אפילו עז


אל הקוטב השני: לונגיירביין – היישוב הכי צפוני בעולם
יום יום ראשון, 20 אוקטובר 2013, 17:39
5 תגובות

b-svlbrd_4161-1.jpg

שעתיים קודם לכן עדיין שקלתי להתפכח מהרעיון המטורף לטוס בעוד 3 שבועות לקוטב הצפוני. אבל השיחה עם שלומית מ"אקספלור", אליה פניתי לעזרה בייעוץ ובבירוקרטיה, היתה גדושה בתיאורי פיורדים שלווים, קרחונים תכולים ומקומות מופלאים. והמחשבות שלי, שביום יום היו כלואות במעגל של ייאוש כלכלי וכללי בלבנט המיוזע, טסו הרחק אל מרחבים נידחים וקרירים שבהם מחכות הרפתקאות מרתקות. ניסיתי לעגן אותן לקרקע כדי לקבל החלטה, ולשם כך ניסיתי להיצמד לפרטים הקטנים. למשל, מה יש לעשות ב-20 השעות עד לבואה של ספינתי בעיר הבירה של סבאלברד, לונגיירביין (Longyearbyen) – שאותה שלומית הגדירה כ"עיירה של 5 וחצי רחובות". אולי לצאת ולשוטט בהרים מסביב?

זה לא מומלץ אם את לבדך, אמרה שלומית. כדאי לצאת מהעיר רק בקבוצה.

אני כבר ראיתי לנגד עיניי עולם פשע שלם, המורכב מעובדי מכרות הפחם הקשוחים באיים, מהגרים סמי חוקיים או סתם אנשים שמשועממים למוות מצעידה הולכת וחוזרת בעיירה כה קטנה ומנותקת, המחליטים לתבל את שגרת יומם בחטיפת תיקים ובהטרדת מטיילות בודדות.

"לא", היא אמרה, "אין שם פשע בכלל. בטוח לגמרי".
– אז מה הבעיה לצאת מגבולות הרחובות?
– את כנראה תיטרפי על ידי דב קוטב.

זהו זה, אמרתי לעצמי. אני חייבת לנסוע לשם.
b-svlbrd_3980-1.jpg

הדב הראשון מחכה לכם כבר בנחיתה, על מסוע המזוודות בשדה התעופה הזעיר, כמעין גרסה מקומית לכלבי חיפוש הסמים. מפוחלץ, כמובן. עד תום הטיול שלי בשפיצברגן למדתי שלונגיירביין היא המקום שבו פוגשים הכי הרבה דובי קוטב באיי סבאלברד – אומנם מזן הפוסט-מורטם, אבל הם בכל מקום. אפילו בכניסה לסופרמרקט.
במשרדים שמול המלון שלי, למשל, אחד העובדים יצא לחופשה, ובהיעדרו הוחלף בבובת דוב ענקית, שמילאה את תפקידו בחריצות יתרה.

b-svlbrd_1192.jpg

ברוכים הבאים אל לונגיירביין, היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. בניגוד ל(סוג של)עיר הכי דרומית בעולם, אושוואיה, ללונגיירביין יש איזה איפוק נורבגי מנומס והיא לא מנסה לחלוב את זה בשלטי "הכי צפוני בתבל" ו"סוף העולם!" על כל מסעדה, חנות ומלון – היא רק מציינת ביובש את שמה לצד ספרות קו הרוחב בו היא ממוקמת: 78°13′N.
המשך…



אל הקוטב השני: שפיצברגן, סבאלברד – הרים מחודדים, חופים קרים
יום יום שני, 16 ספטמבר 2013, 17:30
5 תגובות

אי שם בצפון כדור הארץ, היכן שהמעלות יורדות, הקרח מתאסף בים ובני האדם נעלמים מהנוף, ישנה קבוצת איים קטנה, שבה פסגות מחודדות מציצות מתוך מעטה הקרח והשלג, דובי קוטב לבנים משוטטים במרחבים, והתרופה ליום הדין של שוק המזון העולמי קבורה בכספת קפואה מתחת לאדמה.

ברוכים הבאים אל שפיצברגן, סבאלברד, שבאזור הקוטב הצפוני. המקום שבו אסור לאף אחד להיוולד, להיקבר, לצאת ברגל מרחובות עיר הבירה בלי אישור של המושל, או לגדל חתול. כל העובדות שלא ידעתם על המקום שכנראה מעולם לא שמעתם עליו. נו, זה הזמן להתחיל.

איפה זה? הייתי מספרת לכם שהאיים משתרעים בין קווי הרוחב 74 ו-81 מעלות, כלומר, במיקום יותר צפוני מאלסקה ומרוסיה היבשתית – אבל הכי פשוט להראות מפה של החלק העליון של כדור הארץ, לשים חץ ולומר "כאן!":

b_spits-map2.jpg

לעולם בעקבות השמש: למעשה, איי סבאלברד כה קרובים לקוטב עד שלא רק שיש בקיץ שמש חצות, אלא שמסוף אפריל ועד מאוחר באוגוסט השמש כלל אינה שוקעת, ומאירה 24 שעות ביממה. באופן מדכא, בחורף קורה ההיפך, ובמשך כשלושה וחצי חודשים שורר באיים חושך מוחלט. אבל אז לפחות חשוך מספיק כדי לצפות באחת מתופעות הטבע היפות בעולם – הזוהר הצפוני (בעודכם הופכים לנציב קרח מהקור בחוץ).

השפיץ של השפיצברגן: אם השם שפִּיצברגן משעשע אתכם, תדעו שה"שפיץ" בו הוא לא מקרי – פירוש השם הוא "הרים מחודדים". שפיצברגן הוא האי הגדול ביותר באיי סבאלברד, שמהווה כשני שליש מהשטח היבשתי של כל הארכיפלג. ואגב, סבאלברד (מבוטא Svalbard) בתרגום לעברית הינו "חופים קרים". לא שמות יצירתיים במיוחד, אך מהווים תיאור מדויק לעילא.

