אפילו עז


רשמי אלבום: צרפת ברכבת תל אביב ארלוזרוב
יום יום שבת, 8 מאי 2010, 15:33
2 תגובות

ברי סחרוף – קלרה הקדושה; נענע דיסק, 1996.

ישנם סרטים המלווים בפסקול המורכב מאסופה של שירים מוכרים פחות או יותר. "ספרות זולה", למשל. מאוחר יותר מגיע הדיסק עם התמונה מהפוסטר בחזית, והוא למעשה מתפקד כמעין אוסף להיטים שהסרט מהווה תירוץ לחיבור ביניהם. ככזה הוא יכול לקרוץ לך גם אם לא ממש טרחת לשלם 30 ומשהו שקל עבור כרטיס לקולנוע פלוס יותר מדי דקות מבוזבזות מזמנך מול פרסומות מעפנות בגלובוס-גרופ.
אחרים סומכים ידם על פסקול שנכתב במיוחד, רובו מטבע הדברים אינסטרומנטלי. כאן נדרשת סיבה טובה לרכוש דווקא דיסק נעימות על פני ההיצע האחר שקורץ לך מהמדף. למשל, כשהסרט בשילוב המוזיקה השאירו עליך רושם עז, וההקשבה מעלה בזיכרון את הסצנות שנרקמו לצלילים.
וכשלא? האם יש לפסקול כזה הצדקה כשהוא עומד לבדו?

ראיתי את הסרט "קלרה הקדושה" לפני שנים רבות. איני זוכרת רבות ממנו, רק שלא התרשמתי ממנו יותר מדי. כשבסוף רצועה מספר 2 בפסקול נכנס קטע שיחה בין הילדים המשחקים בסרט, שרובו נשמע כמו הקראה בבית ספר יותר מאשר שיחה אמיתית, זה אולי מרמז מדוע.
לעומת זאת, את האלבום "קלרה הקדושה" שמעתי השבוע. איני יכולה לשייך את רצועותיו לחלקי הסרט השונים שהשתכחו ממני, וגם ניסיונו של ברי סחרוף לסייע דרך שמות השירים ("המכונית האדומה", "המכון הוולקני", "מסדרון") לא ממש מעיר את זיכרוני.

הפסקול למעשה מחולק לשניים, והבה נקפוץ לרגע לסופו: החלק השני מורכב משלושת הרצועות האחרונות, שהן שירים של ממש – גרסה אקוסטית של "ניצוצות" שהוקלטה למעשה בתקופת פורטיסחרוף, שנים קודם לכן; גרסה שונה ל"חם על הירח", ושיר שהוקלט במיוחד, "הניצוץ", שלמעשה השיק את קריירת הסולו של שרון רוטר (ולדעתי מושפע לא מעט ברוחו מהפסקול של "טווין פיקס", האהוב על סחרוף). בצדק או שלא בצדק, המאזינים תמיד יתייחסו לרצועות אלו כלבו ועיקרו של הדיסק. מספיק להציץ בביקורת שנכתבה על הפסקול בשרת העיוור, שמתרכזת באותן שלוש רצועות. ככה זה, קל יותר לכתוב על שירים של ממש, כאלו עם טקסט שאפשר לצטט, ושעוזר לנו לתחום ולהגדיר. טקסט קל לתאר בטקסט אחר, מוזיקה היא מטבעה דבר חמקמק לתיאור במילים, ויכולה להכיל כל כך הרבה רגשות במעט צלילים ואלו יהיו שונים מאוזן לאוזן בהתאם לאדם אליו היא מחוברת.

אני מניחה שאין זה ניחוש פראי מדי לומר שרובנו מרגישים נוח יותר (לעיכול, הכוונה) עם מוזיקה בפורמט של שיר ולא נעימה אינסטרומנטלית. צריכים את עזרתן של המילים להפריד ולחצוץ, ולבדל בין הקטעים, שלא יהפכו למקשה אחת מתמשכת. למרבה השמחה, סחרוף יצר ב"קלרה הקדושה" קטעים שמאוד נבדלים זה מזה ברובם במזגם ובאופיים ולא חוזרים על עצמם, וזאת על אף שכולם חלקים בפאזל של אותו תסריט, ורובם נוצרו באופן מינימלי על ידו בלבד, מקסימום עם אירוח של עודד פרח בתופים.

