דברים שלמדתי בעקבות זוג הזמנות חינם לאלטון ג'ון באצטדיון רמת גן.

– מאיפה הגיעו כל המכוניות האלה?
– זה בגלל ההופעה של אלטון ג'ון.
– מי זה?
– נו, הזמר הזה. אתה יודע, ההוא שהגיע.
(מתוך שיחה שנשמעה ברקע)

הדרך הבטוחה לכבוש את לב הקהל הישראלי בקיץ 2010 היא פשוט להגיע. ולהכריז על כך, רצוי כמה שיותר.
שלום ישראל! (מחיאות כפיים סוערות) אני כאן! (תשואות נלהבות) הגעתי! (הקהל משתולל) אף אחד לא יכול לעצור אותי מלבוא לכאן! (10 דקות של שריקות אוהדות וקריאות הלל) כן, אני עדיין כאן! (מטחי כבוד) כאן בישראל! (אייטם אוהד עם ציטוט מפי לימור לבנת) הגעתי למרות הכל! (צהלולים ומחולות) אפילו למרות הלחות! (שאגות הזדהות מצד ירושלמים בקהל)

ואז, כמובן, בשנייה בה הסתיימה ההופעה, האמן נמלט מהבמה כדי לברוח מהחור מוכה השרב הזה בהליקופטר ליעד שפוי יותר כמה שיותר מהר.
(לא שאנחנו לא היינו נוהגים כך לו יכולנו. ולא רק בגלל שחיכתה לנו עוד שעה פלוס של נסיעה בפקקים)

אפרופו פקקים: איך זה שדיווחי תנועה בגלגלצ מפרטים ארוכות על כל עומס של שש מכוניות במעלה יששכר, וכל טמבל שתיזמן 7 דקות ברמזור המקולקל בפאתי אום-רשרש – אבל שום מילה על הפקק המרכזי שבו אתה תקוע כבר 30 דקות?

ושמתם לב שבכל רכב שנושא על הפגוש האחורי את המדבקה עם הכיתוב "איך אני נוהג?", יש נהג שמצדיק תשובה בת ארבע קללות לפחות?

התהיתם פעם מה רואים מהשורה הרביעית לפני האחרונה ביציע הכי מרוחק מהבמה באיצטדיון רמת גן?
ובכן, אענה במשל: לפני שש וחצי שנים הייתי באפריקה. מדריך הספארי היה נחוש לאתר עבורנו את כל החיות הגדולות. ביום הרביעי הוא פרץ בקריאות: קרנף! קרנף! כולם אחזו במשקפות בהתרגשות ומיהרו לצלם את… אין לי מושג, לא ראיתי כלום. המדריך העביר לי את המשקפת המשודרגת שלו.
– תסתכלי לכיוון ההוא. רואה?
– הכתם מימין?
– לא, זה שיח. תסתכלי הלאה, כמה מטרים אחריו.
– אני רואה איזו נקודה שחורה.
– בדיוק!
– זה הקרנף?
– לא, זה פיל. הקרנף עשרים מטר מאחוריו.
נדמה לי שלשותפתי לטיול יש עד היום תמונה של "הקרנף" באלבום, ובה שדה ריק. מעין גרסה אפריקאית לחידת הציור השבועי לילד, שאף אחד לא מצליח לפתור ולצבוע בצבעים עליזים.

בשורה האחרונה רואים עוד פחות מזה, אבל לפחות אם תושיטו יד מתוחה לאחור יש מצב שתצליחו להגיע איתה למילקשייק בסניף מקדונלדס בקניון איילון.

כשאתם יושבים ביציע המרוחק אל תתלוננו על אי-סינכרוניזציה בין התמונה במסכי הוידאו לקול. אם תשימו לב, תנועות השפתיים במסך מקדימות את המילים, ולא להיפך. זו לא אי-סינכרוניזציה, זו העובדה שאתם נמצאים כל כך רחוק, עד שלוקח לקול זמן להגיע (הוא גם קצת נח בדרך, כי בכל זאת, הלחות).

יש שיאמרו שכאשר אתה נמצא כל כך רחוק מכדי להרגיש את חוויית ההופעה, כל שכן לראות אותה (אפילו המסכים נראים קטנים), יכולת כבר לספוג טוב יותר את חוויית ההופעה בצפייה בה ב-DVD בסלונך הפרטי.
זה לא נכון. בבית היית מפספס לגמרי את הפרשנות של שכניך הקולניים לאחור על ההבדלים בין אלטון למשה פרץ, שלא לדבר על קריאות הביניים: "תביא שיר שמכירים, אלטון אחי!".