הרבה קילומטראז' ומעט אנשים: שטחו של שפיצברגן גדול פי 1.7 לערך מישראל, אבל כל אוכלוסיית האיים כולה מונה כ-2,700 איש. רובם נורבגים, והשאר רוסים, תאילנדים, דנים וכו'. אין, ומעולם לא היו, אינואיטים ("אסקימוסים") באיים. כנראה שגם עבורם זה היה חור מרוחק מדי מכדי להגיע אליו. הפרנסה במקום מתחלקת לשלושה ענפים מרכזיים: תיירות, כרייה ומחקר, והחיים הם לא פיקניק: קור אימים, חודשים של חשיכה מוחלטת, סכנת טריפה על ידי דובים משוטטים, ומכיוון שהכל מיובא מרחוק, קילו עגבניות עולה 30 שקלים – אבל לפחות אין מע"מ.

הכי צפוניים שיש: כמעט כל תושבי האיים מתגוררים בבירה ששמה לונגיירביין, שהיא (אם מתעלמים מבסיסי צבא ותחנות מחקר) היישוב הציבורי הצפוני ביותר בעולם. יש בה את כל המוסדות הרגילים: כנסייה, פאבים, בית ספר יסודי ועל יסודי ואפילו מרכז אוניברסיטאי קטן, מרכז תרבות, סופרמרקט ובית חולים עם 6 מיטות אשפוז בלבד. עם זאת, קשה לומר שהיא עיר סטנדרטית:

bi-ez.jpg החוק אוסר על לידות בלונגיירביין. בית החולים המקומי פשוט לא ערוך להתמודד עם העניין. אי לכך, כל אישה בהיריון מתקדם באיים נשלחת אחר כבוד בחזרה ליבשת אירופה כדי שתלד שם.
bi-ez.jpg כהשלמה למעגל החיים המשונה בשפיצברגן, קבורת מתים אסורה בסבאלברד, מטעמים פרקטיים: האדמה קופאת, ולכן קשה לחפור בה והגופות לא מצליחות להירקב. גם הן נשלחות בחזרה לארץ המוצא של הנפטר, אבל מותר למת לחזור כאפר בכד.
bi-ez.jpg אין שירותי רווחה בסבאלברד. אין לך כסף לדיור? תועף על הטיסה הבאה החוצה מהאיים באופן חד כיווני לפני שתקפא למוות. זקוק לשירותים סיעודיים? שדה התעופה בכיוון ההוא, שיהיה בהצלחה.

ויש עוד בעיה קטנה. טוב, לא כל כך קטנה: היא שוקלת בין 200 ל-800 קילו, ויש כ-3,000 ממנה ברחבי האיים (יותר ממספר התושבים האנושיים): דובי קוטב. חיות פרא אלו אינן חייכניות במציאות כפי שהן מצטיירות בפרסומות של קוקה קולה, והן מהוות סכנת חיים לכל המטיילים באיים. אי לכך החוק אוסר על יציאה ברגל מתחומי העיר לונגיירביין לכל מקום אחר באיים ללא נשק וללא אישור מן המושל.
מטיילים עצמאיים מוזמנים לעיין בחוברת ארוכה על כללי הזהירות מפני דובים, כולל הוראות לאיזה חלק של הדוב עדיף לכוון את הנשק בעת תקיפה. החוברת גם מציינת את העובדה שדוב קוטב הינו חיה מוגנת, ולכן אסור לירות בו אלא במקרה של תקיפה מסכנת חיים. כל ירי מוביל לחקירה פלילית לבדיקת האירוע, האם מדובר בהריגה מוצדקת או ברצח שדינו מאסר.

ולא, אין שם פינגווינים. כבר דיברנו על זה, זוכרים? פינגווינים יש רק בדרום, ודובי קוטב – רק בצפון. בסבאלברד יש גם שועלים ארקטיים, ניבתנים (walrus), כלבי ים, איילי צפון ושלל ציפורים.
האמת? התגעגעתי לפינגווינים. הציפורים של שפיצברגן מצוידות בכושר תעופה, מה שלא משמח במיוחד כשמנסים לתפוס אותן לצילום.

עוד חיה שאין בסבאלברד: חתולים. כלבי מזחלות קיימים באי, אך נאסר על התושבים לגדל חתולים או לייבא אותם לארכיפלג. זאת מכיוון שבני משפחת החתוליים הם ציידים מומחים וקטלניים, שיכולים לחסל בשיטתיות את החי המקומי באזור פרא בתולי שכזה. רוצים חתול? תסתפקו בדג זהב. מזל שיש באי דובים, אחרת לא היה לתושבי שפיצברגן שום דבר להעלות לאינטרנט.

שתייה קצובה: אז מה עושים התושבים בלילות הקרים והחשוכים בתקופת החורף בעיר, חוץ מלהסתכל על הזוהר הצפוני? אם עניתם "להשתכר", ובכן, זו עלולה להיות בעיה. לכל תושב בסבאלברד יש מכסת מקסימום קפדנית של אלכוהול (כולל בירה) שמותר לו לקנות מדי חודש. למשל, לא יותר משני בקבוקי ליקר לחודש, ועד 24 פחיות של בירה של לא יותר מ-4.75 אחוז.
נגמרה לכם הקצבה? זה בסדר, יש בסבאלברד ברים שבהם תוכלו להמשיך את הילולת השתייה. אחד מהם נקרא בשם המתבקש "SvalBar".

b-svlbrd_4774.jpg

פריחה בקוטב: בקיץ, כאמור, יש הרבה אור שמש. 24 שעות ביממה. בזמן הקצר הזה אדמת האי עושה את הבלתי יאומן ומצמיחה פרחים. כלומר, לא ב-60% ממנה שקבור תחת קרחונים ולא ברוב השאר, שבו העפר קפוא לנצח. אבל פה ושם מלבבים צמחים קטנטנים (אין עצים ואין שיחים בכלל), ואפילו יפים במיוחד – כבעלת שריטה לפרחי בר צילמתי 300 תמונות שלהם, אז תזכו לראות קצת מהיופי הזה בפוסט נפרד בהמשך.

כספת בוטנית עולמית ותת קרקעית: אי שם בפאתי עיר הבירה לונגיירביין קבורים עמוק באדמתו של הר עוד 6.5 מיליון זרעים. תכירו את כספת הזרעים הגלובלית של סבאלברד: מאגר גנים תת קרקעי של זרעי צמחים מכל העולם, שיוכל לשמש את האנושות לחידוש החקלאות במקרה של הכחדת צמחים המונית, אזורית או כלל עולמית. הכספת המשוכללת נחנכה ב-2008. לפני כן, במשך יותר מעשרים שנה, הנורבגים פשוט הטמינו את הזרעים במכרה פחם ישן וקפוא מחוץ לעיר. המאגר העולמי הוקם דווקא בחור הזה מכמה סיבות: המקום גבוה מכדי להיות מוצף מעליית פני האוקיינוסים, רחוק מאזורי סכנת רעידת אדמה, קר בו כל כך והאדמה מסביב קפואת עד, כך שאם המקררים בכספת יתקלקלו, ייקח שבועות ארוכים עד שהטמפרטורה תגיע למינוס שלוש מעלות – יש לקוות שעד אז יגיע טכנאי כלשהו לטפל בבעיה, והאנושות שוב תוכל לישון בשקט.


