קהל נלהב בהופעה סוערת בבארבי כפר סבא. בקרוב זה ייראה כמו פטה מורגנה

צמחתי בעפולה, דבר שם לא קרה
כל האורות כבו בדיוק בשש ועשרה
לא היו חיי לילה בעפולה
לא היו חיי יום בעפולה
לא היו חיים בעפולה
לא היו תנאים בעפולה
עיר סלואו, עפולה
(מתוך 'דיסקו כביש הסרגל')

נתקלתי בשיר הזה של יונתן גפן, מעין תשובה דיסקו-סבנטיז ישראלית ל-Small Town של ריד וקייל, באיזו תוכנית רדיו מאוחרת בימי התיכון שלי וחשתי הזדהות עמוקה. גדלתי בכפר סבא ולא בעפולה, באייטיז ותחילת הניינטיז ולא בשנות השבעים, הדיסקו שלי היה רוק, ברי סחרוף במקום ג'ון טרבולטה, ובמקום תקליטים היו הקסטות ואחריהן הדיסקים. אבל משהו מיד דיבר אליי בתחושה הזו של להיות לכוד בעיר קטנה שהיא ואנשיה רחוקים מכל הסצנה התרבותית ששובה את לבך, כשבסוף אתה נאלץ לחוות אותה בעיקר בין קירות חדרך, רק אתה, הרדיו ומערכת הסטריאו, עד בוא רשיון הנהיגה.

אף פעם לא הבנתי את הביטוי "רק חמש דקות מכפר סבא". מה התועלת בהיותך חמש דקות מכפר סבא, פרט לכך שעתה נותרו לך רק עוד 25 שעות נסיעה לתל אביב, או שעה פלוס בפקקים של הבוקר, או שעה וחצי באוטובוס המאסף בלילה? בשנות התבגרותי המרחק הגיאוגרפי בין כפר סבא לתל אביב נראה כמרחק שנות אור. אבא היה קונה לי במיוחד את המקומונים של העיר הגדולה, ובהם הייתי קוראת על רוקסן, פורטיס, נושאי המגבעת, אהוד בנאי והפליטים, רונן בן טל, שהיו ממש מילות קסם עבורי. תקופת הזוהר של הרוק הישראלי זהרה מעבר להרי החושך בדמותו של כביש מספר 4, ובכיתה שלי העדיפו את שלמה ארצי. לא היו חיי לילה בכפר סבא, לא היו חיי יום בכפר סבא. לא היה רוק בכפר סבא, ובהגדרתה של מחלקת התרבות של העיר את המושג "רוק" מדובר בכל מוזיקה שאינה קלאסית, שאינה כוללת צלילי אקורדיון משובבים ו/או שירה בציבור, או שנכתבה על ידי מישהו ש-רחמנא ליצלן- עדיין לא מת או מאושפז במחלקת "תשושים" בבית אבות. מבחינתה רוק היה אירוע טרגי חולף בחייו של הנוער הישראלי הפוחז שאין לעודד אותו, ותמיד נופפו לראייה באותה הופעה של משינה בהיכל התרבות העירוני לפני 15 שנה, עת בהשפעת המוזיקה השטנית והמסרים החתרניים של "אני רוצה מכונית" הנוער קם מכסאותיו ורקד במעברים כנשוך נחש למרות מחאותיהם הנחרצות של הסדרנים. גוועלד!

