זהו סיפורו של אי קטן, בערך בגודלה של הכנרת, הנעוץ בבדידות מזהרת בלב מרחבי האוקיינוס השקט, רחוק מכל פיסת אדמה אחרת. הטיסה הקצרה ביותר לאי גומעת 3,700 קילומטר בדרכה, וכשמביטים החוצה אל הכחול האינסופי אי אפשר שלא לחשוב על האקראיות המדהימה שבה גילו המתיישבים הראשונים את האי, ולדמיין את הפתעתם העצומה למראה היבשה אחרי חודשים ארוכים בין גלי האוקיינוס הסוערים.
אך ההפתעה האמיתית היתה נחלתם של המגלים האירופאים הראשונים, ביומו הראשון של חג הפסחא, 1722. את פניהם בחוף הלא צפוי קיבלה שורת פסלים ענקיים, מוזרים וטורדי מנוחה. גבם אל הים, פניהם השחורות אל האי. בעיניהם מוות סתום וקר, מביטים חסרי אונים בתרבות שיצרה אותם ובלי משים לחצה במו ידיה על כפתור ההשמדה של סביבתה ושלה עצמה.
כך המיט המין האנושי באי הפסחא כליה אקולוגית על העולם היחיד שעמד לרשותו. נשמע מוכר?

תמונתו של אי הפסחא יכולה להופיע במילון תחת הערך "נידח". זהו אי וולקני קטן בן 163 קמ"ר בלב האוקיינוס השקט. צורתו משולשת, והר געש מתנשא בכל אחת מזוויותיו. נטוע על רקע הכחול האינסופי, 3,800 קילומטר מצ'ילה, המדינה שתחת חסותה הוא נמצא, וכ-4,000 קילומטר מאיי טהיטי. אתם הייתם מכנים אותו "סוף העולם ימינה", אך תושביו המקוריים חשבו אחרת. הם קראו לו "טה-אנואה" – טבור העולם. רובו שומם, מכוסה שיחים, מערות והרי געש, ביניהם עומדים דומם הפסלים שהקנו לו את פרסומו, ועיירה יחידה ושמה האנגה רואה (Hanga Roa). כאן גרים שרידי אוכלוסייתו, כ-4,000 איש שזיכרונם ומורשתם קבורים בחשכת השכחה, נרדפים על ידי רוחות העבר והמתים המנסים לספר את סיפורם שאבד בזמן.

ההתחלה, כמובן, הייתה אחרת. במשך מיליוני שנים עמד האי הנשכח מחוץ להישג ידו של האדם. באותם ימים כיסה את פניו השוממים ג'ונגל סובטרופי מרהיב ושופע של עצי דקל ענקיים ומבוך שרכים ירוקים. גן העדן האבוד אוכלס על ידי עשרות מיני ציפורים. שום דבר לא איים על חייהן השלווים באי – לא חיו בו זוחלים, יונקים או מכרסמים. על כן ברבות השנים, בעזרתה של האבולוציה, איבדו רובן את כושר התעופה ומימדיהן הלכו ותפחו. אך אז הגיע האדם.

מניין הגיעו אל האי ה"ראפאנוי" (Rapanui), אבותיהם של תושביו בהווה? התשובה לשאלה זו עדיין לוטה בערפל. סיפורים שעברו מפה לפה במרוצת הדורות מספרים על יבשת אגדתית בשם היווה, הגרסה הפולינזית לאגדת אטלנטיס, ששקעה במצולות הים ושתושביה שנטשו אותה בחיפוש אחר מקום יישוב חדש, הגיעו בחיפושיהם לאי. החוקר הנורבגי תור היירדאל יצא ב-1947 למסע בן 103 יום על רפסודה אינדיאנית בשם "קון טיקי", כדי להוכיח את טענתו שהמתיישבים הגיעו מדרום אמריקה. הדעה המקובלת כיום היא שמקורם היה פולינזי. כך או כך, השנים חלפו והתרבות המקומית החלה לפרוח. למעלה מעשרת אלפים איש התגוררו באי, כשמרכזם התרבותי שכן בחוף אנאקנה הזהוב. לחוף זה הגיעו, על פי האגדה, המתיישבים הראשונים ובראשם המלך ומנהיג הדת הוטו מטואה, שבנה כאן את ארמונו-מקדשו, בו נאספו לוחות העץ שעליהם כתבו תלמידיו את חוקיהם ומורשתם בכתב מסתורי בשם "רונגורונגו". למלך האגדי יוחסו כוחות מאגיים בעלי עוצמה שנקראו "מאנה", שבאמצעותם יכול היה לשלוט בטבע ובאדם, להצמיח עצים ולספק חיות לצורכי מזון. אך התושבים לא הזדקקו למאנה: אדמת האי הוולקנית היתה פורייה וקיבלה בשמחה את הפירות והירקות שהביאו עמם, והיער העשיר סיפק צל, עצים לסירות דיג ולבנייה ושפע ציפורים למאכל. בשיאה של ההתיישבות, אי שם באלף הקודם לספירה, הגיע הישגה המיוחד והמרשים ביותר: בניית פסלי המואי (Moai) המפורסמים.