פוסטים קודמים בנושאים דומים:
המסע לאנטארקטיקה: עובדות מפתיעות על היבשת הקפואה



אל הקוטב השני! או: שוב שבתי מן הכפור
יום יום שלישי, 20 אוגוסט 2013, 2:25
8 תגובות

אנשים נורמלים מנצלים את הקיץ למציאת דיל אטרקטיבי לחופשה קצרצרה של שבוע, עשרה ימים גג, לנופשון הכל כלול בתורכיה או לשופינג בפריז ולונדון. נו, אירופה. היבשת שאמרתי שאשאיר לגיל הפנסיה. השנה גם אני החלטתי להתבגר לשם שינוי, לשים בצד פעם אחת את חיבתי למסעות תרמילאים ארוכים ומאובקים ולמצוא דיל אטרקטיבי לחופשת קיץ קצרצרה של 10 ימים – אבל מאחר ונורמלית כנראה כבר לעולם לא אהיה, חלפתי ביעף מעל אירופה ב-4 טיסות לכל כיוון ונחתתי בשפיצברגן שבאיי סבאלברד, אי שם בקוטב הצפוני.

b-svlbrd_3976.jpg

לפחות הפעם, בניגוד לטיול הקודם לאנטארקטיקה, היתה לי תשובה מנצחת לסתום את הפה לכל מי שעוד שאל: "לקוטב הצפוני??? למה???" – כי בדרומי כבר הייתי. כן, ככה אני אוהבת את הקיץ שלי: שמש יפה (24 שעות של אור יום מלא במקרה הזה), שמיים כחולים, חופים יפים, פריחה מלבבת, הרים מושלגים ברקע ופה ושם שרב טרופי של 7 מעלות צליוס. מושלם.

b-svlbrd_4647.jpg

בשבועות הקרובים אכריח את עצמי להתיישב ולפרסם כאן כמה תמונות ומילים מהאזור הארקטי, בתקווה שהם ישפיעו עליכם ועליי פסיכולוגית ויצננו מעט את הקיץ הנוראי הזה בביתי נטול המזגן. אספר לכם על ניסיונות להבדיל בין נקודות חמאה לדוב קוטב (הסבר בוא יבוא), על פרחים עקשניים עם כושר הישרדות מרשים, על בירת שפיצברגן שהעיר הצפונית ביותר בעולם, ועל איי סבאלברד עם נופיהם הקודרים, זועפים, לא מסבירי פנים, אבל כל כך נפלאים. ובעיקר – תמונות.

b-svlbrd_0953.jpg

b-svlbrd_0379.jpg

b-svlbrd_4207.jpg

b-svlbrd_0615.jpg

b-svlbrd_4169.jpg

b-svlbrd_4880.jpg

נכון, זה קצת מוזר לכתוב על הקוטב השני כשמחסום הכתיבה הגדול מנע ממני כבר זמן רב מלהשלים את הפוסטים על הקוטב הקודם, אנטארקטיקה אהובתי. אבל עוד אחזור אליה אחר כך. היא הקוטב המוצלח יותר, ועדיין יש לי כמה מאות תמונות יפהפיות של פינגווינים מלכותיים להתרברב בהן.

בפעם הבאה: כל מה שלא ידעתם על איי סבאלברד ויכולתם לשאול לו ידעתם על קיומם.



סיכום שנת 2012 באנטארקטיקה: חדשות מהקרח
יום יום חמישי, 14 מרץ 2013, 1:32
3 תגובות

סקס, סמים ופינגווין: סרט אימה, סטיות של פינגווינים, שימושים מוזרים בסמים פסיכודליים, תעלומה קולינרית וסרטן בעל דימיון ביזארי לכוכב טלוויזיה דלוח שגר בארובות מעשנות בקרקעית האוקיינוס הקר – החדשות הכי מעניינות ומוזרות מהשנה החולפת ביבשת הקפואה.

b-antrc-16-isea_5900.jpg
תוכנה חדשה תוכל לענות על השאלה הקיומית: הכתם שם, זה סלע או פינגווין?

כבר סיפרתי לכם על נטייתי הנלוזה להתעכב בכתיבת סיכומי שנה עד שכבר חלפה מחצית השנה שאחריה. עיכובים ואיחורים שכאלו אינם הולכים יד ביד עם אקטואליה. החדשות, כמו שכולנו במדינת ישראל יודעים, משתנות ומתעדכנות ללא הרף, וכדי להיות בעניינים עליך להשאיר את היד על הדופק, כי המציאות כאן יכולה להתהפך לחלוטין עד מבזק החצי הבא.

אלא אם אתה באנטארקטיקה – יבשת גדולה יותר מאירופה אך נטולת תושבים (למעט עובדי מחקר אירעיים), שקבורה תחת קילומטר וחצי-שניים של קרח. מטבע הדברים, מדורי האקטואליה לא עמוסים במיוחד בדיווחי חדשות על המתרחש באנטארקטיקה, ומעט החדשות שיש עוסקות כמעט תמיד בפינגווינים או בקרח.

עם זאת, כבעלת תחביב ביזארי להתעדכן באקטואליה אנטארקטית מכל הדברים שבעולם, אני יכולה לספר שזו היתה שנה די תוססת. למשל: חגגו בה מאה שנה לכיבוש הקוטב, הצליחו סוף סוף לקדוח אל מי אגם ווסטוק שהוא האגם העתיק בעולם וקבור כבר מאות אלפי שנים כ-4 ק"מ מתחת לקרח, היו אסונות ימיים ואוויריים (כי כל יבשת נידונה לסוג כזה או אחר של תאונות דרכים גם אם אין בה ולו כביש אחד), וגילו שמתחת לשכבת הקרח יש כמות אדירה של 4 ביליון טונות גז מתאן – מה שאומר שאם ההתחממות הגלובלית תפשיר את הקרח, הגז ישתחרר בבת אחת ויפער חור אדיר בשכבת האוזון, וההתחממות תואץ במידה ניכרת.