כשהחלו השמועות על פתיחת בארבי בכפר סבא הן נשמעו לי כמו חזון אחרית הימים, פטה מורגנה של ממש. הגשמת חלום ילדות שהגיעה אחרי שנים של טפטופי הופעות דלילים של אמנים שכנראה טעו בפנייה בצומת רעננה והגיעו לבית הספר שלנו, לקולנוע עמל המתפורר או לחלטורה חולפת בקניון. באחד הפורומים רשמתי אז: "כבר בערך עשר דקות יושבת אני מול המסך בפה פעור, בוהה בטקסט הבלתי אפשרי – 'מועדון רוק ייפתח בכפר סבא' – מילים שצירופן מהווה ללא ספק כשל לוגי ממדרגה ראשונה. האומנם?". למשך חמש שנים קצרות האוקסימורון הפך לעובדה ממשית. אחרי שנים של גרירת גופי העייף ברחבי הארץ בטרמפים ובתחבורה ציבורית כושלת, הופעות רוק החלו להתקיים כעניין שבשגרה במרחק הליכה מהבית. של 45 דקות אומנם, אך בכל זאת, בלי צורך להסתמך על שעות אוטובוסים וחברים עם רכב. ובכלל, הליכה ברגל להופעות היא הנאה גדולה ולא מוערכת מספיק. את ההופעה האחרונה בבארבי כפר סבא, של הקספרים, ראיתי באחד מערבי שישי הקרים. ביגוד חם, כפפות, אוזניות גדולות שמחממות את האוזניים, ושירי הלכת האהובים עלי לצעידות חורפיות: ז'אן קונפליקט בהופעה. התיפוף הרועם והמונוטוני של ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל מכתיב את קצב ההליכה, דוחף אותך בפרצי אנרגיה מתלקחים ב-Special Guest, Crack in the Sky או One Day I Smile. המוזיקה של קונפליקט באוזניים בשילוב השקט ברחובות הרטובים לאחר הגשם וההליכה המזככת שמפעילה שרירים שנמנמו כל היום בחסות הטלוויזיה והתנור, כל אלו גורמים למחשבות לרוץ בראש, מזכירות את מילותיו של סחרוף, "תן לרחובות לנקות אותך". כל צעד בלילה החשוך בונה לאט לאט את ההתרגשות לקראת ההופעה. אתה מגיע אליה כשהגוף כבר חם מההליכה, מוריד את שכבות הביגוד וכולך דרוך להתחיל לזוז לקולם של הצלילים. בסוף הערב, אני יוצאת מלאת אדרנלין ואושר, מרחפת על האנרגיות שהטעינה אותי ההופעה את כל הדרך הביתה. האוזניות על הראש רק כדי שעור התוף לא יקפא. אני לא לוחצת על ה-Play. נותנת לשירים מההופעה שזה עתה ראיתי להמשיך להתנגן בראש בזה אחר זה. כל הרחובות ריקים בעיר הרפאים הזו למעט כמה מכוניות שחולפות במהירות, ואפשר עם הידיים לסמן את הקצב של התופים, לדלג במין חצי ריקוד, גם כך אין אף אחד שישקיף, לתת למוח לעכל את המראות והצלילים. אני אתגעגע מאוד להליכות הללו.

בארבי כפר סבא עומד להיסגר. זה יקרה כנראה באפריל, אוטוטו. על פי אחד המקומונים מדובר בשילוב של שיקולים כלכליים, הוצאות ארנונה גבוהות, רצונו של שאול להתמקד בסניף התל אביבי ובהפקות השונות שעליהן הוא אמון, וההעדפות המוזיקליות של הקהל המקומי למיינסטרים. עצוב. לא רק כתושבת העיירה הזו שהבארבי הוא אחד מיתרונותיה הבודדים (יחד עם פאי האגסים המושלם של ראול, לחם האגוזים-צימוקים האלוהי ונקודת המכירה היחידה של אייסברג מחוץ לתל אביב), אלא בעיקר כי חבל על כל במה שנעלמת מחוץ לתל אביב בעידן שבו אמנים רבים אינם מוכנים לצאת אל מחוץ לגבולות העיר הגדולה, ואפילו את חיפה וירושלים, שתיים משלושת הערים הגדולות בישראל, תופסים כ"יציאה לפריפרייה". בארבי כפר סבא היה המקום היחיד בשרון שהינו מועדון הופעות פרופר בדגש על קהל צעיר ומוזיקת רוק, והיעלמו מהשטח הוא בשורה עצובה וקשה לסצנה התרבותית הזו באזור. מצערת עוד יותר כשהיא מגיעה באותו זמן עם הדיבורים על הקשיים הכלכליים של מרתף 10 בחיפה, שכנראה גם ימיו ספורים.

אם נחזור לנימה אישית, כילדה ונערה בכפר סבא, כל כך חלמתי על הקמתו של מקום שכזה. צעירים ממני בטח ימלאו דפי רשת בזכרונות מעשרות הופעות שראו בבארבי המקומי בחמשת השנים האחרונות ועיצבו את פסקול הנעורים שלהם (בני מזל ממזרים. ההרכב היחידי שהגיע לכאן באייטיז היה קיד וידאו). אני ברשותכם אחזור רק לאחת, המרגשת ביותר, ההופעה הפותחת.

