נלסון מתגאה בהיותה מתחרה מובילה לכתר "העיר עם הכי הרבה ימי שמש בניו זילנד" מדי שנה. בתחילת 1999 גרתי בה כעשרה ימים באכסניה ששכנה בבית עץ עתיק עם מראה קולוניאלי, מוקף צמחייה ירוקה, שניצב מוגבה מעל הרחוב, על גבי גבעונת קטנה ויותר מדי מדרגות. אהבתי את המקום. בנלסון היתה תחושה של עיירה קטנה וידידותית, על אף שלמעשה הינה עיר גדולה (למעלה מ-45 אלף תושבים) אך נטולת בתי קומות, המתפרשת על פני שטח רחב. בעל האכסניה האקצנטרי הכריז עליי כעל הציירת הרשמית של המקום, והרשה לי לסגור מדי ערב את חדר הטלוויזיה ולהפוך אותו לחדרי הפרטי בחינם. על אף שיכולתי להמיר אותו בחדר משותף רגיל, אהבתי את השקט, ועוד יותר את הרגשת שבת-בבוקר-של-ילדוּת שהיתה בו. כשאתה מבוגר אתה מנסה לדחוס בסופ"ש את כל מה שלא הספקת במהלך שבוע העבודה העמוס – שינה, סידורים, חברים. בשעות אחר הצהריים של שבת אתה כבר מרגיש את תוגת ה"מחר חוזרים לשגרה", שאצלי לעתים מלווה בצלילי "בזנב התהלוכה" של יאפים עם ג'יפים, ועייפות בצדה. כשאתה ילד, הזמן עובר לאט יותר. שבת היא שיר פשוט יותר, שמח יותר, של אריק איינשטיין.

וכך בחדרי הפרטי בניו זילנד הייתי מתעוררת לאט, מתמתחת מתחת לשמיכה שאילתרתי משק השינה. מדליקה את הטלוויזיה, שתמיד שידרה בשעות הללו סרט מצוייר או סרטי טבע, ממש כמו בילדותי. פעם אחת אפילו הוקרן בה "המדבר המתעורר", והרגשתי ממש כאילו שוגרתי לילדותי בתחילת שנות ה-80. אחרי חצי שעה ג'יימי היה נוקש על הדלת, ונכנס עם מאפינס טריים מ"קאונטדאון". אחר כך היו מגיעים עוד חבר או שניים מהפרלמנט להצטרף לעצלות השבת המענגת שלנו. "הפרלמנט" היתה חבורה שהתגבשה באכסניה לכמה ימים מכל מיני תרמילאים ממקומות שונים בעולם. מעין קיבוץ קצר טווח. כל אחד היה תורם בבוקר שניים-שלושה דולרים, והחבר הנבחר היה מבשל בכסף ארוחת ערב מפוארת לכולם. בסוף הסעודה החלו הדיונים הממושכים, המשעשעים והסוערים של הפרלמנט, שמדי ערב רקם מיזמים משונים ותוכניות ביזאריות: איך לערוך מסיבת מארדי-גרא ואת טרק אייבל טזמן בו זמנית, רעיונות עבור בעל האכסניה איך להפוך את עליית הגג לחלל שורץ רוחות רפאים, והצעות בדבר שיאי גינס תרמילאיים (כמות האנשים הגדולה ביותר שעמדה מול אתר הפונקאיקי המפורסם ואמרה בבת אחת: "מה, זה הכל?").
המשך…

בין איי פוקלנד לגולת הכותרת של הטיול, האי ג'ורג'יה הדרומית, מפריד שייט ארוך ומייגע בן יומיים וחצי. על הרגעים היפים על הסיפון כשהים שקט, ועל השיר שמלווה אותם.

"בסוף המדבר יש ים", הבטיח שלום גד אור בקצה המנהרה, "יש ים בסוף המדבר". אבל כאן, מעמדתי בראש הסיפון העליון של הספינה פרופסור מולצ'נוב, נדמה לי שגד התכוון בעצם ל"חוף". הלא בעידן המודרני מטוסים עוזרים לנו לגמוע את המרחקים בין יבשה ליבשה בדרך האוויר הקצרה והמהירה. כבר איננו יוצאים במסעות אונייה ארוכים אל לב האוקיינוסים, שם הומות סערות ומתרוממים נחשולים ענקיים, ואלו מתכווצים ליריעה רחבה, כחולה, שטוחה ושלווה במבט מחלון המטוס הקטן בגובה עשרות אלפי רגל. כיום המגע שלנו עם הים הוא בעיקר בקצוותיו, בשוליים הנוחים והבטוחים שלו, אלו שנראים יפה תחומים בתוך מסגרת חלונות ערינו: בחוף.