אבל לא באמת נכנסתם לבלוג בעל שם אידיוטי כמו "אפילו עז" כדי לקרוא מבזק חדשות רציני, נכון?

ולכן, הנה מצעד החדשות המוזרות, המצחיקות או סתם כאלו שחביבות עליי במיוחד מהשנה החולפת באנטארקטיקה:
המשך…



שחור ולבן זה הצבע שלהם: יום הפינגווין העולמי שמח!
יום יום רביעי, 25 אפריל 2012, 19:30
4 תגובות

שימו רגע בצד את צבעי הכחול והלבן ואת יום ההולדת למדינה. היום הוא יום שכולו שחור ולבן – יום הפינגווין העולמי! לרגל התאריך שמסעיר, ובכן, בערך 30 אורניתולוגים שיודעים עליו, אפילו עז מגישה עובדות מעניינות עד משונות אודות אחת הציפורים המופלאות בתבל: למה לפינגווינים יש חליפה בשחור-לבן? איזו מדינה גייסה אחד מהם לשורות הצבא שלה? ואיזו אגדה אורבנית אנגלית משעשעת אודות פינגווינים נופלים גרמה לחיל האוויר הבריטי לטוס לצד השני של העולם בשנת 2000?

b-antrc-12-SGandrws_5692.jpg
מהר, צריך לתפוס מקום טוב בבמות הבידור. (צולם במושבת פינגווינים מלכותיים בג'ורג'יה הדרומית)

Suit Up! נפתח באחד הדברים שבהם פינגווינים מפורסמים במיוחד – השילוב בין הגוף השחור עם הלבן מלפנים, שלעינינו האנושיות נראה כחליפת טוקסידו מהודרת. לצורת הלבוש האלגנטית הזו יש סיבה ואפילו שם: Countershading Camouflage. זו מעין הסוואה דו-צדדית: ציפורים אלו הלא מבלות את רוב חייהן בשחייה במים. כשחיות טורפות כמו כריש או הידרורגה נמרית (זה כנראה הבלוג הישראלי שיש בו הכי הרבה פוסטים עם הביטוי "הידרורגה נמרית") אורבות לפינגווין מלמטה בים, הן רואות את החלק הלבן שלו, שמשתלב עם הצבע הבהיר של האור הנכנס לתוך מי הים. חיות המתקיפות מלמעלה (ציפורי טרף) פוגשות את החלק השחור, שנעלם לתוך הצבע הכהה של האוקיינוס.

החיים אינם רק שחור ולבן. אחד לכמה עשרות אלפי פינגווינים נולד בטעות עם צבע בהיר, חום או צהבהב – תופעה שנקראת "איזבליין". למרבה הצער, החדשנות האופנתית הזו לא טובה להסוואה, ולכן קורבנות אופנה אלו לרוב לא מאריכים ימים. ממש לאחרונה צולם אחד שכזה באנטארקטיקה, בצבע בז'. לעומת זאת, פינגווין שחור לגמרי הוא מחזה נדיר במיוחד.

b-antrc-14-SGmcroni_5782.jpg
פינגווינים בלונדינים נהנים יותר? (פינגוויני מקרוני, ג'ורג'יה הדרומית 2009)

לא צפונבונים: אחת הטעויות הנפוצות לגבי פינגווינים, עליה כתבתי גם בפוסט שעסק בעובדות מפתיעות על אנטארקטיקה, הוא שמדובר בחיה המתגוררת בשני הקטבים לצד דובי קוטב. למעשה, יש 17 מיני פינגווינים בעולם, החיים רק בחצי הדרומי של כדור הארץ (להוציא מין אחד שגר בגלאפגוס, ליד קו המשווה), בעוד שדובי קוטב מתגוררים רק בצפון. זה לא שהם שומרים מרחק בטוח אחד מהשני, אלא שציפור זו חיה רק במים קרים, ואין שום זרם ימי קר שהיא יכולה לחצות בעזרתו צפונה. דובי קוטב, ניצלתם!

לקבלת הפינגווין המסדר יעבור לדום: בנורבגיה הצפונית אין, כאמור, פינגווינים – אבל אחד מהם כן משרת במשמר המלכותי שלה. תכירו את סר נילס אולף, פינגווין מלכותי שמתגורר בכלל בגן החיות של אדינבורו בסקוטלנד, אך בשנת 1972 גויס כטוראי ראשון לתפקיד הקמע הרשמי של המשמר, ומאז טיפס לאטו בסולם הדרגות. בקיץ 2008 החליט מלך נורבגיה להוקיר את החייל המצטיין בתואר אבירות רשמי, שהוענק בטקס רב כבוד בהשתתפות 130 מחיילי המשמר במדים ייצוגיים, וכלל הקראה של דברי המלך ("אתה, כפינגווין, ראוי בכל דרך לקבל עליך את הכבוד והמעמד של אביר…") וטקס הנפת החרב המסורתי מעל מה שאמור להיות הכתפיים של הציפור המופתעת, שניסתה לברוח מנושא החרב המוזר.
יש לציין למען האמת כי נילס המקורי בכלל נפטר לאחר קבלת דרגות הסמל בשנות ה-80, אבל הוחלף בבנו, מבלי שמישהו שם לב להבדל (הפיכה!).
ניתן לצפות בטקס ההכתרה המהמם של נילס אולף כאן, בכתבה של ה-BBC (שלא התאפקו וכאחרוני הצהובונים דיווחו על "שלולית לבנה חשודה" שהשאיר האביר לעתיד על המגרש לפני הטקס – עיתונות חוקרת במיטבה).

b-antrc-03-fk1_4563.jpg
מושבת הפינגווינים הראשונה שביקרתי בה, באיי פוקלנד. לפוסט המצולם>

