אתם מכירים את התרגולת: זהו פוסט תמונות ראשון מפסטיבל אינדינגב 2010, אותו אחד שבו מופנה המצלמה הרחק ממרכז הבמה, אל הקהל, הנוף, מחנה האוהלים, העפיפונים – הפרטים הקטנים שבלעדיהם זה לא היה אינדינגב.
תמונות מההופעות וביקורת יופיעו כאן בהמשך השבוע.

בשלהי הפסטיבל, שתיים-שלוש להקות גדולות של ציפורים קטנות עפו מצד לצד בגושים מעל העצים שבקצה אזור הקמפינג, יוצרות מעין ציור נע בתנועה, מכושף ורב קסם, כמו מנורת פלסמה מן הטבע. מסוג הדברים שאי אפשר לצלם, רק להיות שם, להתיישב על החול, ולהביט בשקט. על הופעות קל יותר לספר, אבל למרחבים יש קסם שחורג הרבה מעבר למוזיקה בלבד.
המשך…

ישנם מדענים שפיצחו את האטום או הקדישו את חייהם לפיצוח הגנום האנושי. אך מה באשר לכל אותם מדענים שבחרו להשקיע את מיטב מרצם, זמנם ושכלם למחקרים כמו "פעילות תא מוח של ארבה בזמן צפייה בקטעים נבחרים ממלחמת הכוכבים" ו-"מדוע נקרים לא חוטפים כאב ראש מכל הנקישות בעץ"? לאלו מוקדשים פרסי האיג נובל, הקונטרה המשעשעת לפרס נובל, והמוסד היחידי שמכיר בחשיבות עריכת מחקר מקיף בנושא "הזמן האופטימלי לטבילת ביסקוויט בתה בטרם יתפורר לתוכו". לכבוד הטקס ה-20 במספר שנערך בליל חמישי האחרון, "אפילו עז" מספרת על פרסי המדע המלבבים ביותר, ועל זוכי עבר נבחרים.

את פרס הנובל כולנו מכירים. חלוקת פרסי הנובל החלה ב-1901, על פי צוואתו של אלפרד נובל, ממציא הדינמיט. כשראה את תוצאותיה הרות האסון של המצאתו, החליט להקצות כסף לפרס שנתי עבור מדענים ואישים על תרומתם לטובת האנושות. לרוב אינך יודע לאן תוביל המצאה או תגלית כלשהי. תורת ההסתברות למשל, החלה כשכמה מתמטיקאים ניסו לערוך חישובים שיעזרו להם לרמות במשחקי מזל. לפעמים המחקר הטריוויאלי והמשונה ביותר יכול להוביל לתרומה ממשית לאנושות ולהתפתחות המדע, ואם לא, לפחות לצחוק הגון בפרסי האיג נובל – פרס הניתן עבור "מחקר שגורם לאנשים לצחוק ואחר כך לחשוב" (אהבתי יותר את הסלוגן הקודם: "תגליות שאי אפשר, וגם לא כדאי, לשחזר").

פרס האיג-נובל מוענק להמצאות ולמחקרים מעמיקים, לעתים ארוכי שנים, ואמיתיים לחלוטין, שבהם מיטב המוחות המדעיים ופרופסורים מכובדים חקרו ברצינות ובדקדקנות נושאים משונים, מוזרים, טיפשיים או חסרי ערך לחלוטין.

מה למשל, תשאלו?