אם שלום גד היה בין נוסעי ספינתנו, שעון על דופן הסיפון הראשי שהגלים מתנפצים עליו ומסביב שום דבר פרט לקילומטרים על קילומטרים של ים פתוח, הוא היה בוודאי מסכים. הלא האוקיינוס גם הוא סוג של שממת מדבר עבור האדם, ואינו מציע נחמה של ממש. המים הם פטה מורגנה, קרים וצלולים ומשיבי נפש אך למעשה אינם ניתנים לשתייה. עולם החי שבו סתגלן ונחבא ממבט שטחי על פני השטח. זו סביבה קשה ומאיימת. האדם אפילו אינו יכול להלך בה, ונדרש לצלוח אותה באמצעות בניית פיסות קרקע ניידות המוטלות לחסדי הסופות והגלים. תנודותיהם של אלו גוזלות לעתים ממנו אפילו את המובן מאליו, שיווי המשקל, במחלות ים מייסרות. כשאנו חושבים על מרחבים אינסופיים אנו מדמיינים לרוב מדבר רחב ידיים של דיונות חול רבות מספור, אך מרחביו של האוקיינוס אדירים פי כמה. הם נפרשים לא רק לרוחב ולאורך, אלא גם לעומק הבלתי נתפס. זר וסגור כל כך.
המשך…

לכבוד חג העצמאות והשרב שבצדו, הרי פוסט מצולם של תמונות כחול-לבן – גם אם כחול-לבן מהזן המצנן שלא תמצאו כמוהו בישראל, אלא ביבשת אנטארקטיקה הרחוקה. תתייחסו לזה כאל ניסיון ללוחמה פסיכולוגית במזג האוויר. בהצלחה וחג שמח!

חברים ומכרים שעקבו עד עכשיו אחרי סדרת כתבות זו על המסע לאנטארקטיקה שואלים – "רגע, מה זאת השמש הזאת בצילומים? איפה כל הקרח?". ובכן, הוא לא באיי פוקלנד שאליהם הגענו בבלוג עד כה, מן הסתם. הוא מחכה בהמשך הדרך, ובחלקו גם בתיקיית הקבצים "סיירבה 20" על המחשב שלי שמכילה מעל 260 תמונות. אלא שאנטארקטיקה, כפי שאנסה להעביר בהמשך הסדרה, היא לא רק קרח ועוד קרח (ומיליוני פינגווינים). יש בה נופים נפלאים, שקט וטבע פראי שלא תמצאו כמותו באף יבשת אחרת, עיירות רפאים (בג'ורג'יה הדרומית), לווייתנים, עולם חי משגשג והיסטוריה אנושית מרתקת במיוחד בדמות סיפורים בלתי יאומנו על המשלחות האמיצות (אולי גם מטורפות לעתים) שניסו לחדור אל השטח הלבן הגדול והריק שבקצה המפות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
על הקרח אין מה לספר. התמונות עושות את זה הרבה יותר טוב ממני. הפוסט הזה הוא בבחינת הצצה מקדימה קטנה להמשך. אח, למות בשרב הישראלי ולהתגעגע…
המשך…

כן, מי היה מאמין. תמונות אחרונות מאיי פוקלנד.