הסיבה שהניעה את יושבי האי ליצור את הפיסול המונומנטלי האדיר והמיסתורי אינה ידועה עד היום, אך שנות מחקר רבות הצליחו לפזר מעט מהערפל שאפף את תהליך הבנייה: הפסלים נחצבו בלוע הגדול של הר הגעש ראנו ראראקו (Rano Raraku), באבן הטוף הרכה. הפסל צייר כנראה את הדמות על גבי הסלע ואז החל לחצוב אותה כשהוא משאיר חתיכה קטנה דבוקה בין הפסל להר ממנו נחצב כדי לייצב את הראש הענק. כשסיים את מלאכתו, שבר את החתיכה שעיגנה את הפסל למקומו, ואז הועבר המואי למקומו המיועד על גבי פלטפורמות האבן המכונות "אהו" (Ahu) שהוצבו באי.

פסל שנעזב לפני השלמתו ומחובר עדיין לצלע ההר, נראה כחלק אורגני מהמסלע

אחת החידות הגדולות היא כיצד הועברו פסלי הראשים העצומים, ששקלו מספר טונות, לחלקי האי השונים על ידי קדמונים מחוסרי כלי עבודה, שלא הכירו את המצאת הגלגל. במיוחד לאור העובדה כי האבן ממנה עשויים הפסלים נטתה להתפורר ולאור פני השטח באי שהיו קשים, גבשושיים וסלעיים. לתושבי האי כיום הפתרון ברור מאליו – המואי, כך הם מספרים, "פשוט קמו והלכו". סיפוריהם מספרים על ה"מאנה", הכוח הטלקינטי העצום בו ניחנו הקדמונים שהזיזו בעזרתו את הפסלים למקומם. תיאוריה פנטסטית עוד יותר הייתה לפון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים", שטען כי רק חייזרים יכלו לעזור לתושבים הפרימיטיבים בשינוע הפסלים הכבדים. הסברה המקובלת כיום היא שהפסלים הונחו על בולי עץ שנקשרו זה לזה בדרך כלשהי וגולגלו למקום הצבתם.

אך הדבר המפליא ביותר הינו כנראה הכובעים שנחבשו לראשם של חלק מהפסלים. הכובעים הורודים, שמטרתם לא ידועה, נוצרו מאבן געשית שמקורה בצפון האי, והגיעו לגובה של עד שני מטרים, קוטר של 2.5 מטרים ומשקל של טונות אחדות. השאלה כיצד הורמו הכובעים הכבדים לגובה רב והונחו בשיווי משקל מתמיה על ראש הפסל, ממשיכה להפליא את המבקרים באי עד היום.

לכובע שלי שלוש טונות

אלא שמקור גאוותה של תרבות הראפאנוי עמד להיות גם הסיבה לכשלונה. עד מהרה החלה תחרות אדירה בין בוני הפסלים, שראו במואי סמל סטטוס ומקור לגאווה. תנופת הבנייה הפכה לאובססיה. כל קבוצה באי ניסתה לשבור את שיאי הגודל, הכמות והגובה של הקבוצות המתחרות (הגדול שבפסלים התנשא לגובה של 23 מטר!). עם עליית הממדים עלה גם המשקל, שהגביר את הקושי בהעברת הפסלים המפלצתיים, ונדרשו עוד ועוד אנשים למלאכת הבנייה והשינוע. החקלאים והדייגים נטשו את מלאכתם והתגייסו לעזרה. עצי היער השופע שכיסה את האי נכרתו לצורך העברת המואי ולבניית בתים נוספים לאוכלוסייה הגדלה במהירות, שהגיעה כעת לשיא פריחתה. כריתת היערות המסיבית שחקה וכרסמה את הקרקע ושכבת האדמה העליונה הפורייה נסחפה. היבולים החלו לגווע, הציפורים ניצודו עד להכחדן ומקורות המזון הלכו והדלדלו. רק תעשיית המואי המשיכה לפרוח באי ההולך ומתכלה, ולמעלה מאלף פסלי ענק עמדו דוממים ונישאים בנוף העקר.

פסל בעיצוב שונה. במרחק אפשר לראות את הפלטפורמה המרשימה באי, עם 15 מואי

התושבים, שתלו עיניהם בפסלים שאמורים היו להביא להם שגשוג ופריחה, מצאו עצמם נלחמים זה בזה על מקורות המחייה המדלדלים. עם חיסולו של היער לא היו עוד עצים לאש ולבניית סירות דיג כדי להגיע למרבצי הדגה שהיו רחוקים מהחוף. הציפורים המועטות ששרדו פרשו כנפיים ועפו לחפש גן עדן חדש. אך בני האדם נותרו כלואים בפיסת הארץ הקטנה ללא יכולת לעזוב. מלחמות החלו לפרוץ בין הקבוצות והשבטים השונים, ולעתים אלו התדרדרו לקניבליזם, עת הפכו המפסידים בקרב על המזון לארוחת הערב של מנצחיהם. רבים נמלטו מבתיהם והתחבאו במערות השונות שבאי מפני הלוחמים. הצדדים הניצים פגעו בהתרסה זה בפסליו של זה. בהמשך, משנוכחו הבנאים כי הפסלים שבהם תלו תקוותיהם לא יבואו לעזרתם, החלו לכלות זעמם בפסליהם שלהם והמואי הופלו ונשברו על ידי אותם בני אדם שעמלו כה רבות בבנייתם.