העם נקרא למסרגה: נילס גויס לטובת המלוכה הנורבגית, אך לעתים אנו נקראים להתגייס למען חברינו הפינגווינים. באוקטובר 2011 אירע אסון אקולוגי בעקבות דליפת נפט מספינה שעלתה על שרטון מול חופי ניו זילנד, שבו נפגעה אוכלוסיית הפינגווינים הכחולים במקום. רבים התגייסו לעזור בהצלתם של הציפורים מהנפט, אך נדרש סיוע ציבורי כדי לטפל בבעיה שנוצרה במהלך שיקומם של הנפגעים – ציפורים נוטות לנקות את נוצותיהן, וכשאלו עדיין מזוהמות בנפט הן בולעות אותו ומורעלות. פתרון טיפשי למראה אך יעיל לבעיה הומצא כבר שנים קודם לכן: הלבשת הפינגווינים ב-Penguin Jumpers – סוג של סוודר שנסרג במיוחד למידותיהם, המונע מהם להגיע לנוצות עד שיקומם המלא ושחרורם לטבע.
עד מהרה נקרא הציבור לדגל, ובעזרת הוראות סריגה מיוחדות (הנה הן, לטובת קוראיי הסורגים) החלו רבבות מתנדבים לסרוג סוודרים לפינגווינים. הבקשה הביזארית להתגייסות המונית לסריגת סוודרים הפכה לוויראלית, הגיעה עד ל-CNN, ועד מהרה הוצפה ניו זילנד בכמויות מטורפות של משלוחי סוודרים מכל רחבי העולם, משוודיה ועד מונגוליה. מאחר וההיצע עלה בגדול על הביקוש, נמכרים כעת הסוודרים העודפים על בובת מודל פרוותית, כשכל ההכנסות קודש לשמירת אוכלוסיית הפינגווינים בניו זילנד.
אגב, במהלך המחקר שלי ברשת למען כתיבת פוסט זה, גיליתי שסינגר-סונגרייטר קנדי עלום כתב לפני אי אילו שנים שיר על אותם סוודרים מופלאים. לשמיעה לחצו כאן – ראו הוזהרתם, זה מדבק.

בואו נדבר במספרים: יש 17 מיני פינגווינים בעולם, על פי הדעה הרווחת (יש קצת ויכוחים בנושא). הנמוך ביניהם הוא הפינגווין הכחול הקטן, כ-35 ס"מ גובהו. הגדול הוא הפינגווין הקיסרי, שמתנשא לגובה של 1.15 מטר לערך, במשקל של עד 38 קילו. והוא עוד נחשב קטנצ'יק לעומת אבות אבותיהם של יצורים אלו, שהתנשאו לגובה 1.75 מטר!
הפינגווין הקיסרי הוא שובר שיאים אמיתי. הוא הכי גדול, הכי מפורסם (בזכות סרטים כמו "משפחת הקיסרים" ו-"Happy Feet") והכי חזק בצלילות עומק: הצלילה הגדולה ביותר שלו שתועדה היתה לעומק של 565 מטר! בל נשכח, זוהי ציפור ולא דג, כלומר, היא אינה נושמת תחת המים אלא צריכה (כמונו) לעצור את נשימתה. השיא המתועד כרגע הוא פינגווינים קיסריים שצללו תוך עצירת נשימתם ל-22 דקות תמימות!
זוהי גם החיה היחידה בעולם שמתרבה ומקננת באנטארקטיקה בחורף, בתנאים הקשים ביותר עלי אדמות: קור של מינוס 40, עם רוחות של עד כ-150 קמ"ש.

b-antrc-04-fk2_4657-1.jpg
פינגווין סלעים, הכי פאנק-פינגווין שיש. פוסט מצולם>

איג-נובל: פינגווין הוא חיה מרתקת, אין ספק, ולכן הוא עומד במרכזם של מחקרים רבים מזה שנים רבות. עם זאת, כמה מהם, אפעס, טיפה משונים. בשנת 2006 ניתן פרס איג נובל (הפרס המדעי המצחיק בעולם, שעליו כתבתי כאן) למחקר גרמני-פיני-הונגרי שעסק בחישובים הפיזיקליים של הלחץ הנוצר בתוך גופם של שני סוגי פינגווינים, המאפשר להם להעיף למרחק את… ובכן, פסולת המזון פוסט עיכול מגופם, בואו נקרא לזה. יש אפילו תרשים עם דיאגרמה. הייתי מוותרת על פיסת האינפורמציה הריחנית הזו, לולא היא היתה מובילה אותנו כה יפה לפסקה המופלאה הבאה.

זה אפילו לא המחקר המשונה ביותר על בעלי הטוקסידו החביבים. בשנת 2001 יצאו טובי בניה של בריטניה לברר אחת ולתמיד אגדה אורבנית עיקשת מימי מלחמת פוקלנד. טייסים במלחמה ההיא דיווחו אז על תופעה משונה: פינגווינים רבים באיים היו זוקפים את ראשיהם כדי להתבונן במסוקי הצבא שחלפו מעליהם, עקבו אחריהם עוד ועוד במבטם בעניין רב – עד שמרוב הטיית ראשיהם לאחור הם היו מאבדים את שיווי משקלם ונופלים אפיים ארצה. כן, כן.
19 שנה לאחר המלחמה ההיא נזעק הצבא לבדוק את הסוגיה במחקר מדעי מעמיק באי הנידח ג'ורג'יה הדרומית בואכה אנטארקטיקה, שכלל טיסות בגבהים שונים במשך 5 שבועות שתיעדו מלמעלה את תגובות הציפורים ב-100 שעות צילום, והכול בעלות של 36 אלף דולר. המסקנה המדהימה: לא, הם לא נופלים.
החוקר הראשי טען שזו לא מתיחה של 1 באפריל וגם לא מטרתו הראשית של הסקר: הוא נועד לבדוק למטרות שימור ומחקר עתידי האם כלי טיס מפריעים לפינגווינים, ואיך הם מתייחסים להליקופטר שעובר להם מעל הראש. התשובה: הם לא מתים על הרעש. אכן, ניצול יעיל של כספי מיסים.

ולסיום – מתיחת פינגווינים של ממש ל-1 באפריל. מקסים, מקסים, מקסים. ה-BBC שולטים.

b-antrc-09-SGslsbry_5351-1.jpg

יום פינגווין עולמי שמח לכולם!



לפני שנתיים וחודש, בערך: אפילו כבשה עיוורת (פוסט מצולם)
יום יום שני, 14 מרץ 2011, 18:26
7 תגובות

במשרה מלאה, במשרד ללא חלונות, מתיישהו יתעוררו בך שוב הגעגועים לנוף. לפני שנתיים וחודש וקצת צעדנו אי שם בהרי ארץ האש בדרום אמריקה, בשביל כבשים ישן המכונה "פסאו דה לה אובחה", דרך בוץ, יערות, פסגות וסימוני שבילים בלתי יעילים. אלו הם געגועיי למרחבים דרך פוסט מצולם מהנופים הנפלאים של הטרק ההוא.

