אפילו עז


תמונת מסע: שבת בבוקר, יום יפה
יום יום שבת, 3 יולי 2010, 17:34
7 תגובות

b-nz-nlsonkites.jpg

נלסון מתגאה בהיותה מתחרה מובילה לכתר "העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד" מדי שנה. בתחילת 1999 גרתי בה כעשרה ימים באכסניה ששכנה בבית עץ עתיק עם מראה קולוניאלי, מוקף צמחייה ירוקה, שניצב מוגבה מעל הרחוב, על גבי גבעונת קטנה ויותר מדי מדרגות. אהבתי את המקום. בנלסון היתה תחושה של עיירה קטנה וידידותית, על אף שלמעשה הינה עיר גדולה (למעלה מ-45 אלף תושבים) אך נטולת בתי קומות, המתפרשת על פני שטח רחב. בעל האכסניה האקצנטרי הכריז עליי כעל הציירת הרשמית של המקום, והרשה לי לסגור מדי ערב את חדר הטלוויזיה ולהפוך אותו לחדרי הפרטי בחינם. על אף שיכולתי להמיר אותו בחדר משותף רגיל, אהבתי את השקט, ועוד יותר את הרגשת שבת-בבוקר-של-ילדוּת שהיתה בו. כשאתה מבוגר אתה מנסה לדחוס בסופ"ש את כל מה שלא הספקת במהלך שבוע העבודה העמוס – שינה, סידורים, חברים. בשעות אחר הצהריים של שבת אתה כבר מרגיש את תוגת ה"מחר חוזרים לשגרה", שאצלי לעתים מלווה בצלילי "בזנב התהלוכה" של יאפים עם ג'יפים, ועייפות בצדה. כשאתה ילד, הזמן עובר לאט יותר. שבת היא שיר פשוט יותר, שמח יותר, של אריק איינשטיין.

וכך בחדרי הפרטי בניו זילנד הייתי מתעוררת לאט, מתמתחת מתחת לשמיכה שאילתרתי משק השינה. מדליקה את הטלוויזיה, שתמיד שידרה בשעות הללו סרט מצוייר או סרטי טבע, ממש כמו בילדותי. פעם אחת אפילו הוקרן בה "המדבר המתעורר", והרגשתי ממש כאילו שוגרתי לילדותי בתחילת שנות ה-80. אחרי חצי שעה ג'יימי היה נוקש על הדלת, ונכנס עם מאפינס טריים מ"קאונטדאון". אחר כך היו מגיעים עוד חבר או שניים מהפרלמנט להצטרף לעצלות השבת המענגת שלנו. "הפרלמנט" היתה חבורה שהתגבשה באכסניה לכמה ימים מכל מיני תרמילאים ממקומות שונים בעולם. מעין קיבוץ קצר טווח. כל אחד היה תורם בבוקר שניים-שלושה דולרים, והחבר הנבחר היה מבשל בכסף ארוחת ערב מפוארת לכולם. בסוף הסעודה החלו הדיונים הממושכים, המשעשעים והסוערים של הפרלמנט, שמדי ערב רקם מיזמים משונים ותוכניות ביזאריות: איך לערוך מסיבת מארדי-גרא ואת טרק אייבל טזמן בו זמנית, רעיונות עבור בעל האכסניה איך להפוך את עליית הגג לחלל שורץ רוחות רפאים, והצעות בדבר שיאי גינס תרמילאיים (כמות האנשים הגדולה ביותר שעמדה מול אתר הפונקאיקי המפורסם ואמרה בבת אחת: "מה, זה הכל?").

אחד מאותם ימי-שבת-בבוקר שלנו היה באמת בוקר שבת. זאת אומרת, המקבילה הנוצרית – יום ראשון. קובץ אנשי הפרלמנט, שעוד לא הספיק להמשיך הלאה במסעו, החליט שצריך לציין את המאורע. אספנו כמה מטבעות, רכשנו ערימת מאפי בוקר מכל הסוגים וגם פריזבי אחד בעודף, וצעדנו לחוף הים לערוך פיקניק. השמש הנעימה ותחושת החופש התמימה והמתוקה פעלו את פעולתם, ונטעו בנו רצון עז ומוזר להקים ארמון בחול. אבל לא ממש ארמון. לא חיפשנו לכבוש ולמשול. רצינו משהו יותר שמח. ציירתי על החול כריש, ומיד התחילו כולם לחפור ולהערים חול בתוך הקווים. זו היתה התוצאה:

