שוכב לו על הגב: פסל מנותץ שהופל במלחמה באתר אונה מאקיהי

ובל נשכח את הפסלים המפורסמים שלשמם הגענו עד הלום. ה-מ-ו-ן פסלים. האתרים הכי עצובים הם אלו שבהם המואי (שמם המקומי של פסלי הראש) מוטלים על האדמה, עדות למשבר האמונה שחל בעקבות הרעב, המלחמות והקניבליזם שבנייתם המיטה על יוצריהם. אי אפשר שלא להרהר עד כמה נואש היה מצבם של תושבי האי, עד שזעמם גרם להם לנתץ ללא היסוס את מה שהיה מרכז חייהם אחרי השקעה כה מסורה בהקמתם של הפסלים. האתר המרגש מכולם הוא הר הגעש ראנו ראראקו, "בית היולדות" שממנו נחצבו המואי והועברו אל רחבי האי. רבים עדיין מחכים במורדותיו להסעה שלא הגיעה, חלקם עדיין מחוברים לסלע. קצת אחרי הזריחה. אוטובוסי התיירים עוד לא יצאו לדרכם. באתר רק בלייק, קאט, אנחנו וקבוצת סוסי בר שמשוטטת בין פני אבן מגודלים הפזורים בצלעי ההר. בתוך המכתב אגם, ובשוליו מצוק שממנו נשקף האוקיינוס ולחופו טרנגירי – במה ארוכה ועליה 15 פסלים המביטים בשתיקה אל ההר בו נולדו. אחד מהם חבוש מגבעת אבן חול בת שני טון, ודומה במפתיע לירון לונדון.
מוקדם יותר הגענו לטרנגירי לראות את הזריחה, אך היא בוששה לבוא. קר, וכולנו מפהקים באכזבה. סוואן תוהה מדוע זריחות חייבות להיות בשעות כל כך לא נוחות, לעזאזל, ובדיוק כשהוא מפטיר באירוניה מול השמיים המעוננים בשחור "כן, זה מצדיק את התעוררותנו בחמש וחצי בבוקר", נפתחות ארובות השמיים. כולם נפוצים לכל עבר ומסתתרים במכוניותיהם. רטובים ואומללים, מכרסמים לחמניות לארוחת בוקר. לפתע מבליח שביב אור. "sunrise!", צועקות היפניות וכולם שועטים בחזרה אל מול הפסלים. מראה השמש העולה אולי לא מרהיב, אבל מבט לאחור חושף איך קרני השמש הראשונות של היום צובעות בזהב את ראנו ראראקו ופסל בודד מולו, ומעליהם נפרשת קשת צבעוניות יפהפייה כמו בגלויה מהונדסת בפוטושופ.
בטרנגירי אנו נתקלים שוב ברץ העירום. מסתבר שהוא בחור מקומי שהחליט להחיות את הטקסים המסורתיים ואורחות חייהם של אבות-אבותיו, ושמח לספר עליהם למטיילים סקרנים שנתקלים בדרכו.

ממתינים לזריחה המתחבאת מאחורי העננים

מואי, קשת וראנו ראראקו בשעת זריחה

הרץ המסתורי מדגמן פוזות דרמטיות למזכרת מול פסלי טרנגירי

כשקראתי על ההיסטוריה של האי לפני שנים רבות, הקטע שנחרט בראשי יותר מכל היה: האי היה כה קטן שכאשר עמדו על הנקודה הגבוהה ביותר יכלו תושביו לראות את כל כולו ולהבין את הנזק הבלתי הפיך שגרמו לסביבתם – ואף על פי כן לא עצרו בשום שלב, למרות מראה היער הנכחד בחרו בכל זאת לכרות את העץ האחרון שנותר. האם טבעה של האנושות כולה היא כאותו אדם שכרת את העץ האחרון?
ביומנו האחרון באי אנו מחליטים לטפס על אותה פסגה, מאונגה טרבקה שבקצה הצפוני של האי המשולש. בכל יום יורד באי גשם במשך רבע שעה. אנו צועדים מרחק רב ומדי כמה דקות מגיעים למקום שבו בדיוק התחילה רבע שעת הגשם היומית. בפסגה העננים מתפזרים להפוגה קלה והאי כולו נפרש מול עינינו, ממכתש ראנו קאו והאנגה רואה בקצה הדרומי ועד הקצה המערבי שבו מתרומם הר פויקה עם החטוטרות המשונות, ומתחתיו ראנו ראראקו. תלים מעוגלים, שדות זהובים וירוקים, מעט מדי עצים שנשתלו בשנים האחרונות בנוף העקר, הרי געש נישאים ואוקיינוס אינסופי שמקיף הכל וענני סערה אפורים נשפכים אליו בחוטים של גשם.