הגיעה השעה להיפרד מהמושבה המקסימה של הפינגווינים הפאנקיסטים ושכניהם האלבטרוסים חובבי האימו. התחלנו להתרחק מהצוק עד שכל בעלי החיים שוב נבלעו לתוך הסבך הירוק של שיחי הטוסוק המגוננים. על הגבעה ממול רעו כבשים – נוף טיפוסי לאיי פוקלנד. מהנקודות הגבוהות בשביל יכולת להשקיף על הגבעות המתרוממות של האיים הסמוכים.
המשך…

…הוא היה רוֹקהוֹפּר (פינגווין סלעים). לפינגווינים אלו יש עיניים רושפות אש, קוצים בשיער, פרצוף אדיש בקוליות עד אין קץ וחיים על הקצה (באופן מילולי). את השכונה שלהם הם חולקים שלווה עם ציפור שהיא ההיפך המוחלט – אלגנטית, מהודרת, אצילית ומאופרת בקפידה: אלבטרוס שחור גבה. ביקור במושבת הפינגווינים החביבה עלינו באיי פוקלנד.

האי הקטן ווסטפוינט נמצא בצפון-מערב איי פוקלנד. יש בו מעגן זעיר שצמוד לביתה הקטן של בעלי האי, שהם תושביו האנושיים היחידים. ממנו יוצאת דרך עפר שמטפסת בין הגבעות הירוקות-אפורות-חומות הריקות מעצים, שעליהן משוטט עדר כבשים שליו (מענפי הכלכלה המרכזיים בפוקלנד). המסלול מסתיים היכן שהגבעות עוצרות, נופלות לתוך תהום כחול-לבן שגלים מקציפים בו ללא הרף. במבט ראשוני אי אפשר להבחין בייחודו של המקום על פני כל גבעה אחרת. הכל נראה ירוק ותו לא. אבל אז מחפשים בזהירות מקום לפסוע בין שיחי הטוסוק האופייניים למקום, ופתאום מאחורי אחד מהם מתגלה האוצר: מושבה מקסימה ועירנית של פינגווינים פאנקיסטים ואלבטרוסים מהודרים, עסוקים בשלהם – האכלת גוזלים, סידור נוצות, טיפוח הקן, חיזור, תנומה קלה או מטסים אוויריים מרשימים – הכל ממש על קצה הצוק, מול תפאורת הים.
המשך…

כי גם חיות הג'ונגל חושבות שיש להן טעם של דיקט.
או זו לפחות היתה האסוציאציה הראשונה שלנו כשנתקלנו בשלט הארגנטינאי הזה כשבוע לפני ליל הסדר של השנה שעברה:

נזכרתי בשלט הזה הבוקר בגלל החג, וכשחיפשתיהו בבלגן התיקיות במחשב מצאתי עוד כמה שלטים דרום-אמריקאים שעוררו את פרשנותינו. למשל:
המשך…

איי פוקלנד הם כמו פיסה קטנה של אנגליה הכפרית שהתנתקה לפני כמה עשורים מבריטניה, התפוררה מעט וחלקיה נסחפו אל הקצה השני של כדור הארץ. גם כאן יש תאי טלפון אדומים, והתושבים מדברים במבטא בריטי, נוהגים בצד שמאל ומקפידים על שעת תה. אך האשלייה האירופאית נסדקת כשמגלים שעל כל תושב אנושי באי יש כ-180 פינגווינים.

מהסיפון נראו האיים כגבעות קטנות, כשעל זו שמולנו סודרו שורות שורות של בתים לבנים קטנים בעלי גגות צבעוניים – בנייניה של סטנלי, הבירה וגם העיר היחידה באיי פוקלנד. היה לרשותנו חצי יום לשוטט ביניהם, או פחות מזה אם נחליט לעלות על האוטובוס שעמד בצד הנמל, ועמד לצאת אל מושבה קטנה של פינגווינים מגלניים הסמוכה לעיר. תוך רבע שנייה מקבלת האפשרויות מיהרו כל נוסעי הספינה לתפוס מושב באוטובוס. בכניסה אליו פגשנו במפקד המשמר האזרחי של סטנלי, בכבאי אש בכיר ובנהג האוטובוס – שהיו כולם למעשה אדם אחד. בפוקלנד אין אבטלה. מדריך הטיולים היה חולה, וכך הנהג הנרגן אך המשעשע שלנו הוסיף באותו בוקר עוד תפקיד לרשימה. הוא ניסה למלא אותו ככל יכולתו: "פרט לפינגווינים, בג'יפסי קוב תוכלו לראות מגוון עשיר של מיני ציפורים. הייתי מפרט עבורכם אלו ציפורים, אבל כל העופות נראות לי אותו דבר". פול, מדריך הצפרות שלנו, הבליג בשקט ואז שאל אם אפשר בדרך חזרה ללכת מהמפרץ לעיר כמסלול רגלי חביב. "בטח, בקצה הדרך הזו אתה פונה שמאלה, ממשיך לאורך החוף, יש נוף יפה לים. נדמה לי שזה לוקח כשעה וחצי, אבל מאיפה לי לדעת. אני גר פה כל חיי ומעולם לא הלכתי את זה ברגל. למה לי? הרי בשביל זה המציאו את המכונית, לעזאזל!".
המשך…

