ברי סחרוף ורע מוכיח, בהופעה בבארבי באוקטובר 2007

רע מוכיח נעלם מהופעתו של ברי סחרוף בבארבי אמש. לגמרי. התפוגג אל תוך האוויר. והפך לבחור אלמוני מזוקן. ברי ניסה לשפוך אור על הסוגייה ולהסביר, וכך נפתחה ההופעה דווקא בשורת תודות לכל העושים במלאכה, שבדרך כלל מסיימת את ההופעה. כפי שסיפר, רע ניגן בהופעתם בירושלים ביום חמישי שעבר. במוצ"ש כבר לא. לפתע הצלע המרכזית בהרכב (והמפיק המוזיקלי) התאיידה, ממש בתחילת סיבוב הקיץ ולפני ערב השקתו התל אביבית. השינוי הפתאומי הזה העמיד בספק את קיומן של ההופעות הבאות, אלא שהבחור המזוקן שמופיע בשורה הראשונה מציל את המצב במערכה השלישית, כלומר, בבארבי ובית קשת. אביב כהן (שניגן עם בייב, עדי מדנס, אלי דג'יברי ועוד) הפליא ללמוד את כל תפקידי התופים ביומיים בלבד, ועשה עבודה מצוינת, במיוחד כשמדובר בסחרוף, שאוהב להאריך את שהייתו על הבמה מעבר לשעתיים וגם לגוון את הסט-ליסט באופן תדיר. בחוסר קוהרנטיות, שאיכשהו תמיד עובד אצלו בזכות טונות של קסם אישי, הסביר ברי ארוכות שעכשיו התחלת הסיבוב היא בעצם סוג של הופעת סיום, פרידה מההרכב שרץ יותר משנה וחצי ואז סיכם: "אז זה סוף, אבל בעצם הסוף הוא גם התחלה". כאן הגיעה רשימת התודות שהוזכרה קודם, ולגימה מהעארק שברי הבטיח לצרוך בשטף במהלך ההופעה. הוא הרגיש צורך למלא את החלל ביותר דברי קישור, וחוסר הביטחון של פעם, מתחילת שנות התשעים כשהיה מוחק את שירי הסולו שלו מרשימות הסט-ליסט של פורטיסחרוף, בצבץ שוב והוטבע כליל בעארק. להופעה הוא כבר הגיע במצב תודעתי משוחרר מהרגיל (אם כי לא לרמת ההופעה האחת והיחידה בתחילת האלף באודיטוריום כפר סבא), פטפט הרבה, פלרטט עם הקהל ורקד המון בשמחה שהדביקה את הבארבי. השינוי הכולל נוצל באופן משמח גם להשבת שירים שמזמן לא נוגנו, כמו 'רועד', 'למעלה', קאבר ל'ג'ינג'יות' ו'רואים שלא רואים' (כולל טעות קורעת במילים: "השמן תמיד גדול מסך החלקים", והמבט שלו כשתפס מה יצא לו מהפה היה פרייסלס). אם נדמה לכם שאני בונה כאן את הרגע לקראת אמירת "אבל", הנה הוא בפסקה הבאה.