בשלב כלשהו פסקו המלחמות והניצולים ניסו לשקם את חייהם. את הסדר החברתי והדתי שקרסו החליפה כת חדשה של לוחמים בשם "אנשי הציפור", אולי בגלל הקנאה באותם בעלי כנף שיכלו לעזוב את האי ולהמריא לחיים חדשים מעבר לאופק. הכת המסתורית התגוררה בכפר אורונגו העשוי בתי אבן עגולים ונמוכים, שנתלה בין הלוע היפהפה של הר הגעש ראנו קאו לצוקים התלולים של קו החוף, משקיף אל שני סלעים משוננים הנעוצים בים מולו. זו היתה חברה צבאית, שמנהיגה נבחר לא על פי יכולותיו הארגוניות והשכליות, אלא כוחו הפיזי – מדי שנה נערכה תחרות שחייה אל הסלע המשונן, ומי שהצליח להילחם בגלים מסכני הנפש, לטפס על הצוקים החדים, לגנוב ביצה מהציפורים המקננות בהם ולשוב בחיים ראשון, נבחר להוביל את אנשי האי.

הבתים הייחודיים של אנשי כת הציפור בכפר אורונגו

החברה החדשה שיצרו לא האריכה ימים. האירופאים, שגילו את האי ב-1722, הביאו עימם מחלות חדשות שהפילו חללים באוכלוסייה המועטה. שודדי ים פרואנים פשטו על האי בשנות החמישים של המאה ה-19 ולקחו רבים מתושביו כעבדים לאמריקה. בין השבויים שנלקחו היו גם מנהיגי וחכמי התרבות הישנה ששלטו ברזי כתב הרונגורונגו. רובם של השבויים מתו בפרו ובמסע הארוך בים. המעטים שהצליחו לשוב לאי הביאו עמם את מגפת האבעבועות השחורות שפשטה בו. המסיונרים הנוצריים הגיעו ב-1864, וניצלו את חוסר האמונה והייאוש בקרב המקומיים להחדרת הנצרות במקום האגדות ההיסטוריות והמיתולוגיה שנשתכחה. כך לא נותר איש שיפענח את לוחות הכתב המוזר ושישפוך אור על התעלומות האופפות את התרבות שנכחדה. רק פסלי המואי נותרו כזכר אחרון לעבר המפואר של האי הבודד ביותר בעולם.

סיפורו של "הפופיק של העולם" משמש כיום כמשל חשוב עבורנו, תושבי שאר כדור הארץ, על הצורך לשנות את הרגלנו ודרך חשיבתנו כדי להציל את עולמנו ועל טבענו ההרסני. בניסיונם ליצור את המונומנטים האדירים, הביאו תושבי האי כליה על עצמם. למען הפסלים המפוארים הם השמידו את סביבתם, כילו את משאביה וכרתו את עציה, מתוך תקווה שפאר יצירתם, שיא השכלול והטכנולוגיה, ידאג להם למזון ויצמיח את היער מחדש. כמיקרוקוסמוס של העולם, תושבי האי ראו לנגד עיניהם את האי גווע ואת החקלאות גוססת, אך בחרו לעצום עיניים ולהמשיך בהרס. אנחנו שומעים על כריתת היערות באמזונס, אבל הם רחוקים מאיתנו, אי שם בצד השני של הכדור. קל לנו לגלגל את האחריות לפתחם של האחרים. אך באי כה זעיר כמו אי הפסחא יכלו התושבים לחזות בהשפעת מעשיהם על ביתם. מהפסגה הגבוהה ביותר, מאונגה טרבקה שבצפון האי, אפשר לראות במו עיניך את כל נופו מהר פוייקה במזרח וראנו קאו בדרום-מערב, ולהבין את גודל החורבן. ואף על פי כן בחרו אנשי האי לגדוע את היער עד העץ האחרון.

ואנחנו, הבונים מרכזי קניות וערים על כל מטר פנוי של אדמה, סוללים כבישי אספלט רחבים על שטחי החקלאות שלנו, מבזבזים את משאבי האדמה עד תום וסומכים על הטכנולוגיה שלנו שתמצא דרך להחליף את שנהרס – האם גם מאיתנו יישארו רק מבנים גבוהים ושוממים לקבל את פני הבאים אחרינו, עדות אילמת לציוויליזציה שהייתה ואיננה?

בפרק הבא: פוסט נוסף על האי מזווית אישית, לאחר ביקורי שם לפני כחודש.

עוד על אי הפסחא: שורה בציבור: הכנס כאן שורה משיר של Talking Heads