בין הקטעים המוצלחים נמצאת הרצועה הפותחת, "מסדרון". היא מתחילה בפריטת יחיד על גיטרה ספרדית, קטע שקט ויפה שחוזר בואריאציה דומה גם ברצועה האינסטרומנטלית האחרונה, "בדרך" (אלא ששם אחרי הפתיח הזהה מתחיל לחן שונה לגמרי שמבוסס בעיקר על סימפול כינורות שדומה עד מאוד לזה מ"אלינור ריגבי" של הביטלס). עם השתתקותה של הגיטרה האקוסטית הרכה מזדחל פנימה לחן מהדהד וקודר, מלווה בשריקות מעורפלות של סחרוף, כמין שריקת רוח לא טבעית ומבשרת רעות, ומתגבר עם דגימות של צעקות וזכוכית נשברת (שחוזרת בקטעים נוספים) ובתוכן מין יללות-נהמות חתוליות כועסות מוחנקות (ומאוד מקסימות לדעתי) של ברי.

"המכונית האדומה" הקצבי הוא אולי הקטע המוכר ביותר בחלקו הראשון של האלבום, בשל כיכובו כפתיח בכמה מן ההופעות של סחרוף לפני מספר שנים. אבל הפנינה האמיתית נחבאת אחריו. כמה שניות של שקט ואז מתגלגלים פנימה לאט לאט כמו גלי ים הצלילים החוזרים והולכים של הקלידים, ועליהם מתלבש האקורדיון של שפי ישי. יפה, צנוע, עם טאץ' צרפתי מובהק. מונולוג של יגאל נאור מהסרט מהדהד על חלקו של השיר, בקול שהוא תקיף ובטוח אך שומר על טון רגוע ושקט, כמעט רך, בעודו חולם על המהפכה: "תראי, קלרה… הרבה שנים אני מחכה לרגע הזה, שיתהוו הכוחות, שאפשר יהיה סוף סוף לעשות את המהפכה… אבל צריך זמן, את חייבת לשמור על עצמך, אסור לך להתאהב!… רק כך נשנה את ההיסטוריה… דה לה קרואה ייצא מהקבר וישנה את הציור שלו למריון מיתולוג'יק 1789, קוראז'! קוראז'! אטוז'ור קוראז'!…" – ומצליח לצקת אווירת מסתורין ודרמה בצלילים גם בלי ההקשר של התסריט ממנו נלקח.

מכאן המוזיקה לוקחת תפנית חדה. "המכון הסיסמוגרפי" נשען בעיקר על תכנותים וגיטרה חשמלית מייללת, עם קצב קבוע ברקע של צפצופים שהגיטרות לא מתחשבות בו. אחריו מגיע "חסידה" הנהדר, אולי "הקולנועי" מבין כל הקטעים. קלידים וגיטרות של ברי, תופים של פרח ונגיעות חצוצרה לא מכוונת וצורמת מפי אורן לוטנברג שהורסת במכוון את ההרמוניה. לפתע נזכרתי באותה שורה שאהבתי פעם בשיר של איגי וקסמן, "מוזיקה של מיליון תקלות מחרידות" (שנים אחר גיליתי שהיא בכלל שאולה מדאגלס אדמס). בתחילתו אפשר לדמיין מין מתח לא ברור על פני השטח ואחריו, עם השינוי בקצב את ההילוך איטי את השניות שלפני הפיצוץ, האסון הלא צפוי. החצוצרה מתגברת, גם הגיטרה, סימפולים של צרחות, רעשים, אותה זכוכית תנפצת, כמו מנוסה היסטרית, אבל כזו שהלחן מכתיב לה הילוך איטי, כמו שחזור מחודש של הטראומה במוח, שנייה אחר שנייה. סימפולי האימה נעלמים ומין משב רוח נכנס במקומם, מעלה בראש תמונה של רחובות נטושים, הריסות עומדות בשלווה ללא ניע, כהיפוך מוחלט למהומה ולחיים שהיו כאן קודם.