"השביל הזה מתחיל מכאן", שר אהוד בנאי, "בין סניף בנק למעיין". לו רק ההכוונה שקיבלנו לתחילת המסלול היתה כה ברורה. נהג המונית נראה מבולבל, עשה כמה וכמה פניות פרסה, עד שאחד מתושבי האזור בא לעזרה ואמר שנרד פה, תחילת המסלול היא ביער בכיוון הזה – ואזי עברנו לפניות פרסה רגליות, תוך השארת סימנים סטייל הנזל וגרטל של חצים מענפים, כי כמו שאהוד אמר: אל תסטה, כדי שתוכל לחזור.
בסוף נמצאה האבידה, ואחריה נוף יותר יפה לאבד בו את הדרך.

b-sa-tdf_4191-1.jpg

מתחילים ביער. ירוק, מלא חזזיות וטחבים קסומים, וציפורים קטנות אך יפהפיות (אם תצליח לשמור על שקט ולראותן לפני שיברחו).
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: הטבע ניצח
יום יום שלישי, 17 אוגוסט 2010, 21:26
8 תגובות

הבה נעשה הפסקה מההיסטוריה האנטארקטית לטובת פוסט מצולם, ברשותכם? לאחר יומיים וחצי בים, חלקם סוערים, חלקם פחות, אנו מגיעים אל האי ג'ורג'יה הדרומית. בעבר היה זה מעוזם של ציידי לווייתנים וכלבי ים, שטבחו ביותר ממיליון דובי ים אנטארקטיים כמעט עד להכחדתם. אך כשהאדם עזב את החיים האומללים באי הקר והנידח, הטבע חזר להרים ראש. אוכלוסיית דובי הים לא רק ששבה וגדלה, אלא שהיא גם החליטה לבצע השתלטות על שרידי הספינה שסייעה בעבר בהרג אבות-אבותיהם, ולהפוך אותה לאתר המשחקים של הדורות הבאים. קבלו את מתקן הג'ימבורי הנידח בעולם

b-antrc-07-sg_4963.jpg

ציידי דובי הים (בעברית, המונח "דוב ים" מתייחס לכלב ים עם אוזניים בולטות) הראשונים הגיעו לג'ורג'יה הדרומית ב-1786 בעקבות המלצתו של אחד מסלבריטאי העל מבין מגלי העולם – ג'יימס קוק. קפטן קוק הגיע למפרץ פוזשן 11 שנה קודם, והתפעל מהכמויות העצומות של דובי הים. סיפוריו על עולם החי העשיר של האי הנידח, חלקת אדמה עוינת ופראית בקצה העולם, כמעט שהביאו חורבן על אוכלוסיית החיות במקום. בהתחלה הגיעו ציידי דובי הים, שהתגוררו במעונות דלים ודולפים במערות או בסירות הפוכות, חבטו למוות בדובי הים, פשטו את עורם ומיהרו לברוח מהאי המקולל. בתחילת המאה ה-20 מכונת ההרג השתכללה, עם הקמת מחנות קבע לציידי לווייתנים באי. אחת מהן פעלה במשך עשרים שנה בפרינס אולאף הארבור שבכניסה למפרץ פוזשן. כמעט 80 שנה אחרי שסגרה את הבאסטה, ויותר מ-230 שנה אחרי קפטן קוק, גם הספינה שלנו כמוהו עשתה את עצירתה הראשונה באי במפרץ פוזשן, וממנה יצאנו בסירות זודיאק קטנות לתור את שרידי תחנת הציידים.

היה זה כבר סוף הקיץ, כך שבניגוד לנוף הראשוני המושלג ועטוי הקרחונים שראינו, פרינס אולאף הארבור היה דווקא ירוק-חום (מראה שישתנה ללא היכר תוך חודש וחצי). אבל כבר במבט ראשוני אפשר היה להתרשם מעד כמה היו שוכני תחנת הציידים מנותקים מהציוויליזציה: כל שהיה לרשותם הוא רצועת חוף דקיקה וקצרה וכמה מבנים נטועים על גבעה. מאחור התנשאו קירות כמעט אנכיים של הרים בלתי עבירים, שביניהם שדות קרח מחורצים. הדרך היחידה לצאת מכאן היתה דרך הים הבוגדני והסוער, שגליו טרפו ספינות ציידים רבות.
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק ב')
יום יום שבת, 7 אוגוסט 2010, 15:44
9 תגובות

כמו באותן אגדות אורבניות על אנשים שיצאו לרגע לקנות סיגריות ולא שבו, הקפטן קם על רגליו, ומלמל, כאילו כבדרך אגב, שהוא יוצא החוצה וכנראה יתעכב זמן מה. הוא פתח את דלת האוהל, ותוך צעד אחד נבלע בלובן סופת השלג, שנדמה שכיסה את כל העולם בחוץ. על אף שלא היה יכול להרחיק יותר מכמה צעדים בגהינום הקפוא סביבו, כמעט מאה שנים חלפו, ואף משלחת לא מצאה מעולם זכר לקפטן האובד.
שני חוקרי ארצות נודעים, שתי משלחות, קוטב אחד. בריטניה נגד נורבגיה בקרב האחרון על כיבוש סוף העולם, מילולית. על הניצחון, המוות האכזר, האירוניה והפינוק הלאומי שאף נורבגי לא מוכן לעזוב בלעדיו את הבית. המירוץ לקוטב הדרומי, חלק שני ואחרון

תקציר הפרק הקודם: ככל שתתקדם המאה ה-20, המקצוע המהולל של חוקר ארצות ייכחד מן העולם. אך בתחילת המאה, נותר עוד חלק עולם אחד שבו יוכלו להבריק הילדים שגדלו על סיפוריהם של קפטן קוק המפורסם, קולומבוס, מרקו פולו ועמיתיהם – אנטארקטיקה. ארנסט שקלטון ורוברט סקוט הבריטים, לפעמים חברים ולפעמים אויבים, מתחרים זה בזה על כיבוש הקוטב הדרומי. שקלטון כמעט נוגע בקו הסיום, אך מחליט לסגת בישורת האחרונה. ב-1910 סקוט יוצא על סיפונה של ה"טרה נובה" להשלים את משימת חייו. הוא בטוח שהניצחון בכיסו. אבל בעצירתו האחרונה בציוויליזציה ממתין לו מכתב ובו חדשות מדאיגות: הוא לא היחיד בדרך לקוטב.

b-antrc-terra37175ice.jpg
Matterhorn Iceberg with Mount Erebus in the background, during the British Antarctic Expedition of 1911-1913, 8 Oct 1911. באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד.