באיי פוקלנד, אם הדשא של השכן ירוק יותר זה רק בגלל שיש עליו פחות פינגווינים. עצירה ראשונה בדרך ליבשת הדרומית במושבת פינגווינים לבני אוזן (ג'נטו).

יש אנשים שקוראים לנוף הזה "החצר האחורית שלנו"

בוקר ה-11 בפברואר 2009 נפתח בהתרוממות רוח, כשהתעוררנו בשעת בוקר מוקדמת אל מראה שגרם לך סוף סוף לחוות על בשרך את האופורייה, תחושת הרווחה והגילוי ואנחת הרווחה שקראת עליהן בכל כך הרבה ספרי הרפתקאות בילדותך: הרגע שבו אחרי ימים ארוכים בלב ים מלח בראש התורן מבחין לפתע באותו כתם מיוחל באופק וצועק "יבשה!".
טוב, אף אחד לא באמת צעק, חוץ מהלבבות של כל הנוסעים, בעודנו מביטים בסקרנות ובאושר בגוש החום-ירוק ממול. גם לא באמת עברנו ימים ארוכים בלב ים. רק אחד. אבל מחלת הים הקשה שחטפנו בו גרמה לכך שמעולם לא שמחתי כל כך לראות יבשה (זאת אומרת, עד החלקים הבאים והגרועים עוד יותר של מרחבי ים פתוח בהמשך המסע…). ושם היא ניצבה כמו אור בקצה המנהרה, כמו אגם במדבר, כמו… נו, אי בלב ים, בדיוק. קצת מטושטשת בערפילי הבוקר, אבל מוארת בגוון זהבהב כמו אוצר טהור באופן ששיווה לה מסתורין וקסם, ומעליה לא אחת – שתיים! שתי קשתות צבעוניות! ככה מתחילים מסע אל הדרום הרחוק!
המשך…

בחנו את עצמכם: מה משותף ליבשת אנטארקטיקה ולמדבר סהרה? כמה אחוזים מכמות הקרח העולמית מכסים את אנטארקטיקה? כמה תושבים יש ביבשת? כמה עצים? דובי קוטב? כספומטים?

תכלית בתחתית: נתחיל מהעובדות הידועות ביותר – או כך לפחות חשבתי עד שיותר מדי אנשים הניחו שאני נוסעת לאלסקה או לקוטב הצפוני. אנטארקטיקה היא היבשת הדרומית ביותר בכדור הארץ, היא תופסת את תחתית הגלובוס, ובה נמצא הקוטב הדרומי. בניגוד לאזור הארקטי, שנמצא סביב הקוטב הצפוני, וכולל שטחים באלסקה, קנדה, נורבגיה, רוסיה וכן הלאה. מכאן שמה: "אנט-ארקטיקה", כלומר, הפוך לאזור הארקטי.

קרח מכאן ומכאן: יבשת אנטארקטיקה גדולה יותר מאירופה, יותר מארצות הברית ויותר מאוסטרליה. עם זאת, יותר מ-98% מאדמתה מכוסה בקרח. עובייה של כיפת הקרח שמעל היבשת מגיע לשני קילומטרים ויותר. כמה קרח בדיוק? 90% מכמות הקרחונים העולמית. כדי שתנסו לתפוס את גודל הנתון הזה, אספר לכם ש-9% נוספים נמצאים בכיפת הקרח של האי גרינלנד בצפון הכדור. זאת אומרת שכל יתר הקרחונים בעולם כולו – קרחונים אדירים באלסקה, בהרי האלפים, בקנדה, בהרי ההימלאיה, על פסגת הקילימנג'רו ושדות הקרח העצומים באופן מטמטם חושים בהרי דרום אמריקה – כל אלו ביחד הם רק אחוז אחד בודד.
ואם זה לא מספיק מרשים, בחורף (כלומר, בקיץ שלנו) הים סביב אנטארקטיקה קופא לחלוטין, והיא מכפילה את שטחה, עד שהכל מתמוסס בחזרה בקיץ הבא.