תצפית מהפסגה: ענני סערה מעל האוקיינוס

השדות משנים את צבעם ממדרון למדרון בירידה ממאונגה טרבקה

מבט אל לוע ראנו ראראקו בדרך חזרה

לבידוד של האי יש גם יתרון. בישראל, אפילו אם תרחיקו אל המדבר, הזיהום האורי שנובע מאורות היישובים ותאורת הרחוב מבהיר את השמיים, ומספר הכוכבים שנחשפים בהם מצומצם. באי הפסחא למדו את לקח העבר וכדי לחסוך במשאבים אין כמעט תאורת רחוב בעיר היחידה. היות ואין אף יישוב נוסף או אי אחר במרחק אלפי קילומטרים, השמיים נדלקים עם לילה במיליוני כוכבים, יותר מכפי שאי פעם ראיתם. מתי לאחרונה הרמתם עיניכם אל רקיע שבו ניתן לראות את הרצועה הלבנה של שביל החלב בוהקת בחוזקה, מבהירה כיצד קיבלה את שמה? לילה אחרון באי, וכמו בכל לילה אנו נפגשים קומץ חברים סביב בקבוק יין אדום. וונדי ופול מתווכחים איפה הצלב הדרומי. בחור צ'יליאני מתנדב להכיר לנו את קבוצות הכוכבים של שמי הדרום. אנו סוגרים את כל האורות באכסנייה אחד אחד וכשהכוכבים נדלקים בחסות החשיכה המוחלטת אנו נשכבים על הדשא ומתבוננים שעות ארוכות בשמיים המרהיבים הללו – יופי בראשיתי שלמרות שהוא תמיד נמצא מעל ראשנו בכל מקום בעולם, היכולת לראותו מזמן נעלמה ללא שוב מהמדינות בהן אנחנו חיים. אנחנו אפילו לא מודעים למה שאנחנו מפספסים.

ובחזרה לחמת החלילים. בלייק מנגן בבית הספר ובעקבות זאת אנו מוזמנים לכיתת המוזיקה לשיעור על כלי נשיפה. הילדים מתגלגלים מצחוק למראה לחייו וצווארו המתנפחים תוך כדי נגינה, חוץ מילדה אחת קטנה שמסוככת באימה על אוזניה מפני המוזיקה המשונה. בחוץ אנו פוגשים את המורה למוזיקה, רכון על תוף גדול. "מה בחור אמריקאי כמוך עושה עם חמת חלילים סקוטית, לעזאזל?", הוא שואל, "ובעצם, למה ראפאנוי שכמותי מנגן על תופים אפריקאים?". מיד נוצר ג'אם מאולתר שבסופו אנו נקראים לשוב למחרת כאורחי כבוד במופע שעליו שוקדים התלמידים לרגל בואם של האורחים מבית הספר בטהיטי.
למחרת בערב הדשא הומה אדם. הבנות בחזיות עטורות נוצות וחצאיות פרחים, הבנים בכיסוי חלציים וקישוטי קש. גם המורה בתלבושת מסורתית מעוטת בד וחושפת קעקועים. שמש של סוף היום מטילה אור כתמתם. מופעי פולקלור של שירה וריקודים הם לרוב הצגה לתיירים בתשלום מופרז, הנעשית במקצועיות נטולת נשמה. הפעם המופע היה חגיגה פנימית של בני המקום, עם ילדים נרגשים שהרעימו קולם בשירה בהתרגשות, שמחים להתבלט ולהפגין את תרבותם מול חבריהם החדשים מטהיטי, קצת מפספסים בכוריאוגרפיה באופן חינני, כשכלבים משוטטים לפעמים רצים באופן לא מתוכנן בין רגליהם. בקהל הצבעוני היו מורים, הורים, האורחים מטהיטי וכל מי שעבר במקרה ונעצר – עובדים באתר בנייה סמוך, תיירים שטיילו על החוף, אנשים שנמשכו אל המוזיקה ממסעדות העיר, ואנחנו, עדיין עם בגדי הים שלא הספקנו להחליף מביקורנו בחוף אנאקנה. לקראת סיום המורה מכריז על הפתעה מיוחדת. "בוא הנה, בלייק!". בלייק מרכיב את חמת החלילים והמורה פוצח בתיפוף סוער. מאחור רוקדות ילדות עטורות נוצות, הבנים מתרוצצים בתלבושות המלחמה שלהם, כלב עוצר ומביט בהשתאות בכלי המוזר ואז נמלט מהמקום, ושמש עגולה שוקעת בים מאחורי פסל מואי בפנים חתומות.
במסע, החמצה של דבר מסויים יכולה להפוך בדיעבד לרווח משתלם. פספסנו את רדיוהד. אבל לולא הגענו לאי בדיוק כשטום יורק עלה על הבמה, הביקור שלנו באי היה שונה לגמרי. לא היינו פוגשים את בלייק וכל המטיילים הנפלאים האחרים שהכרנו, לא היינו מגיעים לקונצרט כה הזוי, או רואים קשת מושלמת מעל נוף מוזהב. נכון, היה יכול להיות נהדר לתפוס את רדיוהד, אבל הופעה חד פעמית שכזו, של חמת חלילים, רקדניות פולינזיות, תופים אפריקאים וראשי אבן גדולים בלב האוקיינוס השקט? את זה לא תמצאו בסיבוב קיץ באירופה.

קבלו את הסנסציה מאמריקה: בלייק!

מעביר שיעור בריקוד לאורחים מטהיטי: אף מורה שהיה לי לא נראה ככה

ולוע המכתש של ראנו קאו? מסתבר שגם אם תראו עשרות תמונות שלו, עדיין אין בהן כדי למנוע את צביטת הלב שגורם יפי הנוף שבתוכו באותה שנייה שבה, אחרי הליכה ארוכה, עברת את קו הרכס והצצת פנימה.

מכתש הר הגעש ראנו קאו. הנוף היפה ביותר באי כולו

פוסטים נוספים בנושא:
שורה בציבור: הכנס כאן שורה משיר של Talking Heads
הגדה של אי הפסחא