהצלחה היו חסרונות: הנסון והחבובות הפכו מקוטלגים כבידור לילדים בלבד. כשהנסון וחבורתו נדדו בין רשתות הטלוויזיה המרכזיות בארה"ב עם הרעיון להפוך את החבובות לכוכביה הראשיים של תוכנית ערב בשעת הפריים-טיים ענו כולן: לא, תודה.
המשך…

ברי סחרוף – קלרה הקדושה; נענע דיסק, 1996.

ישנם סרטים המלווים בפסקול המורכב מאסופה של שירים מוכרים פחות או יותר. "ספרות זולה", למשל. מאוחר יותר מגיע הדיסק עם התמונה מהפוסטר בחזית, והוא למעשה מתפקד כמעין אוסף להיטים שהסרט מהווה תירוץ לחיבור ביניהם. ככזה הוא יכול לקרוץ לך גם אם לא ממש טרחת לשלם 30 ומשהו שקל עבור כרטיס לקולנוע פלוס יותר מדי דקות מבוזבזות מזמנך מול פרסומות מעפנות בגלובוס-גרופ.
אחרים סומכים ידם על פסקול שנכתב במיוחד, רובו מטבע הדברים אינסטרומנטלי. כאן נדרשת סיבה טובה לרכוש דווקא דיסק נעימות על פני ההיצע האחר שקורץ לך מהמדף. למשל, כשהסרט בשילוב המוזיקה השאירו עליך רושם עז, וההקשבה מעלה בזיכרון את הסצנות שנרקמו לצלילים.
וכשלא? האם יש לפסקול כזה הצדקה כשהוא עומד לבדו?

ראיתי את הסרט "קלרה הקדושה" לפני שנים רבות. איני זוכרת רבות ממנו, רק שלא התרשמתי ממנו יותר מדי. כשבסוף רצועה מספר 2 בפסקול נכנס קטע שיחה בין הילדים המשחקים בסרט, שרובו נשמע כמו הקראה בבית ספר יותר מאשר שיחה אמיתית, זה אולי מרמז מדוע.
לעומת זאת, את האלבום "קלרה הקדושה" שמעתי השבוע. איני יכולה לשייך את רצועותיו לחלקי הסרט השונים שהשתכחו ממני, וגם ניסיונו של ברי סחרוף לסייע דרך שמות השירים ("המכונית האדומה", "המכון הוולקני", "מסדרון") לא ממש מעיר את זיכרוני.

הפסקול למעשה מחולק לשניים, והבה נקפוץ לרגע לסופו: החלק השני מורכב משלושת הרצועות האחרונות, שהן שירים של ממש – גרסה אקוסטית של "ניצוצות" שהוקלטה למעשה בתקופת פורטיסחרוף, שנים קודם לכן; גרסה שונה ל"חם על הירח", ושיר שהוקלט במיוחד, "הניצוץ", שלמעשה השיק את קריירת הסולו של שרון רוטר (ולדעתי מושפע לא מעט ברוחו מהפסקול של "טווין פיקס", האהוב על סחרוף). בצדק או שלא בצדק, המאזינים תמיד יתייחסו לרצועות אלו כלבו ועיקרו של הדיסק. מספיק להציץ בביקורת שנכתבה על הפסקול בשרת העיוור, שמתרכזת באותן שלוש רצועות. ככה זה, קל יותר לכתוב על שירים של ממש, כאלו עם טקסט שאפשר לצטט, ושעוזר לנו לתחום ולהגדיר. טקסט קל לתאר בטקסט אחר, מוזיקה היא מטבעה דבר חמקמק לתיאור במילים, ויכולה להכיל כל כך הרבה רגשות במעט צלילים ואלו יהיו שונים מאוזן לאוזן בהתאם לאדם אליו היא מחוברת.
המשך…

שישי בבוקר, אזור הכרמל.

פירות יבשים של תגית מצויה

"הגביע הקדוש" של חובבי הפריחה בעונה הזו, השושן הצחור

זקן-התיש הארוך

קיפודנים הם הקוצים החביבים עליי

…ובמיוחד כשהם פורחים

כל השטח מלא בכוכבים קטנים ותכולים של חרחבינה מכחילה

הנוף כבר יבש ברובו. מזל שהלוטם מספק כתמים של צבע

כמו מלכודות בסרטים מצוירים, גם סחלב הדבורנית מתחפש לדבורה נקבה כדי למשוך מאביקים

טיפות הגשם האחרון של האביב על חרק חסר מטריה

אני אוהבת את התמונה הזו. כנראה הפעם הראשונה שצלף קוצני יצא לי פוטוגני

פוסטים דומים:
אל תסתכל בקנקן אלא במה שהולך בתוכו / יוחזר האביב! / עכשיו כשבא הזמן הצהוב

כשעמדתי שם באוזן בר קלטתי שזו ההופעה היחידה כמעט שראיתי החודש, אחרי חודשים שבהם פקדתי לפחות הופעה אחת בשבוע. אלא שעם בוא אפריל נעלמה הזמינות הנוחה של לקפוץ ממשרד עבודתי התל אביבית בהליכה בצעדים קלילים אל הופעה קרובה, ולמעשה, גם עבודתי עצמה כבר איננה כדי לממן את שגעון המוזיקה. תכלס, לא עבר כל כך הרבה זמן, זה רק החודש הארור הזה שמרגיש ארוך כל כך, ובכל זאת, לעזאזל, התגעגעתי.
למפגשים שלפני עם מכרים שאתה פוגש רק בהזדמנויות כאלו של איחור "שעת פתיחת הדלתות", להיכרויות עם פרצופים חדשים, לרקוד, לריגוש לנסות לתפוס תמונה טובה, להפתעות שמזמנת הופעה חיה בניגוד לאלבום שנוגן שוב ושוב, השמחה לטרוף כל דבר עם גבינה מוקרמת אחרי; לשמוע מוזיקה לא באוזניות, לא ברקע – בפול ווליום, כדבר המרכזי בעצמו.
ובעיקר, כי כפי שנזכרתי אחרי אותו ערב מול קוואמי, להופעות כיפיות/טובות – וזו היתה כזו – יש כוח מרפא כמו כדור יעיל לכאב ראש מעיק. יש להן את היכולת לבעוט בישבנו של מצב הרוח שלך, ולמחוק את כל הנאחס והצרות ועומס המחשבות והעייפות מהראש שלך לכמה שעות, אפילו אחרי שהתו האחרון דמם (כלומר, הוחלף במוזיקה רועשת של התקליטן). טוב, לא ממש למחוק מקיום, יותר "לטאטא" הלאה משם. כמו מטאטא שמזיז את האבק והלכלוך למקום אחר, אבל חכו שבוע והוא ימצא כבר את דרכו בחזרה. נו, עדיין מדובר ביתרון לא מבוטל לכשעצמו, שגם מסדר לכם שנת לילה מצוינת וחפה מטרדות יום-יום כשאתם שבים הביתה. לפעמים זה לא דבר של מה בכך.
עכשיו נשאר רק לשכנע ביכולות הרפואיות הללו את קופת חולים, כדי שביטוח הבריאות יממן לנו מרשמים שבועיים להופעות נבחרות. סליחה, אפשר לקבל חבילה אופטלגין וטופס 17 לאהוד בנאי במצדה ולפיקסיז?

לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!

חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
המשך…