הפרס בתחום הביולוגיה ב-2008 ניתן למחקר שגילה כי פרעושים החיים על כלבים קופצים גבוה יותר מאלו הגדלים על חתולים. פרס הכלכלה באותה שנה ניתן לחוקרים שהוכיחו כי חשפניות מרוויחות יותר טיפים בתקופת הביוץ שלהן. איג נובל לשלום הוענק ב-2009 למדענים שוויצרים על מחקר שנועד לקבוע האם עדיף לקבל מכה בראש מבקבוק בירה מלא או ריק, בעוד הפרס לרפואה וטרינרית ניתן למחקר שקבע כי פרות עם שמות נותנות יותר חלב מפרות אנונימיות. במקביל בפרס הפיזיקה זכו חוקרים אמריקאים שבדקו למה בעצם נשים בהיריון מצליחות לשמור על שיווי משקל ולעמוד ולא מתהפכות בגלל משקל הבטן. פרס המתמטיקה של 2006 ניתן למתמטיקאים שהרכיבו את הנוסחא המדויקת למציאת "המספר המינימלי של תמונות שצריך לצלם כדי לוודא שבתמונה קבוצתית אף אחד מהמצולמים לא ייתפס עם עיניים סגורות". פרס האנטומולוגיה של 1997 הוגש לפרופסור מארק הוסטטלר, על המדריך המפורט והחשוב לזיהוי חרקי אמריקה על פי צורת כתם מריחתם על חלונות הרכב. ב-2002 ניתן פרס הרפואה לד"ר כריס מקמנוס על גילוי א-סימטריה חוזרת ונשנית ששינתה את עולם האמנות: בפסלים קלאסיים האשך השמאלי הינו גדול מהימני!
המשך…

חגיגות השנתיים לפעילותו של האוזן בר היוו עילה טובה לשורה ארוכה של הופעות בלילה לבן. היה פיקנטי (תרתי משמע)

למעלה: נוכלי הג'ימבורי בספונג'ה אנושית. למטה: תעני אסתר, כשעוד היו בלונים

האוזן בר, שחגג ביום רביעי האחרון שנתיים של פעילות, הוא ללא ספק מועדון ההופעות שפקדתי הכי הרבה בשנה האחרונה. יש לכך כמה סיבות, אבל בסופו של דבר, השתיים המנצחות הן שעה ומיקום. חובבי מוזיקה אחרים יעדיפו להרחיב על הקו המוזיקלי, הליין-אפ החודשי, האירועים המיוחדים (דוגמת נוכלי הג'ימבורי, ערבי ההפתעה, לכלוך באוזן, סיפורים באוזן וכו') והמחירים הנוחים – כל אלו חשובים, ללא ספק, אבל בצד הפרקטי, היתרון הגדול של המקום עבורי על פני מועדונים אחרים בעיר הוא שכל מעלותיו אלו נגישות הרבה יותר ממקומות מתחרים. מועדונים עם הופעות טובות לא חסר, להגיע אליהם זה כבר יותר מסובך.

בגלל המיקום. כי הגיע הזמן שיהיה סוף סוף מועדון במרחק אוטובוס אחד מהבית, ממש במרכז העיר. ויותר מזה, במרחק הליכה מהמשרד, כזה שמפתה אותך להישאר עוד שעה נוספת בעבודה, ואז לקפוץ על הדרך להופעה קטנה לפני השינה, עם עיקוף קטן דרך טוני וספה לארוחת ערב. אגב, רק שתבינו עד כמה אני גמישה בהגדרת "מרחק הליכה", האוזן בר מרוחק מעבודתי כ-45-50 דקות הליכה (שאינה עוברת באזורים בעייתיים בשעות החשיכה, כאזור התחנה המרכזית למשל). סביר במזג אוויר נוח, ואפילו נחמד לחילוץ העצמות אחרי יום ישיבה ארוך מול המחשב, ויש טוני וספה ואייסברג בדרך. מה רע?
המשך…

שעות אחדות לפני שלס"ד מערכות שמע הקפיצו אלפים בביתן 1, התקיימו בקומה מעל הרצאות ופאנלים בנושאי מוזיקה. הפאנל עם ג'וני ליידון גנב את ההצגה, אבל זה שלפניו, אודות עיצוב עטיפות אלבומים, היה מרתק לא פחות