שוברת שיאים: זו היבשת הקרה ביותר (נמדדה בה הטמפרטורה הקרה ביותר בכדור הארץ, -89.2 מעלות), הגבוהה ביותר, עם הרוחות החזקות ביותר, הקרחון הכי ארוך (700 ק"מ, יותר מפלורידה!). היא גם היבשת היבשה ביותר. אנחנו תופסים את המושג "קור" כמלווה במטחי גשם ארוכים, אבל באנטארקטיקה יש מעט מאוד משקעים. למעשה, יש בה כל כך מעט גשם עד שהיא בכלל מוגדרת כמדבר. כן, כמו הסהרה, רק עם קרח במקום חולות ופינגווינים כתחליף לגמלים.

פינגווין VS דוב: הנה עובדה שתמיד ממשיכה להפתיע אנשים – אין דובי קוטב באנטארקטיקה. בכלל, אף לא אחד. הם חיים הרחק בצפון כדור הארץ, באזור הארקטי. לעומת זאת, בקוטב הצפוני אין פינגווינים. למעשה, פינגווינים חיים אך ורק בחצי הדרומי של הגלובוס (ולאו דווקא במקומות קפואים: יש מינים שחיים באוסטרליה, בדרום אפריקה ובאיי גלפגוס). מה ששמעתם. בניגוד לטעות הנפוצה, פינגווינים ודובי קוטב נפגשים אך ורק בסרטים מצויירים.
ידיד שלי טען שהסיבה לריחוק בין שני המחנות הוא כי הפינגווינים ניסו לברוח הכי רחוק שאפשר מאימת דובי הקוטב. אני טוענת שזה ההיפך. אולי צריך להפגיש נציגים נבחרים בחדר סגור ולברר את הסוגייה. זו יכולה להיות תוכנית ריאליטי מצוינת (אני דורשת אחוזים).

חי, צומח: בהיעדר דובי קוטב, עולם החי של אנטארקטיקה מורכב בעיקר מפינגווינים, ציפורים ועופות מים נוספים וכלבי ים, שמבלים חלק ניכר מזמנם בחוף ובים או באוויר. השמנים בחבורה הם הידרורגה נמרית (כלב ים רצחני במשקל של יותר מ-300 קילו) ופיל ים (הזכר תופח לגודל של 4 טונות). החיה היבשתית הגדולה ביותר היא "בלגיקה אנטארקטיקה" – יבחוש משולל תעופה בגודל 12 מ"מ. אם היו לו כנפיים, הרוחות העזות היו מעיפות אותו תוך שנייה לקיבינימט.
אנטארקטיקה היא היבשת היחידה בעולם שאין בה ולו עץ אחד, ואפילו לא שיח. יש כמה חזזיות, טחבים ואצות, שני פרחים מיניאטורים שאפשר לבחון תחת זכוכית מגדלת, וזהו בערך.

זוהר בקרח: תופעת הזוהר הצפוני המפורסמת קיימת גם באנטארקטיקה, אם כי שם היא כמובן נקראת "זוהר דרומי" (אורורה אוסטרליס). בניגוד לתיירות הזוהר הצפוני בקנדה, באלסקה וכו', לאנטארקטיקה אי אפשר לקפוץ לביקור באמצע החורף, ולכן רוב הנהנים מהתופעה היפהפייה הם פינגווינים קיסריים.

אזרחי העולם התאחדו: על פי אמנה בינלאומית מ-1959, אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שלא שייכת לאף אומה, אסור לערוך בה פעילות צבאית מכל סוג, והיא כולה מוגדרת כשמורת טבע ואתר מדעי לטובת כלל האנושות.