היאח לעראק. מימין, המתופף החדש אביב כהן

לא במקרה השתמשתי במילים "רע מוכיח נעלם לגמרי, התפוגג אל תוך האוויר". זו לא היתה רק נוכחותו הפיזית מאחורי התופים. גם כל העיבודים המיוחדים שתפר לשירים נעלמו כליל, והוחלפו בגרסאות רוק בסיסי פשוטות – סביר להניח שהסיבה המרכזית לכך היתה כדי להקל על הלמידה המזורזת של המתופף החדש. לברי יש ארסנל אדיר ומנצח של שירים מעולים שעובדים נהדר בכל מצב, אם זו הגרסה הכי פשוטה בגיטרה אקוסטית או בכל עיבוד אחר שיבחר לעטוף אותם. 'כמה יוסי' נשמע מיליון דולר בין אם הוא יהיה אלקטרוני, אינסטרומנטלי או בפסנתר בלבד. השיר הזה ישרוד אפילו שואה גרעינית. לא בטוח שאת מירי מסיקה. אביב כהן עשה כאמור עבודה מעולה, כנ"ל שאר ההרכב המיומן, ולברי לא היה מחסור באנרגיות ושמחת חיים ועראק. אלא שברובם השירים עדיין נשמעו טוב, אבל… לא מצוין. מה שהפיל אותם היתה ההשוואה הבלתי נמנעת עם הזכרונות, במיוחד הטריים שבהם מההופעה המושלמת לפני כחודש בדאגלס: העיבוד האיטי המרחף ושובה הלב של 'בשבילך', הגרסה החסידית-קופצנית נוסח הבילויים ל'עיר מקלט', או 'אינני אוהב אותה' שמתחיל ברגאיי ממסטל ובבת אחת פורץ לכסאח משתולל. אפשר לומר על רע הרבה דברים, אבל פתאום כשהאינפוט שלו נעלם בבת אחת הבנת עד כמה חלקו המוזיקלי בסיבוב היה משמעותי. מה לעשות, הוא תמיד היה אדם עם כישרון בשמיים ואישיות בקאנטים. העיבודים של אתמול לעומתם היו צפויים, קלים מדי ומובנים מאליו, ולפעמים בנאליים מדי. בטח ובטח בשביל ברי, אמן שאוהב להפתיע, לגוון, לשנות ובעיקר, תמיד לחפש. ההופעה היתה מהנה, אבל נוסטלגית מדי. היא נשמעה כמו סיבובי הופעות רחוקים מהעבר, למשל באותן שנתיים מאלבום ההופעה עד ל-11א'. כשרע ופורטיס חזרו לתמונה נדמה שנדלק אצל ברי ניצוץ, רעב מוזיקלי מחודש, שהתבטא בגדול על הבמה – הכל נשמע אחרת ורענן יותר.
עוד נקודה: כשחוזרים לבסיס, אל גיטרה-בס-תופים (וסמפלר), באמת שאין צורך בהרכב כל כך גדול על הבמה. לעתים היו כפילויות בין התפקידים של גידי רז על הסמפלר ועדי רנרט על הקלידים, והתופים בלעו את כלי ההקשה של אסף רוט שנוכחותם כמעט ולא הורגשה.

לרוב הקהל כל מה שאמרתי לא היה רלוונטי. הם קיבלו את השירים שרצו לרקוד ולשיר איתם, ועבורם לראות את מושא אהבתם עולץ ומחייך כל כך (ועושה ג'אגלינג!) היה בדיוק מה שחיפשו. לי, בתור אדם שבאמת ראה מספר פנומנלי של הופעות ברי לאורך שנים (מאז '?1900'), ההנאה היתה מלווה גם באכזבה מבחינה מוזיקלית נטו, איזו תחושה ששמעתי את כל זה כבר יותר מדי פעמים. פספוס.

ומנגד, בהתחשב בפיתרון המהיר שנדרש ולחץ הזמן, ברי ושות' עשו עבודה טובה שכיבדה את הקהל. השאלה היא מה ברי יבחר לעשות הלאה, כשכבר לא יהיו נסיבות מקלות ודחיפות מכרעת. ברי אמר בפתיחה: "אז זה סוף, אבל בעצם הסוף הוא גם התחלה". זו ההזדמנות שלו לקחת את ההרכב הזה או אחר, אולי לשתף פעולה עם עזר חדש כנגדו שיביא מטען משלו ויגרום לו לחפש בכיוון חדש (אני מנסה לשווא להתאפק ולא לכתוב 'זוהר פרסקו'), לטרוף את הקלפים ולהתחיל מחדש. לתפור עיבודים חדשים, למצוא כיוון מוזיקלי אחר, לחדש ובעיקר לאתגר את עצמו – כי כשהוא עושה את זה בוקעים ממנו אושר, תשוקה מוזיקלית, ניצוץ בעיניים ורעב אדיר שאף עראק לא יכול ליצור.