b-br-skh_1673-3.jpg

אתמול שוב פקד אותי אחד מהימים האלה, שהמוח מצווח מול המציאות היומיומית שמאס בה, צורח את הפזמון של "נעליים", ומכביד בכל כוחו על הגוף במטרה לגרום לו לברוח מהר אל מתחת לפוך הקרוב ולסגור את כל המערכות בשינה עד שתגיע מציאות אחרת. לא יכולתי לראות יותר את ארבעת הקירות של המשרד והחרך בעובי סנטימטר ממנו נשקף בדל שמש שמאחורי חלון בחדר השני.
יצאתי להליכה ברגל להירגע. שמש מחממת בעדינות, אבל יותר מדי אנשים על המדרכות, יותר מדי בניינים אפורים כעורים וגבוהים שחוסמים את האופק, יותר מדי רעש לבן אורבני. קניתי פאי קטן של שוקולד בו טבולים שני חצאי אגס מזוגגים עטורים שבבי שקדים, ושמתי פעמיי לרכבת חזרה, מבכה את ההפסקה הקצרה מדי הזו, מעוטת יכולת וזמן להעניק לי כמה דקות של שלווה אמיתית. כמה מפתיע, הכרוז הודיע על תקלת רכבת בתחנה הבאה ואין יוצא או נכנס לזמן לא קצוב.
מצאתי מושב נוח וריק לעצמי בסוף הרכבת, רוח נעימה של מזגן. שמתי את שיר מספר 5. קוראז', קוראז', אטוז'ור קוראז'! נגיסות קטנות ומתענגות על הפאי המלבב, מרירות של שוקולד כהה, מרקם מחוספס ומתוק של האגס, גלי אקורדיון ברקע, ברכבת שלא נוסעת לשום מקום. ולכמה דקות תחנת תל אביב מרכז התרוקנה מבאר שבעים רוטנים על האיחור, הנפש התרוקנה מלחץ וכעס על העיכוב, הבטון האפור מסביב לבש צבעים אחרים; לרגע הייתי בארץ זרה, אי שם בצרפת, בבולז'ארי קטן ומקסים, רחוק מכאן. קוראז', קוראז'. אין לי מושג קלוש מה זה אומר. גם לא אכפת לי. הרבה זמן חיכיתי שיתהוו הכוחות, שיצרו רגע אחד של שקט.
הדקות בהמתנה לחידוש התנועה זולגות באיטיות הממכרת של "הניצוץ" עם הקול המרחף של רוטר. כשהרכבת מתניעה אני חוזרת אחורה ל"חם על הירח", שירם של חולמים בהקיץ, כמו טופס לוטו – אתה יודע בוודאות שלעולם לא תזכה, שהסיכוי זהה לזה של הפיכתה של הלבנה לגוש בוער בכתום בשמי הלילה, לא משלה את עצמך אבל ממשיך למלא ונהנה להתענג על חלום בלתי אפשרי שחם על הירח, אפשר להסיר ספקות, נזכה בפיס, יהיה לנו טוב. בינתיים יש את ברי באוזניים, ותאמינו לי, זה לא רע בכלל.

(נכתב במקור לפורום מוזיקה ישראלית בוויינט, פברואר 2006)


פוסטים בנושאים דומים: בצהרי היום הכל צבוע… חום-כהה (פוסט מצולם)

שמור בנושאים: כללי,מוזיקה | 2 תגובות

 2 תגובות עד כה
כתיבת תגובה

"חם על הירח" בגרסת הפסקול של קלרה, הוא בעיני השיר המחרמן ביותר במוזיקה הישראלית.

תגובה מאת ‏העלמה עפרונית ‏05.10.10 @ 19:53

מה עם כמה מילים על חליל אלוהב, אם כבר…?

תגובה מאת ‏דקסטר בוכניק ‏05.10.10 @ 22:07



כתיבת תגובה

(חובה)

(חובה)