המשך…

כך החלה ב-1910 המערכה האחרונה בקרב על כיבוש הקוטב הדרומי:
במסלול מספר 1: משלחתו של רוברט פלקון סקוט בספינה "טרה נובה", נציגת בריטניה.
במסלול מספר 2: תחת דגל נורבגיה, משלחתו של רואלד אמונדסן בספינה "פראם".
לפניהם כ-2,800 ק"מ של קרח, שלג ולובן אינסופי, בתנאים האיומים ביותר על פני האדמה.

השינוי המפתיע בתוכניותיו של אמונדסן היכה בהלם את הבריטים. עד לאותו רגע נדמה היה שסקוט לבדו בזירה, ללא מתחרים. ה"פראם" בכלל יצאה מנורבגיה במטרה מוצהרת להפליג לצד השני של העולם, לקוטב הצפוני. הבריטיים רתחו מזעם. הם הוקיעו את אמונדסן כנוכל ערמומי שחתר תחת סקוט, ואחד ממארגני המשלחת הבריטית הצהיר בלעג: "אין לפראם סגולות שיט טובות יותר משל ערימת שחת" (הפראם, כמובן, היתה ספינה מעולה – ובאופן אירוני, בעליה אף הציע להשאיל אותה למשלחת הראשונה של סקוט, אך הוא סירב בטענה שהיא אינה מתאימה לשיט ליבשת). האנגלים הכועסים אף תבעו לא לתת למשלחת הנורבגית לעגון ב"שטח שלהם" באנטארקטיקה, אבל לשמחתם, אמונדסן כלל לא הגיע למפרץ מקמורדו, נקודת הפתיחה של הדרך לקוטב. הפראם פשוט נעלמה.
המשך…



המסע לאנטארקטיקה: "אלוהים אדירים, איזה מקום נורא" (המירוץ לקוטב, חלק א')
יום יום רביעי, 4 אוגוסט 2010, 23:51
11 תגובות

בתחילת המאה ה-20 היו עיניי העולם נשואות אל היבשת החדשה, זירת המירוץ הקר ביותר בעולם: כיבוש הקוטב הדרומי. שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת. ומי ניצח בשידור החוזר? המירוץ לקוטב הדרומי, חלק א'

כמו פאזל נטול תמונה מנחה, שתוכנו מתגלה חלק אחרי חלק, לאט לאט מילא האדם את מפת העולם. העולם, מצדו, החל להתכווץ. נתיבי תחבורה חדשים קיצרו את הדרכים בין ארצות ויבשות, הזפלין נחנך במפנה המאה, וב-1903, בטיסה שנמשכה 12 שניות שלמות, התרומם המטוס הממונע הראשון באוויר. בתחילת המאה ה-20 מפת העולם היתה כמעט שלמה, אבל אזור מרכזי אחד נותר ריק: בדרום הגלובוס חתיכות שלמות היו חסרות. היו כבר חוקרים אמיצים שיצאו אל הכלום שבתחתית העולם ושרטטו חלקים מקווי החוף של היבשת האחרונה בהצלחה כזו או אחרת, אבל משם ודרומה המפות היו נעצרות. אנטארקטיקה נותרה הסְפר המרכזי האחרון, סוף העולם, המעוז הבא של מגלי הארצות וההרפתקנים. ובלבה חיכה "הגביע הקדוש" של חוקריה: הקוטב הדרומי.

b-antrc-3explorr.jpg
מימין לשמאל: רואלד אמונדסן, ארנסט שקלטון ורוברט סקוט

רוברט פלקון סקוט נולד ב-1868 באנגליה, בן למשפחה אמידה. ילד רגיש בצעירותו, שגדל לבחור יבש למדי, אנגלי טיפוסי לתקופתו. כמיטב המסורת המשפחתית, בחר בקריירה ימית בצבא הבריטי. הוא נחשב קצין מבטיח, אבל לאחר שמשפחתו איבדה את הונה החל להיות מתוסכל ממצבו הכלכלי ומאפשרויות הקידום בעת של שלום. כששמע על תוכנית למשלחת לאומית עתידית לאנטארקטיקה ראה בה הזדמנות לתהילה ולשדרוג מקצועי מהיר – "ריאליטי ההישרדות" של לפני מאה שנה, אם תרצו. אך למנצח לא המתין פרס של מיליון דולר, והמפסיד לא תמיד נשאר לעמוד על רגליו כדי לממש את כרטיס הנסיעה בחזרה לציוויליזציה.
קשריו הטובים עם מארגן המשלחת סייעו לו לזכות בתפקיד, ובמהרה היה שקוע עד הצוואר בהכנות ובגיוס אנשים. כחצי שנה לפני היציאה לדרך דחף המממן הראשי של המסע חבר של בנו לרשימת הסגל. קראו לו שקלטון. הוא עתיד היה להיות חבר טוב לסקוט, ואחר כך אחד מיריביו המרים.

ארנסט הנרי שקלטון, מתחרה מספר 2. יליד 1874, אירי, מנהיג מלידה, מצויד בכמות גדולה של בטחון עצמי (מופרז), קסם אישי, אופטימיות ורצון עז להתעשר במהירות (דרך שלל רעיונות משונים ומיזמים כושלים), אותו מעולם לא הגשים. בגיל 16 יצא אל הים. למעשה, מסעו הראשון היה ארוך ומייגע, אל אחד מאזורי האוקיינוסים האיומים בעולם (שבקצה דרום אמריקה), וספינתו בקושי ניצלה מטביעה. לא רק שניסיון זה לא ריפה את ידייו, אלא ששקלטון התאהב בים ונמשך לדרום הרחוק. הוא פתח בקריירה בצי הסוחר, וכששמע על משלחתו של סקוט היה נחוש לא לפספס את ההזדמנות.

b-antrc-disc18743boat.jpg
The ship Discovery, Antarctica – Photograph taken by Herbert Ponting, [1901]
באדיבות הספרייה הלאומית של ניו זילנד
. הספינה שנלכדה בים הקפוא נראית כמבנה רפאים בנוף הלבן.