זה לא היה ביתי: אפס עצים, אפס דובי קוטב – מתחילים להבחין בדפוס? אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שאין בה, ומעולם לא היו בה, תושבים. אסקימוסים? איגלו? חפשו בקוטב הצפוני, לא כאן. למעשה, אנטארקטיקה היא כל כך נידחת, קשה למחייה ועויינת, שרק ב-1820 ראו אותה בני אנוש לראשונה, ועברו עוד כמה עשורים עד שמישהו הצליח להניח עליה רגל (לקוטב עצמו הגיעו לראשונה לפני פחות ממאה שנה, ב-1911). לנשים זה אפילו לקח יותר זמן, ורק ב-1935 דרכה האישה הראשונה על היבשת.
האנשים היחידים שמתגוררים ביבשת הם מדענים מתחלפים שעובדים בתחנות המחקר השונות הפועלות בה. רובם המכריע ממהר לשוב הביתה עם הסימן הראשון לבוא החורף (שמביא איתו חשיכה מוחלטת של כמה חודשים), אז יורדת האוכלוסייה ביבשת לכדי פחות מאלף.

דברים משונים שמצאנו בקרח: תחנות המחקר עוסקות בשלל נושאים – אוקיינוגרפיה, גיאולוגיה, ביולוגיה, אסטרונומיה, מטאורולוגיה, חקר החור באוזון שנמצא מעל היבשת, וכן הלאה – אבל פה ושם יש תגליות יותר יוצאות דופן.
אחת המשימות המדוברות ביותר בעיתונות השנה היתה של משלחת ניו זילנדית שחפרה מהקרח ארגזים של וויסקי נדיר מתחילת המאה שעברה. את הוויסקי הביא ליבשת חוקר הארצות המהולל ארנסט שקלטון ב-1908, כדי לחגוג את כיבוש הקוטב הדרומי. לצערו, לקוטב הוא לא הצליח להגיע, והבקבוקים הופקרו מאחור. התגלית עוררה התרגשות רבה, מאחר והמתכון לסוג הוויסקי הנ"ל אבד עם השנים, ומבשלת הבירה הודיעה שתשמח לשחזר את "המשקה ששתה שקלטון הגיבור" אם תקבל לידיה דגימה מתכולת הבקבוקים. למרבה הבאסה של שתייני העולם והמשלחת עצמה, כנראה שחוקי אנטארקטיקה אוסרים על הוצאת דגימה מהיבשת וגם על לקיחת שלוק מהמוצג ההיסטורי על ידי החופרים.
עוד תגליות מוזרות במעבה הקרח מהעונה הנוכחית: חבילת חמאה בת 110 שנה שהשתמרה בקרח, וחלקים מהמטוס הראשון שהגיע אי פעם אל היבשת, שהיה שייך למשלחתו של דאגלס מוסון מ-1912. בחלק מאמצעי התקשורת שסיקרו את התגלית האחרונה שכחו לדווח שאותו מטוס חלוצי לא טס מעולם מעל אנטארקטיקה. למעשה, הוא התרסק עוד לפני שהאונייה הפליגה ליבשת, ולכן מוסון עקר את כנפיו ולקח רק את גוף המטוס, מתוך מחשבה להשתמש בו כטרקטור לסחיבת ציוד. זה לא עבד. המנוע קפא במהרה ומת. בקיצור, לא פלא שהגרוטאה נזנחה תחת השלג…