מצד אחד, נדמה שהיום החזות החיצונית היא העיקר: המיתוג, הלוגו, התדמית, שהפכו כולם חשובים מבעבר. מנגד, דווקא העת הזו היא תקופת שפל לעטיפות אלבומים. הן הצליחו לשרוד יפה את ההתכווצות במעבר מהתקליט לדיסק, אבל עתה הדיסקים הופכים לקבצי mp3 מכווצי סאונד, נטולי קיום פיזי. אנחנו אפילו לא טורחים להוריד את העטיפה כדי להדפיס אותה עבור דיסק צרוב. לכל היותר היא מופיעה מאליה כשאנחנו מדפדפים בין הקבצים במסך המיניאטורי של האייפון, כולה בקושי סנטימטר וחצי רבוע.
בינתיים רבים עדיין מחזיקים בדיסקים ואפילו בתקליטים, וכמובן בזכרונות של עטיפות מיתולוגיות עליהן גדלו וטיפחו את טעמם המוזיקלי. מה צפוי לעטיפה אחרי לכתם? שאלה טובה, ולמרבה הצער הפאנל נגע בה רק על קצה המזלג, אבל בדרך לשם סיפק לא מעט שיח מעניין.

מימין: עטיפת ה"פעמון" של טרטקובר למתי כספי. משמאל: עוד עטיפה אורבנית נהדרת

הבננה, המנסרה, התינוק השוחה, מעבר החצייה

אחרי סרטון אנימציה קצר וקולע של JewBoy המורכב מעטיפות מפורסמות, עבר המיקרופון למעצב להב הלוי. הוא הציג את העטיפות האהובות עליו (כמו גם לוגואים מפורסמים של להקות), שלמעשה שימשו יותר כנקודת פתיחה לשיח. העטיפות הגדולות באמת הן איקוניות, הוא אמר – אפשר לתאר אותן בשתי מילים לכל היותר, וכולם יבינו באיזה אלבום מדובר. הביטו בכותרת מעל הפסקה הזו, ותבינו. חלקן כל כך איקוניות, שאנחנו אפילו לא שמים לב ששם התקליט והאמן בכלל לא מופיעים על חזיתן (אייבי רוד, האיש הצועק של קינג קרימזון וכו') – עניין שלא יעלה על הדעת במיינסטרים בימינו. עטיפות כאלו, הוא ממשיך, זקוקות למעצב חזק מספיק כדי לעמוד על החזון שלו, כי חברות תקליטים, ופעמים רבות גם האמנים, רוצים את השם ואת הפרצוף שלהם על העטיפה.
המשך…

כבר אחרי חצות. LCD Soundsystem

ג'יימס מרפי. למטה: ג'וני ליידון.


יש לי הרבה לספר על כנס המוזיקה של הייניקן שנערך השבוע, והיה לי פחות מדי זמן או עירנות מספקת כדי להיות קוהרנטית מכדי לעשות זאת. במהלך הסופ"ש, אחרי שנת לילה נורמלית ראשונה השבוע, אספר לכם על הפאנלים המוצלחים בהם הייתי, ואילו כעת אפנה את המקום לדבר החשוב באמת: תמונות.
המשך…

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
המשך…

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
המשך…

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
המשך…

אורן ברזילי, Sorrow Demons Joy Blizzards, הופעת בית, 26/7/2010.

האביב הוא לרוב הזמן החביב עלי בשנה, אך האביב האחרון לא הרגיש כך בכלל. בפנים שרר אצלי חורף מקפיא עצמות, סגרירי ונוטה להחשיך שמיו מוקדם מדי בכל יום. בחוץ מזג האוויר הרגיש קונטרסטי כמו הקיץ, כשהשמש לא מאירה אלא קופחת, מתישה, מכה על ראשך, ומוציאה ממך כל רצון לחיות ולהיות, שזולגים ממך החוצה בצורת מפלי זיעה.