המשלחת יצאה מאנגליה על סיפונה של ה"דיסקברי" בקיץ 1901, וחמישה חודשים אחר כך הגיעה ליבשת. המפגש עם אנטארקטיקה גילה לבריטים עד כמה קשה, בוגדני ולא מוכר הוא אזור הקוטב. במסעות שערכו ביבשת הם סבלו מפציעות, כוויות קור, עיוורון שלגים, רעב, סופות שלגים קשות, תנאי שטח איומים, קור מקפיא וצפדינה (מחלה שהיתה נפוצה בקרב ימאים וחוקרי קוטב, הנובעת ממחסור בויטמין C – אלא שהויטמין עוד לא התגלה על ידי האדם באותה עת). הם איבדו זה את זה, נפלו לסדקים עמוקים בקרח, ולא אחת ניצלו חייהם בנס. אדם אחד קיפח את חייו כשהחליק מצוק עטוי קרח אל תהומות הים. בחודשי החורף, שבהם שוררת עלטה מוחלטת ביבשת, הסתגרו כולם בבקתה שבנו לחוף מיצר מקמורדו, מבודדים מהעולם. כדי לא לשקוע בדיכאון, העבירו את הזמן במחקרים מדעיים, בעבודות שגרתיות, במשחקי קלפים ושחמט ובפעילויות חברתיות. כמה מהם הקימו קבוצת תיאטרון שהעלתה מחזות והצגות בפני החברים, בשם Royal Terror Theatre (שמה המשונה לא נועד להעיד על רמתה, חלילה: היא נקראה ע"ש הר בקרבת המחנה). שקלטון ייסד את העיתון הראשון של אנטארקטיקה, The South Polar Times, שהכיל סיפורים, איורים וקריקטורות שתרם הצוות. לבסוף חזרה השמש אל קו האופק. היה זה הזמן לצאת דרומה.
(חלק מגיליונות ה-South Polar Times נכרכו והודפסו שנים אחר כך בבריטניה במאות ספורות של עותקים. אפשר להתרשם מדפים אחדים כאן)
המשך…



תמונת מסע: תראו מה שקצת שמש יכולה לעשות
יום יום חמישי, 15 יולי 2010, 7:37
3 תגובות

אייקונים מפורסמים לפעמים נוטים לאכזב. ראית אותם בכל כך הרבה תמונות מקצועיות ומלוטשות, בטלוויזיה, בספרים – וכשאתה סוף סוף ניצב מולם בעצמך הם נראים כאילו הועתקו אחד לאחד מכל אותם צילומים, נטולי הפתעות. לפעמים אתה מגלה שבחסות הפוטושופ שעל הגלויות הצבעים שלהם הרבה יותר חדים ומרשימים. פעמים אחרות אתה מהרהר בכך שבגלויה לא היית צריך לטפס 500 מדרגות ואז לגלות שכל הנוף מוסתר בעננים.

את "הקשת העדינה" (Delicate Arch) ראינו בכל מקום בביקורנו במדינת יוטה, ארצות הברית. זהו המוניומנט המפורסם של יוטה, והוא מתנוסס אפילו על כל לוחיות הרישוי של מכוניות תושביה. הקשת נבנתה ועוצבה במשך שנים על ידי האמן הגדול ביותר בכדור הארץ – הטבע. הוא שחק את פני השטח בארוזיה, שייף ברוח, ובסוף ניצבה לה קשת אבן חול אדמדמה שגובהה 16 מטר. הקשת היא חלק מפארק הקשתות (Arches), שהינו פארק לאומי המתגאה ב"מעל 2000 קשתות אבן טבעיות". נשמע מרשים, עד שמגלים שהאמריקאים נוטים לקרוא לכל חור קטן באבן "קשת טבעית". ועדיין, אם מתעלמים מה"קשתות", מדובר באזור מדבר יפהפה. קבענו את בסיסנו בעיירה הקטנה (ופחות או יותר היחידה במקום) מואב, וטיילנו בו ימים אחדים. בין השאר עלינו לנקודת תצפית אל הקשת, עייפים מכדי לצעוד את המסלול המלא אליה בחום.
נו, קשת. כמו בתמונה, קצת קטנה יותר. שום דבר מיוחד. חזרנו למכונית והמשכנו לאתר הבא.

b-usa-archs_1785.jpg

אני לא יודעת מי היה זה ששכנע אותנו לפקוד אותה שוב. הפעם לעלות לרגל ממש עד אליה, כדי לחזות בשקיעה. קצת רטנתי. ראינו אותה כבר, היא לא היתה מרשימה. בטח לא מרשימה מספיק כדי להצדיק הליכה וטיפוס של חמישה קילומטר בתום יום עמוס ומפרך.
גררנו את עצמנו במעלה ההר. זה נראה די חסר טעם. נעצרנו קצת לפני הסוף והתיישבנו על האבן. הקשת נראתה כתמול שלשום, קצת דהויה ואפרפרה באור ההולך וגווע של שעות היום.

b-usa-archs_1791.jpg

ואז, לפתע, קרה הנס.

b-usa-archs_1787.jpg

היה זה כאילו לפתע בא מישהו וצבע את האדמה והשמיים בטושים זוהרים. לכמה דקות, זה הכל, השמש צצה מבין העננים, שלפה קרניים אחרונות ובמעשה אלכימאי הפכה את אבן הקשת מחול לזהב טהור. מחזה יפהפה בן רגעים בלבד, כמו היה דרכה של השמש ללכת בגדול לפני שתפנה את מקומה לחשיכה, וכל הזוהר ייעלם כלא היה. קסם שרק הטבע מסוגל לעשות.

שורה ארוכה של צלמים עמדו מול הקשת ומיהרו להנציח את החיזיון לפני שיכוסה בשמיכת החושך:

b-usa-archs_1784.jpg

וגם אני מיהרתי להחליף פילם (זה היה אי שם ב-1997) ולתקתק צילום למזכרת:

b-usa-archs_1794.jpg

החלק שאני הכי אוהבת בתמונה הוא שמעבר לנוף המדברי היבש ולצבעי האש הלוהטת של החלקים הצרובים בשמש, נראית מרחוק באופק שורת הרים מושלגים בגוונים קרים של כחול ותכלת, כמו הבטחה לארץ קרירה ומשיבת נפש בסוף המדבר.
ירדנו בחשיכה לאור הירח בחזרה אל המכונית, ואיתה אל מואב. למחרת ארזנו, נופפנו לשלום למדבר ויצאנו בדרכינו אל ההרים הרחוקים.

b-usa-archs_1793.jpg