הבארבי היה אמור להיפתח עם הופעה חגיגית של אביב גפן, אלא שבירוקרטיה עירונית הורידה את השאלטר. הוא נפתח ליום-יומיים עם הרכבים אלמוניים, נסגר שוב, וכך קרה שההופעה הגדולה הראשונה היתה של יקיר לבי אהוד בנאי, שעד לאותו היום מעולם לא הופיע בעיר. נדמה לי שהסאונד היה גרוע, לפחות בהתחלה, הסתירו לי, היה צפוף מאוד בשורות הקדמיות – אבל כל זה לא שינה לי כהוא זה. ההתרגשות מהמעמד היתה כה גדולה ששום דבר לא היה חשוב. הופעת רוק אמיתית, מיוזעת בווליום גבוה ובעמידה במועדון חדש בכפר סבא. אהוד עולה לבמה ואומר משפט אחד שגורם לכל הקהל בבארבי לשאוג ולגעוש באושר עילאי: "הרבה שנים חיכיתי לרגע שסוף סוף אוכל להגיד את המשפט הזה: ערב טוב, כ-פ-ר ס-ב-א ! ! !".

אהוד בנאי בהופעתו בבארבי בנובמבר 2007. פעם אחרונה בעיר?

האווירה המיוחדת לא נעלמה מעיניו של אהוד, והלהקה גיוונה את הסט-ליסט בקטעים שלא נהגה לבצע ברוב הופעותיה דאז: 'נגעת בצמרות העצים' ו'מלנכולי' שבוצעו בפורמט מינימלי עם פליטי 'הפליטים' גיל סמטנה ונועם הלוי, 'ערבב את הטיח' שמעורר בי תמיד געגועים לפליט הנוסף ז'אן ז'אק, הביצוע הטוב ביותר של אהוד ששמעתי ל'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ' שהמשיך לתפילה ללילה שקט עבור כוחותינו בחברון ובגוש דן באותה תקופה קשה של פיגועים תכופים. אבל יותר מכל ריגש אותי אחד השירים האהובים עלי ביותר שלו, זה שבכל הופעה אני מחכה שאולי יפציע, ולרגע היה נדמה לי שהוא בא את כל הדרך לכפר סבא אחרי שנים כה רבות רק כדי לשיר אותו במיוחד כאן עבורי. אהוד מספר שאם ממשיכים ישר בכביש, מגיעים לקיבוץ ניר אליהו, בו שירת בנח"ל, ומשם הוא היה מגיע לקלקיליה, ממש בהמשך אזור התעשייה שמאחורי הבארבי והשדות, וממנה תופס מונית לשכם לאכול כנאפה מתוקה, ושואל מתי יחזרו הימים האלו שנוכל להמשיך ולנסוע מכפר סבא מזרחה אל הכנאפה ואל קלקיליה. אני נזכרת בילדותי, גרנו קומה שישית מול בית חולים מאיר ומכבי האש והמשטרה ומגן דוד אדום ואצטדיון הכדורגל שהשתרע אז מתחת לחלון, רעש נוראי. כל שבת היינו בורחים לחפש קצת שקט ביערות הסמוכים לעיר, עוברים דרך קלקיליה השוקקת חיים להצטייד בפיתות ומטעמים. שכנות טובה שכזו. היום קלקיליה נראית מרחק שנות אור, גדר הפרדה פיזית אומנם אין בשדות הירוקים שבינינו, אבל נדמה שישנה חומה בצורה בלתי נראית שמפרידה כבר שנים. הוא מתחיל את השיר הזה שתמיד מנתק אותי מההתרחשות סביבי, זורק אותי לחלום מעורפל בהילוך איטי, להיספג במילים עד שכל הבארבי נראה כמו הזיה. שר: "הכנאפה מתוקה, יש ריח עדין של קטורת באוויר/ הכנאפה מתוקה, אני זוכר את האור הבהיר/ עשרים שנה אחר כך/ לא יראו אותי בעיר".

הלוואי ואפשר היה לשנות את רוע הגזירה, לעשות רעש ברחבי הרשת שיגרום לשאול להרהר שנית. אבל נדמה לי לצערי שזו עובדה גמורה (אם אני טועה, שאול, תן קריאת כיוון). נותר לי רק לתהות איך ייראה הסוף: הופעה חגיגית? אולי שבוע שלם של שמות גדולים? אני יכולה לשלוף שמות רבים שהייתי רוצה לראות כאן בעיר לפני שזו תחזור בחזרה לשממון ימי האייטיז הרדומים. אולי באופן סמלי אהוד בנאי יגיע לכאן שוב. כמו בהופעה הפותחת, גם הפעם יסלקו את הכסאות והשולחנות שעמדו בהופעותיו האחרונות בבארבי. אולי ישיר לי שוב את 'הכנאפה מתוקה'. הפעם הפזמון יקבל משמעות אחרת, כמו נבואה עצובה: "עשרים שנה אחר כך לא יראו אותי בעיר".