b-nz-nlson_1686.jpg

אפילו הוספנו כמה נוצות בין שיניו בתור שאריות ציד לא קונבנציונליות.
כבר הספקנו לשכוח בשנים שעברו – בנייה בחול זה עניין ממכר. כך המשכנו הלאה ליצור חברה לכריש הטורף, בדמות כבשה ניו זילנדית. מהר מאוד הוקפנו ילדים והורים שהגיעו לצפות במחזה ולהצטלם עם החיות. עמדנו לעזוב, אך הילדים דרשו: "אנחנו רוצים Evil mouse!!!". הפעם הם גם נרתמו לעבודה, ואפילו אספו אצות כדי לארגן לעכבר האכזר פרווה כהה ומרושעת.

b-nz-nlson_1680-1.jpg

b-nz-nlson_1691.jpg

התחלנו לשרך דרכנו בחזרה לאכסניה, למרות שהרגשנו שחסר לנו משהו כדי לסיים איתו את חגיגת בוקר השבת כמו שצריך. אני זמזמתי את החשוד המיידי: "אפשר ללכת לירקון, ולשוט שם בסירה/ או לטייל עד סוף הרחוב – ולשוב בחזרה". צ'ק (בכל זאת, הירקון זורם לים) וצ'ק. אבל שום "המון בלון" לא נראה באופק.
ואז, לפתע, נעצרנו. שלט מאיר עיניים בישר בשמחה: פסטיבל עפיפונים!

עד שחצינו את העיר למקום הפסטיבל הוא כבר היה די בסופו, אבל זה לא באמת שינה לנו. עדיין היו שם גבעות ירוקות והרבה שמש חמימה ולא חמה מדי, וילדים התרוצצו מסביב כשהם אוחזים במיני עפיפונים מצחיקים בצורת מדוזות שנמכרו בחמישה דולרים (וכה הצטערתי שלא קניתי אחד). גבוה מעליהם עוד התעופפו כל מיני עפיפונים צבעוניים ביתיים ומקצועיים. לצדם ריחפו שלוש יצירות עצומות מימדים של פיטר לין, עפיפונאי גאון יליד ניו זילנד. אחד היה בצורת מתאבק סומו, שאיבריו נעו ברוח באופן מהפנט ממש. את שני העפיפונים המדהימים האחרים אתם יכולים לראות בתמונה העליונה. השתרענו על הדשא ובהינו ארוכות בציפורי הבד הללו ובעננים.
איזה כיף של שבת בבוקר.

b-nz-nlson_1681.jpg

שמור בנושאים: כללי,מסעות | 7 תגובות

 7 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

וואו. את כמעט גורמת לי להזיז את טיול ספטמבר שלי לניו-זילנד (אם לא הייתי מאמין שאני יכול להגיע לשם מסיבות אקדמאיות, ולכן אין צורך כרגע לטייל לשם :] )

תגובה מאת ‏ניימן ‏07.03.10 @ 22:20

הכריש (המקסים) דומה יותר לראשתן.

תגובה מאת ‏דן-יה ‏07.04.10 @ 6:53

דאמ איט. את ממש עושה לי חשק לנסוע שוב לניו זילנד

תגובה מאת ‏קוראים לי איציק ‏07.04.10 @ 9:37

יפה מאוד!

תגובה מאת ‏יוסי ‏07.04.10 @ 9:37

simply great

תגובה מאת ‏asaf ‏07.06.10 @ 8:45

אני מתקשה לחשוב על משהו פחות מרושע מהעכבר הזה 🙂

תגובה מאת ‏דורצח ‏07.10.10 @ 15:54

תגובה מאוחרת, אבל הצלחת לעורר בי זכרונות סמי-רדומים (כי הרי אף פעם לא באמת שכחתי…)וכל כך קסומים מאותם חמשת חודשים שביליתי בניו זילנד ב- 2000-2001 (ודווקא בנלסון בילית יום אחד בלבד, ואפילו לא הלכתי לאכול פלאפל אצל אותו ישראלי שכולם דיברו עליו…).
וזה בדיוק היה ככה – הכי פשוט.
אנשים טובים, אבל באמת.
כל יום כמו שבת בבוקר.
כל יום הרפתקאה חדשה…
יש לי חיוך ודמעה נוסטלגית בזווית.
תודה (:

תגובה מאת ‏תמר ‏07.14.10 @ 23:49



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)