אח, הקידמה. ב-1990 חילקו לקהל של כוורת בפארק הירקון נרות חנוכה להדליק ולנופף בהם בשירים השקטים. ב-2010 מחכה לך סטיק-לייט בצורת כוכב על הכסא. יותר מגניב, אבל אור הנרות חמים ואינטימי יותר. הנרות הלואו-טקים גם איפשרו לך להכיר אישית את העומדים מלפניך ומצדדיך כששוחחת איתם בתחילת כל שיר כדי להשאיל מהם מצית. מצד שני, בזכות הנרות הגב שלך ערך היכרות קרובה עם השעווה שטפטפו עליך העומדים מאחוריך.

סטיק-לייט לא מטפטף טיפות לוהטות על העורף שלך.
אבל זה בסדר, מזג האוויר בחוץ ישלים את חסרונן.
והוא, למרבה הצער, לא נכבה בשירים הרועשים.

אלטון ג'ון עושה בהופעות גרסאות ארוכות במיוחד לכמה מהשירים, שבטח משמחות את מעריציו המושבעים.
אנחנו לא מעריצים מושבעים. או מעריצים.
כשהוא שר: "And I thing it`s gonna be a long long time", חשבנו: כן, זה בהחלט מרגיש כך. אתה שר את השיר הזה כבר רבע שעה.
אחותי: הוא נהיה קצת כמו שלמה ארצי של הבריטים.

נכון שהדעה הרווחת היא ש-Circle of life הוא הקטע הטוב ביותר ב"מלך האריות" (אני חצוייה – בכל זאת, האקונה מטאטה), אבל זה בגלל האנימציה.

אולי זו פרנויית רדיפה אישית שלי, אבל לכבוד ההופעה רכבת ישראל הודיעה בגאון על תגבור רכבות בכל הקווים בכל הארץ, מנהריה ועד באר שבע, שיצאו מתחנת בני ברק הסמוכה. כלומר, חוץ מהקו היחיד שעוצר ביום-יום בתחנת בני ברק, והוא, כמובן, הקו שמגיע לעיר שלי.

אני מעדיפה הופעות קטנות יותר. להופעות גדולות יש לפעמים גם קסם משלהן, עיינו ערך הביצוע של "היי ג'וד" של פול מקרתני בפארק הירקון. או, נו, ההם שאני מדחיקה, אתם יודעים, אלו שלא באו. הם לא זזים הרבה על הבמה, אין להם תפאורות ענק או וידאו-ארט אמנותי, אין שום דבר שבאמת שווה להסתכל עליו. לא בשביל זה רכשתי כרטיס. כל מה שאתה זקוק לו הוא לעמוד בין אלפי אנשים, שכולם צורחים בבת אחת: "צ'יין! אנדלוסייה! איי אם אוּן!" ולעוף כמה דקות באוויר, בלי לחשוב על שרב, פקקים, רכבות, מציאות. פשוט ליהנות מהקסם הזה שמתרחש כשאתה פתאום חולק את חוויית המוזיקה הפרטית שלך, ברמה הכי בסיסית של לקפוץ ולרקוד באמצע החדר כאילו אין שם אף אחד, עם עוד המוני בני אדם שאתה לא מכיר. ובכל זאת, כולכם בסינכרונציה מושלמת מזמזמים ביחד את תווי הבס שמקדימים את "Hey, been trying to meet you". היי, באמת שניסינו. מה איתכם?
כל זה לא קרה באותו ערב. ייתכן שאתה צריך לשבת ברדיוס של פחות משלושה ק"מ מהבמה כדי להרגיש שאתה חלק מהחוויה. גם יכול לסייע אם השירים באמת חלק מפסקול חייך. כך או כך, בהופעות אצטדיונים יש סיכויים גדולים בהרבה להתאכזב מאשר בהופעה קטנה, כזו שאתה מגיע אליה בקלות ובמחיר סמלי. ולא מצפה ממנה להרים ולגבעות כדי להצדיק השקעה בדמות 400 ש"ח למושב נידח ביציע העליון סוף העולם ימינה, שמאלה, ואז לך עשרים מטר מאחורי הפיל. במחיר שכזה יכולת לפקוד כל כך הרבה הופעות ישראליות קטנות. פי 10 מהמחיר ששילמתי שלושה ימים אחר כך באוזן בר, להופעה שובת לב ומפזרת אושר כמו אבק פיות של יהוא ירון. בלי מסכים, בלי סטיק-לייטים, בלי זיקוקים לסיום, עם סינכרוניזציה בין תנועות הפה לקול. כל כך קרוב שהוא תיכף נופל עליך מהבמה. והוא כאן, הוא תמיד מגיע. אפילו למרות הלחות.

מצא את ההבדלים: אי שם בסוף היציע המרוחק:

אנשים שמשכנו ריאה בשביל הכרטיס:

פוסטים קודמים באותו נושא, או: הופעות חו"ל שהצלחתי לראות בעין בלתי מזויינת:
פט שופ בויז: קוביזם (פוסט מצולם)
And in the end… צילומים ורשמים מאוחרים מפול מקרטני
3 תמונות מאיאן בראון, 2 פסקאות על ביורק
תגידו, מינימל קומפקט בכלל נחשבים כהופעת חו"ל?