ואתה צועד לך ברחובות ריקים עייף וחבול, או בוהה בתוגה במריחתו המטושטשת של נוף חדגוני מעבר לחלון האוטובוס, רוצה להתנתק מהמציאות עם קצת מוזיקה, אבל לא יודע איזה פסקול יצליח ללוות את כל הרעש הלבן והדיסהרמוני שלך עכשיו. אני לא מאמינה בהתעודדות משירים שמחים במצב כזה, להיפך. הבו לי שירים דכאוניים, או כועסים, סוערים מאוד, לפעמים מנוכרים. משהו להזדהות איתו. אבל כשהענן הזה לא הולך והסובלנות שלך למוזיקה כן, אתה זקוק למשהו אחר. אלו שירי ה"לא באמת שמח". כל שירי יום שני. שירים של מישהו שמבין מה עובר עליך. הוא נמצא מתחת לאותו ענן בדיוק, או אחד אחר. הוא כל כך שם שהוא מתחיל לזמזם את המרה השחורה שלו בהמהום מדבק ועליז. יותר נכון, לא באמת עליז. רק לכאורה, מעל פני השטח. כמו "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר שכיף לשים בקולי קולות בטייפ מכונית בארץ זרה עם חלונות פתוחים ולשיר איתו, אבל אתה יודע שבמילים שיוצאות לך מהפה אין אופטימיות של ממש, ועם כל הרוח הנעימה בפנים והנוף מסביב אתה תוהה מתי כבר תגיע ליעד שלך, אם אי פעם תצליח להבין מהו, לעזאזל.

וכך, פסקול האביב המבוזבז שלי הורכב לרוב מלופ ארוך של שיר אחד. קליל, קליט, עם פזמון מזדמזם ולחן עליז, ואפילו שם שהוא לכאורה אופטימי – Joy Blizzards של אורן ברזילי. לא באמת עליז. גלולת עצב זעירה חבוייה בסוכריה של לחן מתוק. בהופעה, שנקראת על שם השיר "שדים של עצב, סופות של אושר", מספר אורן שמדובר באותו אושר שמספק האלכוהול. הוא מניף אותך גבוה אל השמיים, מהם יוצאות ידיים מושטות רק אליך, ושנייה לפני שאצבעותיך נוגעות בהן אתה נשמט ונופל כל הדרך למטה. בשנייה הזו אתה רואה את השדים שמחכים שם, למטה. השדים שבתוכך, השדים שהם אתה – הוא חותם, ומתחיל לנגן.

ביום בהיר אחד בקיץ 2008 אורן ברזילי קם בבוקר וגילה שהוא לא יכול לצאת מהמיטה. תוך ימים ספורים הוא היה משותק לחלוטין, מחובר לזונדה שהיתה הקשר היחיד שלו לעולם, לא יכול לעשות דבר חוץ מלהמשיך לנשום. מכאן עברו עליו חודשים ארוכים של גהינום, שיקום שבו למד מחדש את כל הדברים הכי בסיסיים – איך לשבת, לעמוד, לשוב וללכת, לדבר מילים ומשפטים. סיפרתי על כך לשני חברים כשיצאנו מהופעה של הקספרים ביומולדתי האחרון, והם לא האמינו. "שיתוק" זו לא מילה שאפשר לומר בנשימה אחת עם אורן ברזילי, הבחור שלא מצליח לעמוד לרגע אחד באותו מקום על הבמה. מזנק לקהל, מטפס על מוניטורים, מנופף בצעיף ובכל דבר שמתקרב אליו ליד. בחור שנראה כמו אנרג'ייזר באני עם הפרעת קשב המתודלק באספקה דו-חודשית של פרוזאק. לא פלא שהקהל תמיד נראה בעיניו קצת בסלואו מושן. נראה שיש לברזילי יותר מדי רוח חיים ואנרגיה מכדי שאיזו תסמונת אלמונית תצליח למשוך אותם מתחת לרגליו בהקשת אצבעות זריזה אחת.

ההופעה ההיא של הקספרים הרגישה כמו תהלוכת ניצחון. ההופעה הנוכחית של אורן היא הסתכלות מפוכחת על הדרך לשם. את השירים כבר פגשתי בהופעה קטנה באוזן בר, אי שם בחורף. הם ניצבו שם לבדם, בלי תוספות, כמעט בלי שום מילת קישור. שירים צנועים ויפים עם מילים באנגלית עטופות במנגינות פופ קטנות, כובשות ואינטליגנטיות, כמו שברזילי יודע לעשות. קליטים ומתחבבים במהירות, וגם נשארים. בקישורים שבתחתית הפוסט, תקשיבו ל-Joy Blizzards המנצח, ואחר כך לשני החביב עליי, Dear Mother המקסים.
המשך…

אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.

את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.

אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.

ואז, לפתע, קרה הנס.

היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.

שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:

וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:

החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.