המוסד הסגור: בחורף האנטארקטי אין יוצא ואין בא ליבשת. תחנות המחקר נכנסות לבידוד מוחלט בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס ובחשיכה ארוכה. זה לא פיקניק. בני האדם הראשונים שחוו את החורף האנטארקטי היו חברי משלחת אומללה בראשותו של אדריאן דה גרלש ב-1898, ולא מרצונם. הספינה שלהם פשוט נלכדה בין קרחונים, והם לא נהנו מההישג הראשוני הזה. הם חלו, סבלו מכוויות קור, יצאו מדעתם, אחד נפטר ואחר החל באמצע הלילה לצעוד על הים הקפוא בטענה שהוא הולך ברגל בחזרה הביתה לבלגיה (בכלל, זו היתה משלחת מוטרפת למדי, אולי ארחיב יותר אודותיה בעתיד).
מאז היו רבים שחזרו על החווייה מרצונם החופשי, בהם החוקרים שנשארים בחודשי החורף הארוכים בתחנות המחקר. צריך להיות אדם… ובכן, מיוחד, אני מניחה, בשביל זה. לא כל אחד עומד בחוויה בשלום. אחד הסיפורים המפורסמים הוא על תחנת אלמירנטה בראון הארגנטינאית שנשרפה כליל בידי רופא התחנה, שקיווה שזו תהיה עילה מספיק טובה לפנות אותו בנוהל חירום מהיבשת הארורה.
לחיות באנטארקטיקה זה קצת כמו לגור בתחנת חלל, וכך התהוו בה מנהגים משונים למדי. אחד המפורסמים שבהם הוא מסורת "מועדון ה-300" של תחנת אמונדסן-סקוט הממוקמת בקוטב הדרומי. כדי להתקבל למועדון עליך להיכנס לסאונה לוהטת לבוש במגפיים ותו לא, ולאחר שספגת את החום לשעוט אל הקור באוויר הפתוח (מינוס 70 מעלות בערך), להקיף בריצה את המוט שמסמן את מיקום הקוטב ולשוב בחזרה. למה "מועדון ה-300"? כי זה ההפרש במעלות פרנהייט בין חום הסאונה לקור האנטארקטי. בררר.

מקבלים כרטיס אשראי? נחזור לשאלה בפתח הפוסט: עכשיו אתם יודעים שבאנטארקטיקה אין דובי קוטב, אין עצים, אין תושבים ואין סוסים שמדברים עברית (תסמכו עליי, חיפשתי). וכספומטים? התשובה מפתיעה: יש. שניים.
בסיס מקמורדו האמריקאי הוא תחנת המחקר הגדולה ביותר ביבשת – כאלף איש בקיץ, שמצטמצמים לכ-300 בחורף. במקום יש פאב וחנות קטנה, והעובדים יכולים לנכות את הוצאותיהם מהמשכורת. אך כצפוי, לאמריקאים חובבי הקפיטליזם זה לא הספיק. ב-1997 הותקן הכספומט, ולצדו עמדת כספומט שנייה כגיבוי. הכספומטים פועלים באמצעות לוויין, אם כי כפי שניתן לשער, עובדי הבנק לא טורחים לעבור חצי עולם כדי למלא אותם בשטרות, ולכן האמריקאים פשוט ממחזרים את מלאי המזומנים בתחנה שוב ושוב. לא ברור מה הפואנטה בכך, אבל נו, לפחות עדיין אין שם סניף של מקדונלדס.

בפרק הבא, בהמשך השבוע: פינגווינים! עצירה בתחנה הראשונה בדרך, במערב איי פוקלנד, שם פגשנו את מין הפינגווין הראשון מתוך שבעה במסע.

בערב ה-9 בפברואר 2009 יצאנו לדרך. על פני מים שקטים שטנו לאורך תעלת ביגל המפרידה בין דרום אמריקה למרחבי הים הפתוח, מתרחקים לאט לאט מהיבשה.

כשאתה משיג מטרה שחלמת עליה כל כך הרבה שנים, אתה קצת ממאן להאמין שזה באמת אמיתי, שלא תתעורר בעוד רגע והכל ייעלם כלא היה. אבל כל הסימנים הצביעו על כך שהנה זה קורה: מתחת לרגליי היה שרוע סיפונה של "פרופסור מולצ'נוב", העוגן התרומם, ולאט לאט התרחקה היבשה אל מעבר לאופק. זהו זה, אני באמת נוסעת לאנטארקטיקה.

ורק לפני שבועיים הכל נראה אחרת לגמרי. באיזשהו שלב התחלתי לדמות את החלום שלי להגיע ליבשת השביעית לתור לרכבת של אינדיאנה ג'ונס ביורודיסני פריז: התוך נראה ארוך ואינסופי, אבל אתה מתקדם צעד-צעד, עד שאחרי שעה ארוכה פתאום נדמה שהנה, עוד חמישה אנשים וזה תורך. או-אז יתברר לך שאחרי האדם החמישי יש עץ, עמוד או איזה מכשול אחר, שמסתיר עוד עשרה אנשים. עברת אותם ואחריהם, הופה! יש עוד עיקול עם עוד 15 איש, ועוד 7 ועוד 10…
המשך…